ומ"ש אבל הוא עצמו יצא לאו דוקא הוא עצמו אלא ה"ה לאחרים שהם עמו בתוך הבור דכל שהם בתוך הבור הם שומעים קול שופר וכמבואר בדברי רב הונא. והרמב"ם כתב בפ"ב התוקע לתוך הבור או בתוך המערה אותם העומדים בתוך הבור והמערה יצאו והעומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו. וזה מבואר שלא כדברי הרא"ש אלא כדמשמע מפירוש רש"י וכן עיקר: ומ"ש הרא"ש על זה לא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שמע או קול הברה וכו' נראה שכל אדם יכול להבחין אם הקול ששומע הוא קול שופר או אם הוא קול הברה וסבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם אל שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה הוא תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הברה: כתב הר"ן מסתברא כי היכי דמפלגינן בבור ה"נ מפלגינן בפטם דאותם העומדים בתוך הפטם יצאו אבל הרמב"ם בפ"א מה' שופר חילק בבור ודות ובפטם לא חילק אפשר שדעתו מפני שהברתו גדולה אפילו העומדים בתוכה אם קול הברה שמעו לא יצאו עכ"ל. ונראה שהביאו להרמב"ם לחלק בכך מדחזינן דרב הונא אמר לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת הבור וכו' ולא אמר העומדים על שפת הבור והפטם אלמא דלא איירי אלא בבור וה"ה לדות דבור ודות חד הוא אלא שזה בחפירה וזה בבניין. ואע"פ שיש לדחות ולומר דה"ה לפטם ורב הונא רישא דמלתא נקט לא נראה להרמב"ם לדחות כן: