והרמב"ם כתב כל מי שפטור מלקרות ק"ש אם רצה להחמיר על עצמו וכו' בפ"ד מה' ק"ש ונראה שהביא רבינו דברי הרמב"ם לומר שגם הוא פסק כת"ק והעתיק לשונו כמות שהוא ואפשר לומר שהביא דברי הרמב"ם לומר שכשם שבאותו זמן הוא מחלק בין אם דעתו מיושבת כשאר בני אדם לאינה מיושבת ה"ה בזמן הזה אם היה מבוהל ותמה ואינו יכול לכוין דעתו כמו שאר בני אדם אינו רשאי לקרות ורבינו הגדול מהרי"א ז"ל כתב הר"ם עודף על הסברא שהרי אפילו באבל הוא אומר שאם רצה להחמיר על עצמו ולקרות קורא הפך ממה שכתב הרב להלן וה"ל להביא הר"ם להלן במחלוקת אלא שסמך על מה שכתבו בכאן עכ"ל ואע"פ שאמת הוא דמשמע מדברי הרמב"ם דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא מ"מ לא מסתבר למימר שלא כתב רבינו דבריו כאן אלא ללמוד דבר זה כיון שעדיין לא הזכיר רבינו דין מי שמתו מוטל לפניו אלא ודאי ללמוד כמו שכתבתי כתב דברי רמב"ם בכאן ואגב גררא נלמוד מדבריו דגם אמי שמתו מוטל לפניו קאמר שאם רצה לקרות קורא דבכלל כל מי שהוא פטור מלקרות ק"ש הוא וכיון דהרי"ף והרמב"ם ז"ל הסכימו דהלכה כת"ק הכי נקטינן וכ"ש לפי מה שנתבאר שבזמן הזה אפילו הפוסקים כרשב"ג מודו: תנן בפ"ק דשבת (ט:) מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ואוקימנא לה (יא.) בד"ת כדתניא חברים שהיו עוסקים בתורה מפסיקין לק"ש וכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' ק"ש היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש פוסק וקורא ומברך לפניה ולאחריה ובר"פ היה קורא (ברכות יג:) ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר"י הנשיא פירוש שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכשהגיע הזמן היה מפסיק וקורא פסוק ראשון לבד וחוזר ללימודו ואיפליגו התם אמוראי אם היה חוזר וגומרה אח"כ אם לאו וכתב הרא"ש מילתא דפשיטא היא שצריך לקרות את כולה ומ"ד אינו גומרה מיירי כשעבר זמן הקריאה קודם שגמר לימודו וא"ת כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה דאפילו מי שתורתו אומנתו תנן דמפסיק לק"ש וי"ל דה"מ אדם הלומד לבדו אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק עכ"ל ורבינו לא חשש לכתוב דמפסיקין מת"ת לק"ש לפי שסמך על מה שכתב בסימן ק"ו דכל מי שאין תורתו אומנתו כרשב"י וחביריו מפסיק בין לק"ש בין לתפלה אבל מ"מ היה לו לכתוב שמי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק אלא לפסוק ראשון בלבד ואפי' אם יעבור זמן ק"ש בעוד שהוא לומד ורבינו ירוחם כ"כ בח"ב בשם התוס' ואפשר שרבינו סובר דהא דאמרינן שמי שמלמד תורה לרבים אינו מפסיק דוקא כשהוא בענין שאם יפסיק לקרוא את שמע יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ וכמו שכתב ה"ר יונה בפ"ק גבי הא דתניא אבא בנימין אומר כל ימי הייתי מצטער על ב' דברים ולפי שעכשיו אינו מצוי שיתבטלו מללמוד בסבת הפסק לק"ש לא חשש רבינו לכתבו: גרסינן בירושלמי ריש פרק אין עומדין העוסק בצרכי צבור כאילו עוסק בד"ת ונראה מדברי הרמב"ם שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק"ש שכתב בפ"ב היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות : כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ק"ש היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקין בדין גומר ואחר כך קורא ק"ש ואם היה מתירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא ה"ז משובח וכתב עליו הראב"ד לא כי אלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות מפני שהיא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה דרבנן מפסיק ואיתא להא מלתא בפרק לולב הגזול ורמוזה נמי במסכת ברכות (יג:) עכ"ל וביאור הדברים דתנן בפ"ק דשבת (ט:) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ובפרק לולב הגזול (סוכה לח.) תנן מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול לכשיכנס לביתו יטלנו על שולחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק הסעודה וליטול לולב ובגמרא אמרו נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין א"ר ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום אמר רבא מאי קושיא דילמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשיא הא קשיא לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל בשחרית יטול בין הערבים אלמא לא מפסיק אמר רב ספרא ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א"ר זירא מאי קושיא דילמא מצוה לאפסוקי ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב אלא אמר (רבא) [רבי זירא] לעולם כדקאמר מעיקרא ודקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא בי"ט שני דרבנן עסקינן ודיקא נמי דקתני מי שבא בדרך ואין בידו לולב דאי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי ופירש"י אלא אי קשיא דאיצטריך רב ספרא לשנויי היא גופא קשיא: אלא אר"ז לעולם. כי איצטריך ר"ס לשנויי משום קושיא קמייתא איצטריך והראב"ד ז"ל סובר דכתירוצא דאמר רבא הא דאורייתא הא דרבנן קי"ל דהא אסיק רבי זירא דהכא בי"ט שני דרבנן ומש"ה אוקמה רב ספרא בדליכא שהות אבל אי איכא שהות אינו מפסיק הא בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק ולפיכך כתב לא כי אלא מפסיק וכו' ודעת הרמב"ם דכיון דלמסקנא בדרבנן שאני לן בין יש שהות לאין שהות ה"ה בדאורייתא ומאי דאוקמה ר' זירא בי"ט שני לאו משום דס"ל הכי אלא ה"ק ואי הוה קשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הוה מצי לתרוצי דהכא בי"ט שני ומ"ש דיקא נמי אינו מסקנא אלא ר"ז הוא דקאמר לרבא הוה לך למידק דמתני' בי"ט שני מדקתני מי שבא בדרך אבל ר"ז ס"ל דאפילו בדאורייתא אי איכא שהות אין מפסיקין ומתני' בין בי"ט ראשון בין בי"ט שני ומאי דקתני מי שבא בדרך היינו ע"י עירובו או ע"י בורגנין או שלא היה בגירסתו של הרמב"ם דיקא נמי א"נ שהרמב"ם סובר כדברי הר"ן שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפילו בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב"ם כך מוכח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסקינן שכתב היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש וכו' היה עוסק באכילה וכו' וכן מאי דאר"ז מצוה לאפסוקי אע"ג דבלשון דילמא אמריה הלכתא היא דמכח אותה קושיא הדר מדרבא ואמר לעולם כדקאמר מעיקרא ולכך פסק גבי ק"ש דכיון שיש שהות גומר ואח"כ קורא וכן מצוה לאפסוקי כדי שלא ישכח ויעבור זמן הקריאה וזהו שכתב ואם היה מתירא וכו' ופסק ה"ז משובח: וכתב עוד שם מי שירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות קודם שתנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם היה מתירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא יתכסה במים שהוא עומד בהם ויקרא ולא יתכסה לא במים הרעים שריחם רע ולא במי המשרה ולא במים צלולין מפני שערותו נראית בהם אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע וקורא במקומו ודברים אלו פשוטים בפרק מי שמתו (ברכות כב:) וקצת דברים אלו כתב רבינו בסימן ע"ד וקצת בסימן פ"ו: