אבל אם נתעקם קצת ועדיין ראוי לצלות בו אסור לתקנו ואפילו אם יכול לתקנו בידו בלא כלי. שם אמר רב יהודה אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו בי"ט ואע"ג דמפשיט ליה בידיה: ופירש"י נרצף. נמעך שדרסו עליו ונעקם אבל לא נשבר אסור לתקנו בי"ט שהרי יכול להשתמש בו כמו שהוא וטורח דלא צריך הוא: ואע"ג דמפשיט בידיה. ואין צריך להכות עליו בפטיש. וגם הרא"ש כתב אסור לתקנו בי"ט ואע"ג דפשיט ליה בידיה כי יכול לצלות בלא תיקון עד כאן ולפי דבריהם היינו דאיכא בין נרצם לנרצף דנרצם היינו שנשבר ראשו ומש"ה שרי דלא חזי לאשתמושי ביה ונרצף היינו שנעקם מעט שיכול להשתמש בו בלא תיקון ולפיכך אסור לתקנו וכ"ת והיכי שרי ר"י בנרצם והא אמרינן בפרק המביא דאין מתקנים את השפוד ואין מחדדים אותו תירץ רש"י דההיא דלא כר"י א"נ בנרצם מעי"ט וד"ה או שמא תיקון דהתם היינו תיקון גמור עד שנעשה כלי מחמתו כ"כ הר"ן וכתב שיותר נכון בעיניו מה שפי' הר"ז דנרצף היינו שנכפף לגמרי ומש"ה אסור לתקנו אע"ג דמפשיט בידא משום דשווי מנא הוא ולא דמי לנרצם דלעיל דהתם היינו שנתעקם מעט והוא היפך מלשון צורם באזנו ומש"ה שרי דלאו שווי מנא הוא. ור"י כתב בח"ג שפוד שנרצם כלומר שנפגם פיו ואין יכול לצלות בו מותר לתקנו בי"ט ודוקא כשנרצם בי"ט והלכה ואין מורין כן לרבים שמא יבא לתקן כשנרצם פיו מעי"ט אבל אם נרצף כלומר שנתעקם ויכול לצלות בו ע"י הדחק אסור לתקנו בי"ט ואפילו נרצף בי"ט ואפי' יכול לפשטו בידו ע"כ: