ומ"ש בשם הרא"ש ומיהו נראה כמנהג קדמונים דלשון כל נדרי מוכח שנתקן על הנדרים שעברו עליהם וכו' עד כי לכל העם בשגגה הכל בפסקיו בסוף יומא ומבואר בדבריו יישוב על מה שהוקשה לר"ת דמה שהקשה דבעינן חרטה אנן סהדי דכל מי שעבר על נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש. ומה שהקשה דבעינן שלשה הדיוטות הרי כל הקהל אומרים אותו איש איש בלחש וגם לחזן הקהל מתירין והא דצריך לפרט הנדר דהיינו כשהנודר בא לפני החכם להתיר לו נדרו אולי נדר על דבר מצוה ולא יתיר החכם נדרו וגם המרדכי כתב ואית מרבוותא שהנהיגו לומר מי"ה זה עד י"ה הבא עלינו לטובה בכולהו איחרטנא בהון ופי' ראב"ן לפי שאין הכל בקיאין לידע דהנודר כאילו בנה במה והמקיים כאילו הקריב עליה קרבן וכולן שמתכוונין לש"ץ כאילו אמר בפירוש שבנו ונתחרטנו על נדרנו ונשאלנו והוא מתיר להם בהסכמת רבים שאין יחיד מתיר אא"כ מומחה ובבבל אין מומחה ואצ"ל חוץ מתקנת הקהל וגזירה וחרם של יישוב שאין הסכמתם להתרת זה ויחיד נמי לא מצי למישרי ונהגו לומר ג"פ כל נדרי כלשון תלמוד מותר לך מ"ל מ"ל מופר לך מ"ל מ"ל וכן שנינו מגל זה מ"ז מגל זה אקצור אקצור אקצור וגם נהגו לקרות כל נדרי עם ש"ץ כדי שיהיו לכל הפחות ג' מתירין וכן כאשר ש"ץ מתיר להם אף הם מתירין לו לש"ץ שאין יכול להתיר לעצמו ולאחר שאמר כל נדרי קורין עם ש"ץ ונסלת לכל עדת בני ישראל וכו' ויש ארצות שקורין אותו בקול רם כדי שיהא הקב"ה מסכים על ידם ויסלח לכל חטאת ישראל עכ"ל ואח"כ כתב בשם ראב"ן דלהכי אמרי' כל נדרי ג"פ שמא יש אדם שלא שמע פעם ראשונה או שנייה וישמע בשלישית: כתב הכלבו טוב ויפה שאותו ש"ץ אם יש בידו שום ספק שבועה ונדר שיתירו לו ג' אנשים בטרם רדתו לפני התיבה ויהיה זכאי דלאו כל כמיניה להתיר נדריו דאמרינן כל נדרים הוא מפר חוץ משל עצמו עד כאן ועכשיו אין נוהגין לעשות כן ונראה שסומכין על מה שכתבתי בסמוך שהקהל קורין כל נדרי עם ש"ץ כדי להתיר לו: