היה עומד ברה"י והוציא ידו וכו'. בריש שבת (ג:) היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ותני חדא מותר להחזירה ואסיקנא הא והא בשוגג ול"ק כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת ופירש"י לאותה חצר. שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקה כדבעיא רבא מר"נ היתה ידו מליאה פירות והוציאה לחוץ מהו להחזירה א"ל לאותה חצר מותר לחצר אחרת אסור ומאי שנא התם לא אתעבידא מחשבתו הכא אתעבידא ומחשבתו ופירש"י לא אתעבידא מחשבתו. שנתכוון לפנות מחצר זו הילכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקימה מחשבתו וגזור דלמא זימנא אחריתי שדי להו לר"ה וכתב הר"ן בשם התוס' וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דהא דמשמע שאם הוציא במזיד אסור להחזירה אפי' לאותה חצר היינו דוקא כשהוציאה מבע"י שא"א לו לבוא לידי איסור סקילה אפי' אם ישליך הפירות בר"ה בשבת אבל אם הוציאה משחשיכה מותר להחזירה לאותו חצר שאם יקנסוהו להיות ידו תלויה שמא ישליך הפירות בארץ ויבא לידי איסור סקילה ולמדו כן מדא"ר ביבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה וכ"ד הרא"ש וכתב שגם זה דעת הרי"ף שאע"פ שסתם ולא פי' סמך לו על מ"ש ההיא דהדביק פת בתנור דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי איסור סקילה. אבל מדברי רש"י נראה דאפי' הוציאה משחשיכה נמי אסור להתירה ולא דמי לההיא דהדביק פת בתנור דהתם אי לא שרינן לרדותה על כרחך תגמור אפיית הפת ויתחייב אבל הכא אי בעי נקיט לפירי בידיה ולא שדי להו לר"ה. והרמב"ם דבריו סתומים כדברי הרי"ף והר"ן כתב עליו שדעתו כדעת רש"י ולפ"ז י"ל שמאחר שהרי"ף סתם דבריו כרש"י ס"ל דאסור בכל גוונא ודלא כמו שפי' הרא"ש ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ודע דהא דאסרינן להחזירה היינו בהוציא ידו לר"ה למטה מי' דאילו למעלה מי' מקום פטור הוא והכי משמע בגמ' וכ"כ ה"ה בפי"ג ופשוט הוא. ונראה נמי דלא נאמרו דברים אלו אלא במוציא לר"ה כדדייק לשון הרמב"ם ולשון רש"י אבל במוציא לכרמלית לא גזרו דא"כ ה"ל גזירה לגזירה: