רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים משנה בפרק כל שעה (פסחים כא.) וטעם הפוסקים הלכה כר"י והפוסקים הלכה כחכמים נתבאר יפה בדברי הרא"ש שם ובגמרא (כח.) איבעיא להו היכי קאמר מפרר וזורה לרוח ומפרר ומטיל לים או דילמא מפרר וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה ותנן נמי גבי ע"ז כהאי גוונא שוחק וזורה לרוח או מטיל לים ואיבעיא להו היכי קאמר שוחק וזורה לרוח ושוחק ומטיל לים או דילמא שוחק וזורה לרוח אבל מטיל לים בעיניה אמר רבה מסתברא ע"ז דלים המלח קא אזלא לא בעיא שחיקה חמץ דלשאר נהרות קא אזיל בעי פירור ופי' רש"י ים המלח אין ספינה עוברת בו. בעי פירור. שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו. א"ל רב יוסף אדרבה איפכא מסתברא ע"ז דלא ממאיס בעי שחיקה חמץ דממאיס לא בעי פירור ופירש"י לא ממאיס. אין המים ממסין אותו והא דתניא מפרר ומטיל לים מתרץ רב יוסף לא קשיא הא בחיטי הא בנהמא וכתב הרא"ש והלכתא כרבה אבל הרמב"ם בפ"ג כתב פורר וזורה לרוח או זורקו לים ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואח"כ זורקו לים נראה שפסק כרב יוסף דבעי פירור במידי דקשה ואין הים מחתכו במהרה ונראה שהוא מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין שהמים מפזרין אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותן ואע"פ שרש"י פירש בענין אחר זו היא דעת הרמב"ם ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ולפיכך כתב פי' גם יפרר כשזורק לים ולא ישליכנו שם שלם ולא חילק בין חיטי לנהמא ואע"פ שלדעת רבה יש חילוק בין ים המלח לשאר נהרות לא חשש רבינו להזכירו משום דסתם מבער חמץ הוא במקום שמצויים בני אדם וכיון שכן אפילו ים המלח יש לה דין שאר נהרות ולפ"ז מ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם לא קאי אלא למ"ש והגאונים פסקו כחכמים אבל לא למ"ש פירוש גם יפרר כשיזרוק לים וכו' דהיינו כרבה והרמב"ם פסק כרב יוסף ואפשר לפרש דשפיר קאמר גם למ"ש פי' גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם דמשמע דלא מצריך פירור במטיל לים אלא דוקא כשהוא שלם כלומר שהוא קשה ואין הים מחתכו במהרה אבל אם אינו שלם כלומר שהים מחתכו במהרה א"צ פירור וזהו כדברי הרמב"ם ממש אלא דקשה דא"כ פי' רבינו כדברי רב יוסף ולא כרבה וכיון דהרא"ש פסק כרבה לא ה"ל לרבינו להשמיט דבריו ואפשר שהוא מפרש דהרמב"ם נמי פסק כרבה וסובר דע"כ לא קאמר רבה דבעי פירור אלא כשאין יכול לחתכו במהרה הא לאו הכי לא בעי פירור ורב יוסף סובר דאפ"ה כיון דסופו לחתכו לא בעי פירור ומה שחילק בין חיטי לנהמא היינו לומר דחטי' שהחמיצו בעו פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם ע"פ המים וכדפירש"י אבל נהמא אע"פ שהוא קשה כיון דממאיס לא בעי פירור דהשתא בין הרמב"ם בין הרא"ש פסקו כרבה והרי"ף כתב המשנה כצורתה ומשמע דס"ל דהלכה כחכמים ויש לתמוה למה לא ביאר אם הלכה כרב יוסף או כרבה: