טפח המגולה באשה וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כד.), אמר ר' יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאיסתכולי בה, והאמר רב ששת: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף? אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, אמר שמואל: קול באשה ערוה, אמר רב ששת: שיער באשה ערוה. ופירש רש"י: שוק. באשת איש: ערוה. להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע. והוה תמיהא לי, מאי קא משמע לן רב חסדא? כל מקום שדרך לכסותו הוה ערוה, ומאי איריא שוק? עד שמצאתי להרשב"א שכתב: הא דאמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, ואוקימנא באשתו ולקריאת שמע, פירש הראב"ד דאפשר דווקא ממקום צנוע שבה, ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה היא, ואפילו לגבי בעלה, ואף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה, וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, עכ"ל. ורבינו נראה שהלך בשיטה זו, וזהו שכתב: טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, דמשמע דבמקום שאין דרכה לכסותו, כגון פניה או ידיה, לית לן בה; ואחר כך כתב: וכן אם שוקה מגולה אסור, כלומר שאף על פי שאינו מקום צנוע באיש הוי ערוה באשה. והרא"ש כתב גם כן אהא דטפח באשה ערוה: דווקא בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה. וכתב עוד: ודווקא באחריני, אבל בעצמה הא אמרינן לעיל: האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה. וכן כתב הרשב"א: שוק באשה ערוה, ודווקא לאחרים ולאנשים, משום הרהור, אבל לעצמה לא, דהא קתני: האשה יושבת וקוצה לה חלתה: וכתב הרא"ש עוד, אמאי דאמרינן: קול באשה ערוה, פירוש לשמוע ולא לעניין קריאת שמע, ולכן השמיט רבינו קול באשה. אבל המרדכי כתב בשם רבינו האיי דכל הני לעניין קריאת שמע, וכן כתוב באוהל מועד דקול זמר אפילו באשתו ערוה, וכן כתב הגהות מיימון בשם רבינו תם. אלא שכתב המרדכי בשם רא"ם: הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות, עכ"ל. וה"ר יונה כתב גם כן דקול באשה ערוה – לקריאת שמע הוא. והני מילי בשעה שמנגנת, אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר. ואפילו בשעה שמנגנת, אם הוא יכול לכוין ליבו לתפילתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אליה, מותר, ואין לו להפסיק קריאתו. וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר, עכ"ל: