ומ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובת כלומר לא תימא כיון דחזינן ליה דמיקל בחמץ שעבר עליו הפסח ואחר כך נתערב א"כ ג"כ יקל בתערובות שנתערב קודם הפסח לענין שיהא מותר להשהותו דליתא דע"כ לא מיקל ר' שמעון בתערובת חמץ אלא כשנתערב אחר הפסח דכיון שנשתנ' מכמות שהיה בעת האיסור לא קנסינן ליה אבל כשנתערב קודם הפסח למאן דאסר להשהותו בפסח כשעבר הפסח עדיין הוא אסור דכיון שלא נשתנה מכמות שהיה בשעת איסורו קנסינן ליה וא"כ ליכא למילף שריותא להשהות תערובת חמץ בפסח מדלא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב ומ"כ על לשון זה של רבינו יש ספרים שכתב בהם ה"מ כשנתערב קודם הפסח והתלמידים הגיהו ומחקו קודם וכתבו אחר הפסח ולכאורה יראה שהוא הכרח להגיה כן לפי שאם כשנתערב קודם הפסח לא קניס כ"ש אם נתערב אח"כ ועוד שאם נתערב קודם ואין בו ס' היה חייב לבערו וכיון שעבר ולא ביערו ראוי לקנסו אחר הפסח וכ"כ המגיד משנה ספ"ד ואם זאת היתה כוונת בעל הספר הל"ל ה"מ כשנתערב אחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח לא וכיון שלא אמר כן אלא כתב סיום דבריו ואמר אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה חמיר טפי זה יורה כי כוונתו אחרת והוא שיש ב' מיני תערובות הא' שנתערב מעצמו בלי כוונת מכוון הב' שנתערב בכוונה כמו בכותח שכוונת העושה לערב בו חמץ לקיוהא וכי לא קניס ר"ש בתערובת ה"מ כשנתערב מעצמו ואפי' אם נתערב קודם הפסח אבל כשנתערב בכוונה קודם הפסח ואיסורו בעין בתוך הפסח כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי ולפי זה א"צ למחוק הספרים שכתוב בהם קודם הפסח כי המשך לשונו האמיתית הוא ה"מ כשנתערב מעצמו שלא בכוונה אבל היכא שאיסורו בעין וכו' ואמר קודם הפסח להגיד האמת שכן הוא שאפילו בתערובות קודם הפסח לא קניס היכא שנתערב בלי דעת עכ"ל: ומ"ש רבינו דלר"א שהן בלאו אסור להשהותן ולרבנן דלית בהו לאו אלא איסורא בעלמא מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובת חמץ אסור מן התורה דהא קתני ועל עירובו בלא כלום דאל"כ הל"ל ועירובו מותר וכ"נ מדברי רבינו שכתב ולרבנן אפילו לאו אין בהם אלא איסורא בעלמא וכיון דאסור באכילה מן התורה מהי תיתי לן דמותר להשהותן בפסח ואפשר שטעמו של רבינו ממ"ש הרא"ש אמתניתין דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' פי' ר"ת עוברין מעל השולחן דאין נאכלין אבל אינו עובר עליהם בבל יראה השתא להך טעמא דמפרש בריש מכילתין דמש"ה צריך לבער החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול משום דלא בדילי אינשי מיניה כוליה שתא כל הני דמתניתין אף לפר"ת שאינו עובר עליהם בבל יראה אסור להשהותן דחיישינן דילמא אתי למיכל מינייהו אבל לאידך טעמא דפרשינן משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא היכא דלא ביטלו החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אע"פ שביטלו היה מותר להשהות כל אלו בבית כיון דאין עובר עליהם בבל יראה לפר"ת עכ"ל והשתא מ"ש רבינו דלרבנן דסברי דלית בהו אלא איסורא בעלמא מותר להשהותו היינו לטעמא דביעור חמץ הוא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה החמירו חכמים לבערו וסובר רבינו דכל שיש לאו באכילתו עובר עליו בבל יראה וכל שאין בו לאו אע"פ שאסור מן התורה אינו עובר עליו בבל יראה דאילו לטעמא דדילמא אתי למיכל מיניה לרבנן נמי אסור להשהותן ומ"מ קשה דלא ה"ל לסתום דבריו ולכתוב דלרבנן מותר להשהותן כיון דלאידך טעמא לרבנן נמי אסור להשהותן: מצאתי כתוב יש לדקדק איך אמר דלדברי ר"א יש איסור בלבד ששהייתו והרמב"ם כתב עובר בבל יראה וי"ל שהמחבר נמשך אחר פי' התוס' שפירשו מתני' דאלו עוברין אלו מתבערין ואין בשהייתו אלא איסור מאחר שבאכילה אינו אלא לאו והרמב"ם נמשך אחר פירש"י שפירש אלו עוברין בבל יראה וסובר דאיסור אכילה ואיסור שהייה כי הדדי נינהו: