בית שאינו טוח בטיט אלא לבנים מסודרים זה על זה וכו' משנה בפרק המביא כדי יין (ביצה לא.) בית שהוא מלא פירות וסתום ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף פוחת בתחלה ונוטל ובגמרא אמאי והא קא סתר אהלא אמר שמואל באוירא דליבני ופירש"י ונפחת מאליו. נוטל ממקום הפחת ולא אמרינן מוקצין הם מחמת איסור דאין יכול לפחתו ביום טוב ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמא לה באוירא דליבני לאו מוקצה הוא. באוירא דליבני סידור של לבנים בלא טיט וכ"כ הרא"ש וז"ל הא דאמרינן נוטל ממקום הפחת דוקא באוירא דליבני כדמוקמינן לה בגמרא דליכא בסתירתה אלא איסורא דרבנן הלכך לאו מוקצה הוא אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסו' דאורייתא אסור דאתקצאי בה"ש מחמת איסור ואפי' לר"ש דלא שרי אלא בסוכה רעועה שנפלה עכ"ל אבל הרמב"ם סתם וכ' בפ"ב בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת נוטל ממקום הפחת ומשמע דאפי' בבית בנוי בניין גמור מיירי ונראה שטעמו משום דכיון דלא אוקימנא באוירא דליבני אלא משום דקשיא לר"מ אית לן למימר דת"ק מיירי בכל ענין הלכך כיון דקי"ל כת"ק אפילו בבית בנוי בנין גמור שרי וזה נראה שהיה דעת הרי"ף שלא כתב אלא משנתינו כצורתה ויש לתמוה על הר"ן שלא השגיח בזה וכתב לשון רש"י דת"ק לא שרי אלא באוירא דליבני וליתא להרי"ף אלא אפי' בניין גמור שרי וא"ת לדעת הרי"ף והרמב"ם היאך שרו בבית שהוא בניין גמור הא כיון דסתום היה מעי"ט נמצא שהפירות היו מוקצין מחמת הבית והיאך הותרו ביו"ט כבר כתב ה"ה בשם הרשב"א שלא נאמרו דברים הללו אלא בבית רעועה שדעתו שיפחת והרמב"ן כתב שאפילו בריא ונפחת בי"ט מותר לפי שאין הפירות מוקצים מחמת עצמן ואינן בסיס לדבר האסור וכתב ה"ה שכדברי הרמב"ם עיקר וכן דעת הר"ן שכתב דברי הרמב"ן בלבד. והמרדכי כתב פרק בכל מערבין וא"ת ונהי דאוקימנא באוירא דליבני דהשתא ליכא משום סתירה ובניין מ"מ היאך שרי לפתחו והלא מטלטל האבנים והעפר שהן מוקצות ואומר ריב"א דטלטול מוקצה שהוא לצורך אוכל נפש מותר לטלטלו כדי לקחת האוכל וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין על גב אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד"א עכ"ל ויש לתמוה דא"כ למה לא התירו לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט וצ"ע. כתב ר"י בח"ד עומד אדם על המוקצה מבע"י ואומר מכאן אני נוטל למחר ואצ"ל מכאן ועד כאן כי יש ברירה כלומר דלמחר כשיטול ממנו הוברר הדבר שזה היה בדעתו אע"פ שלא רשם מה שיטול פי' וזה מיירי בפירות שלא נתבשלו כל צרכם ויש אנשים שאוכלין אותו כך ויש שאין אוכלין וחזו ולא חזו ומאחר שאמר מכאן אני נוטל גלי אדעתיה דראויים הם לו וכתבתי ממנו למעלה כך פשוט ומוכח בביצה פרק המביא עכ"ל וכתב כן מדתנן בפרק המביא (לד:) ר"א אומר עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן וע"כ ופירש"י ע"ש בשביעית דאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא: ואומר מכאן אני אוכל למחר. וסגי בהכי דיש ברירה: עד שירשום. בסימן דאין ברירה ע"כ. ופוסק רבינו ירוחם הלכה כר"א ומ"ש פי' וזה מיירי בפירות שלא נתבשלו כל צרכן וכו' הוא מדתניא בפ' אין צדין (ביצה כו:) היה אוכל בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צמוקים בתאני' והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות לא יאכל מהן עד שיזמין מבע"י וכן אתה מוצא באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות ה"ד אי דחזו למה לי הזמנה אי דלא חזו כי אזמין להו מאי הוי ואסיקנא דהב"ע בדאחזו ולא אחזו דאיכא אינשי דאכלי ואיכא אינשי דלא אכלי אזמין גלי דעתי' לא אזמין לא גלי דעתיה וכ"כ רש"י אמתני' דעומד אדם על המוקצה דמיירי בצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן בפ' אין צדין ויש לתמוה על ר"י למה פסק כר"א במקום שחולקין עליו רבים אומרים עד שירשום ואפשר משום דתנן בפ"ק דביצה (י.) בש"א לא יטול אא"כ נענע מבע"י ובה"א עומד ואומר זה וזה אני נוטל ומשמע דקם ליה ר"א כב"ה וחכמים כב"ש והלכה כב"ה וקם לה הלכתא כר"א ומיהו התוס' כתבו דשפיר אתי ר"א כב"ש דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי ושפיר אתי חכמים כב"ה דשאני הכא דאקצייה בידים וכיון שכן קמה לה הלכתא כחכמים דאמרי עד שירשום וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' י"ט ויש לתמוה עליו אם הוא מפרש פלוגתא דר"א ורבנן ביש ברירה ופוסק הלכה כרבנן נמצא שהוא פוסק דאין ברירה במוקצה דרבנן ואנן קי"ל דבדרבנן יש ברירה וכ"פ הוא ז"ל בסוף הל' עירובין דדבר שהוא מד"ס יש ברירה וצ"ע: כתב הכלבו נשאלה שאלה על מוקצה של אוצר וכיוצא בו אם נמלך עליו בי"ט ראשון ואמר הרי אני מכינו למחר אי שרי ליה ממ"נ כיון דב' קדושות הן כי היכי דשריא בעו"ג שהביא דורון לישראל ביו"ט ראשון דשרינן ליה ביו"ט שני והשיבו דבמוקצה דאיכא למיגזר ביה דילמא מטלטל ושביק כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מיחזי ודאי דאסור כדחזינן ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מיחזי דמהני בהו הכנה דאמרינן ממ"נ ע"כ: תניא בתוספתא דביצה פ"ד סוכי תאנים ובהם תאנים מכבדות תמרה ובהם תמרה הכניסן לעצים אין אוכל מהם ביום טוב למאכל בהמה אוכל מהם ביו"ט: כתוב בהג"א פרק א"צ עו"ג שעשה מנעלים ביו"ט בסתם למכור לכל מי שירצה ובא יהודי אחד הרגיל אצלו ולקחם מחנותו זה היה מעשה ואסרם ה"ר יו"ט משום מוקצה וה"ר אליה התירם הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו ביו"ט לית ביה משום מוקצה מא"ז ע"כ וכבר נתבאר זה בסימן רנ"ב. בפרק כירה (שבת מג.) מייתי הא דתניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהם גרוגרות בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהם צמוקים לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין ושאר כל מיני פירות ואוקימנא כר"י ואוכל אצטריכא ליה סד"א כיון דאכל ואזיל לא בעי הזמנה קמ"ל כיון דהעלן לגג אסוחי אסחיה לדעתיה מינייהו וכתבו התוס' מדנקט אוכל במוקצה דדחייה בידים נראה דאכיל ואזיל שרי ליה לר"י במוקצה דלא דחייה בידים כגון גבי אוצר: כתוב בא"ח תירוש הזב מגיגית ענבים שאינו רשאי להניח כלי תחתיו שלא יבטלנו מהיכנו כיצד יעשה יניח שם מטתו או שולחנו ואז יהיה אותו הדלף לפניו גרף של רעי ויכול להניח שם כלי לקבלו כדי שלא יעשה שם טיט וכשיתמלא הכלי לא יריקנו לתוך כלי אחר שלא יבטלנו מהיכנו אלא מריקה בתוך הגיגית שזבו ממנה המשקין ויש שהורו להניח כלי שיש בו מים תחת הדלף שנוטף מהגיגית משום דאותו דלף קמא קמא בטיל במים שבכלי ויש לפקפק בהוראה זו לפי שהוא דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל עכ"ל: