הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר א"י כשירה אבל אם לקחו מא"י שאינו תגר פסולה ברייתא פרק התכלת (מנחות מג.) ופי' בנמ"י מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה דלא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולוקח מן המומחה ולאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצוייצות מישראל ולחזור ולמכרם עסקינן דבתגר דשאר סחורות דלאו טליתות מצוייצות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו וכן משמע מדברי רש"י וכתב עוד בנמ"י דממי שאינו תגר פסולה שאם צבועה היא חיישינן שמא הוא צבעה ואם חוטיה לבן שמא הוא עשאם וציצית שעשאם א"י פסולה וכ"כ ר"י אבל רבינו הגדול מהרי"א הקשה על זה דדוקא גבי תכלת נחוש לקלא אילן דמשום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן משום ריוח דעשייה שהוא דבר מועט אינו עושהו אלא ע"י ישראל והנה לפי סברת בעל העיטור הוא חולק על זה שהוא סובר שהא"י יכול לעשות ציצית שבכאן לא כתב יעשו אלא ועשו משמע ועשו אחרים עכ"ל ומה שהקשה דגבי לבן לא מזייף מפני שהוא ריוח מועט ולא דמי לריוח דקלא אילן שמוכרו לשם תכלת בדמים יקרים י"ל דאיכא טעמא אחרינא להיפך דתכלת כיון שאפשר לבודקו והו"ל למימר דלא מזייף ואפ"ה חיישינן כל שכן בעשיית ציצית שא"א לבדוק ועוד דהא בגמרא לא הזכירו תכלת אלא טלית מצוייצת ומצוייצת בלבן נמי משמע ואע"פ שרש"י פירשה לענין תכלת לאו לאפוקי היכא דכולה לבן אלא חדא מינייהו נקט ומ"ש דלבעל העיטור מותר ליקח טלית מצוייצת בלבן מא"י שאינו תגר מפני שהוא מכשיר עשיית ציצית בא"י אינו נראה כלל דע"כ לא מכשר בעל העיטור אלא עשייתם דהיינו תליית החוטים בכנף וכריכת החוליות והקשרים אבל טויית החוטים או שזירתן מודה דבעינן לשמה וכמ"ש בסי' י"א וא"י לאו בני לשמה נינהו: