כתב א"א ז"ל בתשובה כלל ד' סי' י"ט ונראה שטעמו מפני שהיה רוצה לענות אמן אחר ברכת ק"ש ולענות אחר ברכת עצמו א"א דהא תניא בפרק שלשה שאכלו דהוי בור ולשתוק לגמרי בכל הברכה ולשמעה מפי ש"צ כדי לענות אחריו אמן היה חושש שמא באמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים ונמצא שהפסיד הברכה וכתב בתשובה ההיא אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא כדאמרינן בפ"ב דברכות (יג:) ע"כ מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה ואמרינן בירושלמי מחזיקנא טיבותא לרישי דכי מטא למודים כרע מנפשיה ע"כ וכבר היה אפשר לו לעשות בדרך אחרת שיאמר עם החזן תיבה בתיבה עד שיגיע לחתימה ואז ישתוק ויענה אחר חתימת החזן אמן וכמו שכתבו תלמידי ה"ר יונה בפ' שלשה שאכלו שכך נוהג רבו בר"ה וי"כ אלא דאיכא למימר שאע"פ שהוא אומר כל הברכות כל שאינו חותם בפיו אם באמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הוי הפסק וה"ר יונה שאני דרב גובריה ולא היה חושש שיפנה לבו לדברים אחרים. ועי"ל דברכות ר"ה וי"כ שאני שש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן הילכך ס"ל לה"ר יונה שאע"פ שבאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים ש"ץ מוציאו אבל בשאר ברכות לא. ומ"מ קשה לי על תשובת הרא"ש דשמע מינה שאם לא היה חושש שמא יפנה לבו לדברים אחרים לא היה מברך בפיו כלל אלא היה סומך לצאת בשמיעתו מש"ץ ואמאי הא אסיקנא בסוף ר"ה (לד:) דאין ש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בברכות ר"ה ויה"כ בלבד ומשמע שצריך שיכוונו לדברי ש"ץ שהרי כתב הרא"ש וש"מ דהלכה כר"ג בברכות של ר"ה וי"ה בלבד אבל בשאר ימות השנה לא אלא כשם שש"צ חייב כך כל בקי ובקי חייב וכן הלכתא. ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בר"ה וי"ה ש"צ מוציאן אבל דעיר אין מוציאן י"ח עד דאתו לבי כנישתא ושמעו מש"צ מתחלה ועד סוף ע"כ וא"כ בשאר ברכות דלאו דר"ה וי"ה אפי' שמע מש"צ מתחלה ועד סוף אין ש"צ מוציאו ושמא י"ל דהיינו דוקא בברכות דתפלה דרחמי נינהו אבל בברכות דק"ש וכיוצא בהן בשומע מש"ץ יוצא והוא שיכוין לכל דבריו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ברכות ואין להקשות אפי' אם לא היה חושש שיפנה לבו לדברים אחרים למה היה סומך על ברכת ש"ץ ולא היה מברך בפיו די"ל דלאו בקביעות קאמר אלא לומר דאם לא מפני חשש זה לפעמים היה סומך על ש"ץ אבל מפני חשש זה אינו סומך עליו בשום פעם. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לרוקח שכתב בסי' רי"ח בר"ה וי"ה דאוושי ברכות שומע מפי ש"ץ כל התפלה ויוצא ואע"פ שש"ץ מוציאו מצוה מן המובחר שיהא היחיד מתפלל בעצמו שיש בהם כמה מילי דרחמי כייף איניש ליביה ומכוין אבל אהבה רבה דאית בה רחמי דתורה מצוה לשמוע ע"כ ולפ"ז אפשר דמטעם זה היה חפץ הרא"ש לשמוע ברכת אהבה רבה מפי ש"צ אם לא שהיה חושש שמא באמצע הברכה יפנה לבו לדברים אחרים : ומשמע מדברי תשובה זו שגם אחר הבוחר בעמו ישראל באהבה היה עונה אמן אבל ה"ר יונה כתב בשם ר"מ שאין לו להפסיק כלל דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכים עליו וכן הסכימו דעת הרמ"ה והרמב"ן ז"ל עכ"ל. וטעמו של הרא"ש אפשר שהוא מפני שאין ברכה זו על ק"ש שהרי אין אנו מברכין אקב"ו על ק"ש הלכך לא הוי אמן הפסק בין הברכה כק"ש א"נ דע"כ לא אמרי הני רבוותא שאין לו להפסיק אלא כשעונה אמן אחר ברכת עצמו אבל כשעונה אמן אחר ש"צ לא הוי הפסק וכ"כ רבינו בסימן ס"א בשם הרמ"ה שאם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשמסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסיקין בין ברכה שנייה לשמע. מ"מ לא נהגו העולם כדברי הרא"ש ואינם עונין אמן כלל אחר שום ברכה מברכות ק"ש אלא אומרים עם ש"צ מלה במלה כל הברכה וחתימתה ושוב אין להם לענות אמן דא"כ ה"ל עונה אמן אחר ברכותיו וכ"כ מהרי"ק בשורש מ"ב שהוא לא היה נוהג כמנהג הרא"ש בזה. וגם מדברי הרמ"ה שכתבתי יש ללמוד שא"צ למהר לסיים קודם ש"צ אלא שאם אירע שסיים קודם ש"צ עונה אחריו אמן :