לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו אבל קודר הוא קב או קביים וכו' בס"פ אין צדין וכתב הרא"ש והר"ן פי' רש"י וכו' ופי' הרי"ף ולא הכריעו והרמב"ם בפ"ד כתב כדברי הרי"ף. אם מותר למדוד תבלין ליתן בקדרה נתבאר בסימן תק"ד. אם מודדין קמח כדי ללוש נתבאר בסי' תק"ו. גרסינן בפרק שואל (שבת קמט.) ובסוף פ' א"נ (עה.) א"ר יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידים זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לוין ופורעין בי"ט וכדברי הלל אף משום ריבית ופי' רש"י בפ' א"נ המקפידין זה על זה. שאין מוחלין על דבר מועט ומקפידים להלוות זה את זה במדה במשקל ובמנין עוברין בשבתות וי"ט משום לוין ופורעין דתנן במסכת שבת ובלבד שלא יאמר לו הלוני והתם מפרש טעמא שמא יכתוב ובתוס' כתבו פי' מתוך שמקפידין באים לידי כך שהקפידות גורמת להם להזכיר המדה כדי שיהא מבורר יפה מה שמתחייב לזה וכך מתוך שמקפידים שוקלים במאזנים א"כ אפי' ביד אסור להם לשקול כמו במאזנים לפי שמדקדקים הרבה אע"ג דשרי התם בטבח שאין אומן בשאינו מקפיד וכן אסור להם לומר מלא לי כלי זה אפי' בלא הזכרת מדה וכן משמע מתוך פירש"י בפ' שואל בני חבורה שמדקדקים זע"ז שאמר אחד לחבירו מנה שלקחת גדולה היא תן לי כמותה והוא שוקלה בידו משום מניין פר"ח אם היו אגוזים ושקדים ודומה להם ואמר לקחת כ' אגוזים גם אני אקח כ' או אומר בשעה שנוטל המתן עד שאשקול המנה ועד שאמדוד אורך הדגים והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים והשקדים שאתה נוטל שאטול גם אני כמשקלה וכמדתה וכמנינה משמע שר"ל אע"ג דשרי לומר לחנוני הרגיל אצלו תן לי כ' אגוזים זהו לפי שאין משמע שם שתהא שום קפידא על המניין אלא שמודיעו שכל כך הוא צריך אבל כשאומר לקחת כ' גם אני אטול כ' מראה שמדקדק ומקפיד על המניין והוי עובדא דחול כעין משא ומתן וא"נ שרי בכה"ג נעמיד כגון שאמר לו המתן עד שאמנה לך האגוזים שאתה נוטל ואטול גם אני כמנינם וכן כעין זה במידה ובמשקל אסור ע"כ והרא"ש כתב שם ב' פירושים אלו ולא הכריע ביניהם גם רי"ו כתב ולא הכריע אבל במסכת שבת ובמסכת ביצה לא הזכיר זה הרא"ש כלל ונראה שהטעם מפני שהתוס' כתבו בפרק שואל פירוש לפי שמקפידין זה על זה עוברין אפי' על מה שאין שאר בני אדם עוברין משום מדה דאמרינן בביצה יכול אדם לומר לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש כלי שמודדין בו אסור דדמי למקח וממכר והם כיון שהם מקפידים כל כלים הוי לגבייהו מדה לפי שמקפידים לידע שיעורו לשלם להם הכלי וכן משקל ששוקלין ומכוונין זה כנגד זה ואמרינן בביצה אין משגיחין במאזנים בי"ט ומשום מניין דאמרינן בביצה הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים מאה אגוזים בדינר ולקח כבר תשעים לא יאמר לו תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים המכר אבל יכול לומר תן לי עשרים אגוזים סתם ובבני חבורה המקפידים אסור שיבאו לידי איסור שיזכירו להשלים וכדברי הלל אף משום ריבית וכו' וקשה לפירוש זה דאם הלל לא איירי אלא במקפידים א"כ אמאי קאמר לעיל לימא מתני' דלא כהלל להכי נראה לפרש עוברין משום מדה ומשום משקל כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה על זה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם בי"ט יעשו כך וגם כל בני אדם היו אסורים בכלי של מדה כדאמרינן בביצה אבל למקפידים נותן הוא עצה שלא ישתתפו שקרובים הם לבא לידי איסור מדה וכן לידי איסור משקל מתוך שרגילים לשקול על ידי הקפדתן גם בי"ט לא ירגישו עד שישקלו ולידי מנין כשישאר לאחד מהם ס' אגוזים יאמר לו תן לי מ' להשלים מאה כמו שרגילים לעשות ע"כ. ומאחר שהכריחו התוספת לפרש הפירוש הראשון נמצא שלענין הדין אין חילוק בין בני חבורה לשאר בני אדם ולכן לא הוצרך לפרש הרא"ש לא במסכת שבת ולא במסכת י"ט הא דשמואל ונראה שזה היה דעת הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג שלא חילקו בין בני חבורה לשאר בני אדם ומטעם זה לא חילק רבינו ביניהם :