ומ"ש ויין מותר לשתות הן רב או מעט וכו' דברי רבינו מתמיהין דהא איתא בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה:) וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפיסחא כי היכי דנגרריה ללביה וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד וכתבו התוספות מכאן משמע שאסור לשתות יין בע"פ מן המנחה ולמעלה ואם רוצה לשתות יין צריך לשתות הרבה דטובא מיגרר גריר אלמא דפורתא לא וא"כ היאך כתב רבינו דבין רב או מעט מותר ואפשר ששום מפורש חולק על סברת התוס' והוא סובר דפורתא נמי שרי דאע"ג דסעיד קצת אינו סועד כ"כ שיאסור מחמת כן לשתותו בע"פ משעה עשירית ולמעלה והא דאמרינן והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא לאו למימרא. דאם איתא דסעיד הוה אסור למשתי אלא ה"ק היכי אפשר למימר דחמרא סעיד כלל והא רבא שתי ליה כי היכי דנגרריה לליביה אלמא לא סעיד כלל אדרבא מיגרר גריר וא"כ פורתא אע"ג דסעיד קצת שרי ואפשר דמתני' נמי דיקא הכי דקתני ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם ולא קתני לא יאכל ולא ישתה ואע"ג דאיתא בר"פ ע"פ (קז:) אמר רבא מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר דתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואי אמרת מיסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל למצה אכילה גסה אלא ש"מ מיגרר גרור אלמא דאם איתא דמיסעד סעיד הוה מיתסר מלשתותו י"ל דשאני התם שהוא שותה בין הכוסות ותיכף אוכל מצה דכיון דסעיד אפילו פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון אבל כששותה קודם שתחשך מה שהיין סועד הלב כבר עבר בשעה שהוא בא לאכול מצה אלא שמ"מ יש לתמוה למה לא חשש רבינו לכתוב סברת התוספות: