ומ"ש לכן מי שרגיל להתעטף בב"ה בטלית גדול וכו' בפרק התכלת (מנחות מג.) רב יהודה רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה ומברך כל צפרא להתעטף ופריך מדרמא סבר מצות עשה שלא הזמן גרמא היא אמאי מברך כל צפרא וצפרא כלומר דכיון דלילה נמי זמן ציצית לא היה לו לברך אלא פעם ראשונה ומכאן ואילך כחד יומא אריכא דמי דהא אין לילה מפסיקו ומשני סבר לה כרבי דאמר תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהם אי הכי כל שעתא נמי רב יהודה איניש צניע הוה ולא שרי לגלימא כולי יומא ופריך ומ"ש מצפרא ופירש"י ומ"ש מצפרא ליבריך כשהוא עומד ומתעטף בה באשמורת קודם היום ומשני כי משנה מכסות יום לכסות לילה ופי' רש"י שתי טליתות מצוייצות היו אחת ליום ואחת ללילה וכתב הרא"ש וקשה לי אמאי מברך בצפרא גם בערב היה צריך לברך כשמתעטף טלית של לילה והו"ל למימר ומברך צפרא ופניא וצ"ל דטלית של לילה לא היה פושטו ביום אלא מתעטף בגלימתו על טלית של לילה ורוב פעמים לא היה פושטה אף בלילה הילכך לא פסיקא ליה למימר דמברך בפניא ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות וכל חד וחד באפיה נפשיה הוא אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלי הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן עכ"ל וכ"כ רבינו ירוחם וכתב האגור בתחלה נהג מהר"מ שלא להתעטף בטלית קטן עד צאתו מבית הכנסת ואז הפסיק בדברים בטלים ולבשו ובירך אבל ה"ר משה פרנס כתב שחזר בו מהר"ם ולבשו בתחלה ולא היה מברך עד בואו לב"ה ונתעטף בטלית גדול ונתכוון להוציא שניהם וכן הוא בא"ח. והא דר"מ פרנס מצאתי בתשובה אשכנזית ומסיים בה דאפילו משמוש והסתכלות בקטן א"צ אך דעתו היה על כל בגדיו המצוייצות אשר לבוש עד כאן ובתרומת הדשן לא הביא אלא מה שנהג הר"מ בתחלה שכתב וז"ל העתיק אחד מן הגדולים מתשובת הר"ח א"ז וז"ל אם סח בין טלית קטן לטלית גדול הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ומהר"ם שלא הלך בקטן לב"ה אלא כשחזר לביתו בירך עליו נראה טעמו לפי שלפעמים לא היה צריך להסיח בין הטליתות וגם לא היה רשאי להסיח את עצמו בלא צורך לחייב את עצמו בברכה כיון שיוכל לפטור בברכה אחת ואז היה מסתפק אם יברך על הגדול הילכך היה ממתין אחר התפלה עד שהוא צריך להסיח ובאשר"י כתב מכאן יש ראיה דאדם הלבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלי הפסק מברך ברכה אחת על שתיהן והשתא אם באנו להשוות דברי מהר"ם ואשר"י צ"ל דהא דכתב אשר"י בזה אחר זה בלי הפסק לאו דוקא אלא ר"ל בלי היסח דעת כדכתב מהר"ם והיה נראה לומר דדוקא בעודו לבוש בטלית אחת אינו חייב לברך על השני אלא א"כ הסיח דעתו בין זה לזה אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפילו לא הסיח דעתו אמנם לשון הר"ח דלעיל לא משמע הכי דכתב היה ממתין עד אחר התפלה עד שהיה צריך להסיח משמע שאם לא היה מסיח אע"ג דמסתמא כבר פשט הטלית הגדול ביציאתו מב"ה ואפי' הכי אי לא הסיח לא הוה אמרינן כיון דפשט טלית הראשון אזל לה ברכה דידיה ולא מיפטר בה טלית שני אלמא בהיסח דעת תליא מלתא עכ"ל. ולי דברי הרא"ש ורבינו ירוחם נראין כפשטן דכל שמניח טלית קטן בביתו וטלית גדול בבה"כ צריך לחזור ולברך דהליכה מביתו עד בה"כ חשיב הפסק: