חילוק של כבוד הרב המחבר בימי חורפו בלימוד הישיבה לחדודי
במסכת כתובות דף מ"ו (ע"ב) במתניתין, האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר ובביאה, זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה. בכסף מנלן [ופירש רש"י דכסף קדושיה לאביה], אמר רב יהודא אמר קרא (שמות כא, יא) ויצאה חנם אין כסף, אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר, ומנו אב. ואימא לדידה, השתא אביה מקבל קדושיה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה, איהי שקלא כספא. ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד, ופירש רש"י וכו', אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא, אמר קרא (במדבר ל, יז) בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה. ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאביה, שנאמר (שמות כא, ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה וכו'. וכי תימא נילוף מבושת ופגם, שאני בושת ופגם וכו'.
וסוגיא זו נאמרה בקדושין דף ג' ע"ב, עיין עליו עם פירוש רש"י שם. וז"ל התוספות שם בד"ה האב זכאי בבתו - מפרש בירושלמי (כתובות פ"ד ה"ו) שיש לו זכות בביאה, שנותנין לו שכר לקדש בביאה, ע"כ. בד"ה ואימא לדידה - וא"ת וכו', וי"ל וכו' דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי, ע"כ. בד"ה ואימא הני מילי קטנה - אע"ג דקרא איירי בנערה וכו', וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא וכו', ע"כ. בד"ה וכי תימא נילוף מבושת ופגם - (תימא) [תימה] היכי בעי למימר נילוף קדושין מבושת ופגם, הא בושת ופגם גופא לא ידעינן שהן לאב אלא מקדושין, דאמר בסוף אלו נערות (כתובות מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכו', עכ"ל.
ויש להקשות, חדא, מאחר דעיקר כוונת התנא להשמיענו כאן במס' כתובות דהאב יש לו זכיי' בבתו שכסף קדושיה הוי שלו, א"כ הל"ל בקיצור האב זכאי בבתו בכסף ושטר וביאה.
וכי תימא דלא הוי ידעינן דבכסף קדושיה הוי שלו, כי הייתי אומר מ"ש בכסף אינו כסף קדושיה, רק הכסף שנותנין לו שכר לקדש בתו בביאה, כמ"ש בתוס' בשם הירושלמי, וקצת מזה נזכר בעצמות יוסף יעו"ש. א"כ קשה דהל"ל אב זכאי בבתו בקדושיה ותו לא, ואנא ידענא דקדושי אשה הוא בכסף ושטר, כמפורש במשנה דקדושין (פ"א מ"א), ע"כ מ"ש בקדושיה היינו בכסף קדושין עצמן, דבאלו הג' דרכים אשה ניקנית לבעלה.
וכי תימא אלו אמר רק בקדושיה לא היינו יודעין שזוכה בכסף קדושי', רק הייתי אומר דהמשנה אתי לאשמעינן במ"ש האב זכאי בבתו בקדושיה, דהיינו שיקבל קדושי בתו אף שלא מדעתה, אבל לעולם כסף קדושין עצמן הן שלה, ולכך איצטריך למיתני בקדושיה בכסף ושטר וביאה, היינו מלבד שזוכה האב לקבל קדושיה יש לו עוד זכי' נוספת בכסף (עצמן) [עצמו] שהן שלו. גם ז"א, דמשום הכי לא הי' צריך להאריך ולומר בכסף, דאף אם יאמר בקדושי' ותו לא, ונטעה לפרש דאתי לאשמועינן שהאב מקבל קדושיה ותו לא, מ"מ מוכח שאם מקבל קידושיה ממילא הוי הכסף שלו, וכסברת הש"ס השתא וכו', דע"כ סברא זו נודע למקשין, מדהשיבו התרצן דרך (תימא) [תימה], וכאשר נבאר.
ועוד, הא לכאורה קשה מאי בעי התוספות בזה שמביא הירושלמי הנ"ל, וצ"ל דכוונתן לתרץ מה זכות שייך לאביה בביאה, דבשלמא כסף ושטר אתי שפיר לשון זכאי, דלזכות יחשב לו במה שהכסף ושטר שלו, משא"כ בביאה, וע"ז (משנה) [משני] דגם בביאה איכא שכר וכו', וכן מפורש בירושלמי עי' בריטב"א שעל מס' קדושין (ג: ד"ה מנלן). וא"כ מדתני במתני' האב זכאי בקדושיה, ע"כ מוכח שהכסף קדושיה שלו, דאל"כ מאי לשון זכאי דקאמר.
ב' קשה, להמקשין דפריך בכסף מנ"ל דהוי לאביה כפירוש רש"י, וקשה אדפריך מנ"ל דכסף קדושיה לאביה, ולא פריך מנ"ל דהאב זכאי לקבל קדושי בתו כלל, אלא ודאי צ"ל דמפשיט פשיטא לי' דיפה כח האב בזה שמקבל קדושיה מדכתיב את בתי נתתי וגו', דאל"כ אלא היא גופא מספקא לי' אי האב מקבל קדושי בתו א"כ ה"ל לפרוך ארישא דמתניתין דקאמר האב זכאי בבתו בקדושי' דמשמע דהאב מקבל קדושי בתו וכנ"ל, מנ"ל הא, אלא שמע מינה דפשיטא לי' מפסוק הנ"ל, א"כ ק' מה מקום לשאול ג"כ מנ"ל דהכסף לאב, הא השתא אביה מקבל וכו', אלא צ"ל דלא ידע מהפסוק את בתי, א"כ הדרא קושי', ארישא דמתני' הל"ל מנ"ל, באופן דקשה ממה נפשך, אי קושיא הזאת קושיא א"כ ה"ל לשאול תחלה קושיא אחרת הנ"ל, ואם היא לא קושיא א"כ גם קושיא זאת אינו כלל, כמבואר.
ג' קשה לרש"י בסוגיין (ד"ה בכסף) דפירש בכסף מנא לן דקאמר ש"ס, ר"ל מנא לן דהוי לאביה, והוא תמוה, הא לפי הסוגיא דקדושין דנקיט שם המקשין במפורש מנא לן דמקניא בכסף ומנא לן דהכסף הוי לאביה וכו', ויש לומר גם כאן כיוון המקשין במ"ש בכסף מנא לן על ב' שאלות אלו, מנא לן דמקניא בכסף ומנא לן דהכסף לאביה, ואיך הכריע רש"י לפרש דשאל(ו)ת המקשן היה רק דמנא לן דהכסף לאביה ותו לא.
וכי תימא דרש"י אזיל כאן לשיטתו דפירש במס' קידושין בד"ה מנא לן - הנך תרתי, דמקניא בכסף כדקתני הכא במתני', ומנ"ל שהאב זכאי בו כדקתני התם. הרי דפירשו גם שם דלא פריך על מתניתין דכתובות רק מנ"ל שהכסף לאב, והא דפריך מנ"ל דמקניא בכסף קאי על מתני' דקדושין.
אבל מאד נפלאתי גם על רש"י שם, מה ראה על ככה לפרש כך, דלפי משמעות הסוגיא שם יש לומר דב' השאלות קאי על מתני' דכתובות.
ועוד מהיכי תיתי לחלק, מאחר דגם בכתובות תני הג' דרכים שאשה ניקנית בו כמו בקדושין, ודאי דיש להקשות גם אמתני' דכתובות מנ"ל דמקניא בכסף כדקאמר' במתני' בכסף וכו'.
וכי תימא דרש"י ראה להכריע כך בדברי המקשן, מדמשני התרצן מפסוק אין כסף, ומפסוק זה לא מוכח רק להשיב על שאלה א' או דמקניא בכסף כסברא אחרונה, או דהכסף לאב כסברא ראשונה, וע"כ גם המקשן לא נתכוין רק על שאלה א', דאח"כ נתחדש לו הקושיא ואימא לדידה ומנ"ל דהוי לאביה. גם ז"א, דא"כ דכוונת המקשן היה על שאלה א' ותו לא, יותר ה"ל לרש"י לפרש מנ"ל דמקניא בכסף קאמר, ואח"כ הוא דשאל אימא לדידה ומנ"ל דהוי לאביה. ועוד דא"כ קשה, הא בקדושין פריך המקשן במפורש ב' שאלות הנ"ל, א"כ קשה להתרצן דלא פשיט רק על שאלה א' ועדיין נשאר המקשין בשאלה א' בצ"ע.
ד' קשה, אחר שראינו דלא פריך הש"ס רק מנ"ל דהכסף לאביה כפירוש רש"י, ולא שאל מנ"ל דמקניא בכסף כלל, וצ"ל דלא נעלם ממנו הגזירה שוה דילפינן בקדושין (ב.) קיחה קיחה משדה עפרון, והוא מדתני בריש קדושין האשה נקנית ולא תני לשון מתקדשת, וצ"ל כדמשני הש"ס משום דבעי למתני כסף, וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה וכו', וכמ"ש התוספות שם בד"ה ואימא לדידה, דלא נעלם מהמקשין הא דיליף קיחה קיחה וכו', ולכך לא אצטריך המקשן כאן בכתובות לשאול רק מנ"ל דהכסף לאב וכפירוש רש"י. א"כ קשה על המקשן דפריך אח"ז ואימא לדידה, וע"כ הא דכתיב אין כסף הוא ללמד שהאשה ניקנית לבעלה בכסף וכפירוש רש"י, משמע דבלאו הכי לא היינו יודעים דאשה ניקנית בכסף, מדאיצטר[י]ך פסוק אין כסף להכי, וע"כ משום דס"ל דלא מוכח מכי יקח קידושי כסף, א"כ הדרא קושיא, אדפריך מנ"ל דהכסף לאביה ולא פריך איהי גופא מנ"ל דמקניא בכסף כלל.
מלבד מה שסתרי דברי רש"י אהדדי תוך כדי דיבור, מדפירש בדיבור המתחיל מנ"ל דכסף לאביה, שמע מינה דהוא פשוט דא"צ לשאול מנ"ל דמקניא בכסף, משום דיליף מכי יקח, ואח"כ פירש רש"י בד"ה ואימא לדידה, דפסוק אין כסף אתי לומר דניקנית לבעל בקידושי כסף, משמע דמכי יקח לא מוכח כלום.
וכי תימא דתרווייהו פסוקי איצטריך לקדושי כסף, וכצריכותא הנזכר בקדושין דף ד' ע"ב, גם ז"א, דאי ידע מצריכותא א"כ קשה על מ"ש אימא לדידה, וכקושית התוספות (כתובות מו: ד"ה ואימא לדידה). ועוד דבמסקנא הוא דידעינן מהצריכותא, משא"כ בדברי המקשן כאן, וכהוכחת התוספות בקדושין (ג:) בד"ה ואימא לדידה, וכפירוש מוהרש"א שם.
ה' קשה, הא ע"כ לפי הוצעה הנ"ל שזכרנו מוכח דכוונת המקשן היה במ"ש תקדיש נפשה וכו', היינו שגם היא תהיה רשאי לקבל קדושיה ואז תשקול כספה, אבל על האב לא עלה על דעת המקשן מעולם לומר שלא יהיה רשאי לקבל קדושי בתו, וא"כ כשרצה התרצן לסתור סברת המקשן בזה, ע"כ היה צריך לפשוט מאיזה פסוק שיהיה מוכח שהכסף יהיה של אב אף כשהיא עצמה מקבלת קדושיה, וא"כ מה זה ראי' מפסוק בנעוריה בית אביה דכל שבח נעורים לאביה, דז"א במשמע כלל, די"ל דגם האב זכאי בקדושיה קאמר, ולעולם י"ל דגם היא שיש לה יד אם קבלה קידושיה הכסף לעצמה. וע"כ לומר כן אף לפי המסקנא דמוקמינן האי קרא בהפרת נדרים, ובהפרה קי"ל (יבמות כט:) אביה ובעלה מפירין נדריה, אע"פ דכתיב בנעוריה בית אביה, וצ"ל דהכי קאמר דעדין היא ברשות אביה ג"כ, שלא יצאה מרשותו לגמרי, א"כ ה"נ לענין קדושין נימא כך.
ו' קשה, מאחר דקושית המקשן שהקשה ראשונה בכסף מנ"ל, וקושיא שניה שהקשה ואימא לדידה, הכל עולה אל כוונת שאלה אחת, לומר מנ"ל דהוי לאבוה, א"כ יש לשום לב על שינוי הלשון, או דהל"ל תחלה ג"כ ואימא לדידה, או אח"כ ג"כ בכסף מנ"ל, משא"כ השתא משמע דמ"ש ואימא לדידה הוא קושיא אחרת, ועכ"פ הל"ל ואכתי אימא לדידה, להודיע שזהו עצם כוונת שאלה הראשונה, כדי שלא נטעה לומר דעכשיו הוא דנתחדש להמקשן קושיא זאת ולא כיוון אליה תחלה.
ז' קשה על שהשיב התרצן דרך תימא ואמר השתא אביה וכו', כאלו כבר מוכח דידע המקשן מסברא זו דהאב מקבל קדושיה מפסוק הנ"ל, ואפילו הכי הקשה ואימא לדידה, ומזה יצא להתרצן שתמה עליו ואמר השתא וכו', ובאמת אין כאן שום רמיזא מזה, דיש לומר דלא נחית המקשן לזה כלל דמוכח מפסוק את בתי לומר דהאב מקבל קדושיה, מאחר דאיכא לפרש פסוק זה על כוונה אחרת דאתי ללמד דנאמן האב לאסור את בתו, וכמ"ש התוספות כאן (ד"ה ואימא) דלמסקנא באמת הפסוק אתי לדרשא זו. וא"כ מה מקום היה להתרצן לתמוה להמקשן בזה, דהל"ל תירוצו בניחותא, אמר קרא את בתי נתתי וכו' דאביה מקבל קידושיה לכך איהו שקלי' כספה.
ח' קשה, אדנחית המקשן לחלק בין קטנה לנערה, דפריך ואימא הני מילי קטנה וכו', הוה לי' לחלק בנערה עצמה, לומר ואימא הני מילי נערה שקיבל אביה קדושיה, אז הסברא נותנת דהאב שקיל כספא ג"כ, אבל נערה שקידשה את עצמה אימא דהיא תשקל ג"כ כספא. וגם הפסוק את בתי וגו' בנערה כתיב וכפי' רש"י (ד"ה ואימא לדידה), וכסברת הש"ס תקדש וכו'.
וכי תימא דבאמת אם היא קבלה קדושיה סבר המקשן ודאי גם הכסף שלה מכח הסברא הנ"ל, ומה דפריך תקדש נפשה וכו' רוצה לומר אמאי האב דוקא מקבל קדושיה ולא היא, מאחר שהיא נערה ואית לה יד תיקדש נפשה ג"כ וכו' [דאין לומר דכוונת שאלתו תיקדש נפשה דוקא ולא האב כלל, ז"א דלקמן (קידושין מג:) פליגי בדף מ"ג רבי יוחנן וריש לקיש בנערה, דסבירא לי' לריש לקיש היא ואביה מקבלין קדושי', ורבי יוחנן סבירא לי' אביה ולא היא וכו', אבל היא ולא אביה ליכא שום סברא כלל, וע"כ לומר דפריך תיקדש נפשה ג"כ קאמר], גם ז"א דא"כ מאי פריך כלל, דלמא באמת כוונת מתני' דתני האב זכאי בבתו בקדושיה וכו', דלמא כוונתו לומר דאב נמי זכאי, ומכל שכן היא עצמה וכו'.
ט' קשה להמקשן שהקשה ואימא הני מילי קטנה וכו', אבל נערה דאית לה יד תקדש נפשה ותשקול (כספי') [כספא]. ויש להבין כוונת המקשן מהו בזה, אי ר"ל דדוקא היא עצמה תקדש נפשה והאב לא יהיה בידו רשות לקבל קידושיה כלל, מאחר דהיא עצמה יש לה יד, ז"א, דהא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בקדושין דף מ"ג (ע"ב) דלריש לקיש בנערה היא ואביה מקבלין קדושיה, ולרבי יוחנן אביה ולא היא וכו', הרי דהיא ולא אביה ליכא למאן דאמר. מאי אמרת, דכוונתו לומר דגם היא תקדש נפשה, וכשקדשה נפשה תקבל הכסף ג"כ, אבל באמת דהאב ג"כ מקבל קדושי בתו ואז הכסף שלו מכח סברא השתא וכו', א"כ קשה קושיא הנ"ל, דמנ"ל להקשות, דלמא באמת פירושו במתני' כך הוא, האב זכאי בבתו בקדושיה, ר"ל בקטנה האב דוקא ולא היא, דאין לה יד, ובנערה אף אביה קאמר, וכריש לקיש הנ"ל דהיא ואביה מקבלין, דהוה אמינא הואיל ונערה אית לה יד אין לאביה שום זכי' בה, קמ"ל, וקשה להמקשן שהקשה תיקדש נפשה ותשקול כספה.
י' קשה להתרצן, אחר שכוונת המקשן היה בשאלתו בכסף מנ"ל דהוי לאבי', א"כ קשה להתרצן, אדמשני תחלה מפסוק אין כסף וע"ז יש מקום לחזור ולהקשות ואימא לדידה, וע"כ מוכרח לפשוט מפסוק את בתי נתתי וגו' ולומר השתא אביה וכו', דתירוץ זה ה"ל לשנוי מיד, דמוכח דהכסף לאב מדכתיב את בתי נתתי, ללמוד שהאב מקבל הקדושין, א"כ דין הוא דלישקול האב כספא ג"כ. וכי תימא השתא אסיק אדעתי' וכו', ז"א דע"כ ידע כבר מפסוק זה לדרשה, כנ"ל.
י"א קשה להמקשן דפריך ל"ל קרא לאמה תיפוק ליה מבנע[ו]רי' בית אביה וכו', וקשה, דלמא איצטרך פסוק לאמה משום דגלי קרא בנעורי' בית אביה, והיה מקום לומר דאף נערה מעשה ידיה לאביה, לכך איצטרך קרא דלאמה לסתור זה ולומר כל זמן שיוכל למכור את בתו לאמה אז מעשה ידיה לאביה, דהיינו כל זמן שהיא קטנה, משא"כ נערה שאינו יכול למכרה מעשה ידיה שלה.
[וכי תימא אי פסוק לאמה אתי ללמד על קטנה שיהי' מעשה ידיה לאביה, אם כן למה לי קרא, דנלמוד מסברא, השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעי, ז"א, דבאמת אילו לא כתיב בנעוריה לא היה איצטר[י]ך לאמה, דהיה נלמוד מסברא הנ"ל, משא"כ השתא דכתיב בנעורי', והיה מקום לומר אפי' נערה מעשה ידיה לאביה, לכך איצטרך לכתוב לאמה לסתור זה.
וכי תימא א"כ לא נכתוב לא הא' ולא ויו', דלא לכתוב בנעוריה ושוב לא איצטריך ג"כ לאמה. ז"א, דודאי איצטריך לכתוב בנעוריה להפרת נדרים, וכדמסיק הש"ס, א"כ אילו לא כתיב לאמה הוה אמינא דהא דכתיב בנעוריה אתי ללמד ענין הנ"ל, לכך איצטריך לכתוב ג"כ לאמה דאז מוכח דבנעוריה להפרת נדרים הוא דאתי, וא"כ אין מקום להמקשן להקשות תיפוק ליה מבנעוריה.
וכי תימא דאח"כ הוא דמסיק לומר אלא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב, ויש לומר דנתכוין לכל מה שכתבנו, אבל קודם שבא לסברא זו דאיצטרך להפרת נדרים ודאי קשה לא נכתוב לא הא' ולא וי"ו].
י"ב קשה, דקאמר ובמעשה ידיה, ומפרש בש"ס (מז.) מדכתיב (שמות כא, ז) וכי ימכור את בתו לאמה, מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. וקשה קושית התוספות שהקשו (בכתובות) בדף מ"ג ע"א (ד"ה מגיד), ל"ל והתנחלתם (ויקרא כה, מו) ללמד דמעשה ידיה לאחר מיתת האב הוי לעצמה ולא לאחין, דבלאו הכי נדע זה, דהא דמעשה ידיה לאביה נלמד מלאמה, ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא הבת וכו'.
וכי תימא כתירוץ התוספות שם, דלנערה באמת לא צריך קרא, מטעם זה, כי איצטרך קרא לקטנה דלא נלמד דמעשה ידיה לאביה כי אם מסברא השתא זבוני מזבן וכו', והוה אמינא דאף לאחר מיתת האב מעשה ידיה לאחין, לכך איצטרך והתנחלתם, עכ"ל.
א"כ מעתה קשה, לפי מה דקי"ל בש"ס דקדושין דף י"ו (ע"א) לריש לקיש דאמה העבריה יוצאת מרשות רבו במיתת אביה מק"ו, מה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון, מיתה דמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכו'. ומעתה לפי זה קשה, דודאי כמו דאמרינן (ערכין כט:) שאין אביה יכול למכור בתו נערה מק"ו, השתא מכורה כבר יוצאה מרבו בסימני נערות, שאינה מכורה לא כל שכן שלא תמכר, וכמ"ש התוספות (כתובות מז.) בד"ה השתא זבוני מזבין וכו', ה"נ יש לומר בקטנה, השתא מכורה כבר יוצאת מרבו במיתת אב, שאינה מכורה לא כל שכן שלא תמכר, ומאחר דמוכח שאינה נמכרת אף כשהיא קטנה לאחר מיתת אביה, א"כ פשיטא דגם מעשה ידיה הוי לעצמה, דהא מצד הסברא הי' ראוי שיהי' מעשה ידיה לעצמה אף בחיי אביה משום דקטרחה, אלא משום דיכול למוכרה הוי מעשה ידיה לאביה, א"כ לאחר מיתת אב שאינה נמכרת כלל, פשיטא דהוי מעשה ידיה לעצמה ולא לאחין, ולמה איצטרך קרא דוהתנחלתם.
ומהוצעת קושיא זו נמשך קושיא תמוה על הש"ס (קידושין ג:), דתמה התרצן ואמר השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי וגו' ואיהי שקלא כספא, פירש רש"י שם (ד"ה ואיהי) בתמיה, אפשר שעל חנם זכהו הכתוב בקבלת קדושיה. וקשה, דלמא לעולם כסף קדושיה שלה וכסברא חיצונה, וכי תימא וכי לחנם זכהו הכתוב בקבלת קדושיה, ז"א דודאי יצא לו זכות מקבלת קדושיה שבכללה הוא מה שמקדש בביאה לכל מי שירצה אף למנוול וכו', ומזה נמשך דהוי בושת ופגם לאב, וזה הוא זכותו שזכתה לו הכתוב.
י"ג קשה, והיא קושיא ראשונה על התוספות שם (קידושין ג:) בד"ה האב זכאי וכו' ומפרש בירושלמי וכו'. לכאורה קשה מה בעי התוספות בזה שמביא הירושלמי, וצ"ל כנ"ל דקשה לתוס' מה זכות איכא לאב בביאה, ולתרץ זה מביא פירוש הירושלמי דמיירי (באמור) [באומר] לי' הילך מנה ותתקדש בתך לי בביאה, ואתי שפיר לשון זכאי אף בביאה.
אבל מה מאוד נפלאתי על דברי התוספות בזה, דמשמע דאי אפשר לתרץ קושיא זו כי אם לפרש כפירוש הירושלמי, וז"א, דמבואר לתרץ קושיא הנ"ל מסוגיא תלמודא דידן, דקאמר בדף מ' ע"ב: בשלמא קנס כתיב (דברים כב, כט) ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, אלא בושת ופגם מנ"ל דהוי לאביה אימא לדידה, ומסיק מסתברא דהוי לאביה דאי הוי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. ופירש רש"י דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה למנוול, כדתנן האב זכאי בבתו בכסף שטר וביאה יעו"ש. הרי מה שזוכה האב בבושת ופגם דהוי לדידיה הואיל וזכתה לו התורה לקדש בתו בביאה, ואמרינן מסברא דהוי לאב דאי בעי מסר לה וכו', אבל אי לא היה לו שום זכות לקדש בתו בביאה פשיטא דהוי נשאר אסברא חיצונה דבושת ופגם לדידה הוי, וא"כ ודאי אתי שפיר לשון זכאי אף בביאה בלא הירושלמי הנ"ל.
י"ד קשה, והוא קושיא שני' על התוס', דאם כוונתן במ"ש ירושלמי זה לתרץ לשון זכאי דקאמר גבי ביאה, א"כ במסכת כתובות ה"ל להתוספות להביא הירושלמי זה, דשם הוא מקומו במשנה שזכרנו, משא"כ שם במס' קדושין מביאו הש"ס אגב גררא להקשות ממנו מנ"ל דהכסף לאב.
ט"ו קשה בתוספות (קדושין ג:) בד"ה ואימא לדידה, וא"ת הא על כרחך לא איצטרך קרא וכו'. ויש לתמוה, בשלמא כאן במס' כתובות הוא דיש מקום לתוס' להקשות קושיא זו, מדפריך בכסף מנ"ל דהוי לאב, ולא פריך אעיקרא דדינא מנ"ל דמקניא בכסף, וצ"ל דהיה (פשיט) [פשוט] לי' זה מפסוק כי יקח ולכך לא שאל רק מנ"ל דהוי לאב, וע"ז משני התרצן שפיר מדכתיב קרא יתירא אין כסף שמע מינה דהוי לאב, והשתא דהקשה המקשן ואימא לדידה א"כ שפיר הקשו התוספות ויצאה חנם למ"ל לסברת המקשה. משא"כ במס' קידושין אין מקום לתוספות להקשות זה, דהא פריך שם תרתי, מנ"ל דמקניא בכסף ומנ"ל דהוי לאביה, קשה למה שאל מנ"ל דמקניא בכסף דה"ל לפשוט מפסוק כי יקח, וע"כ צריך לומר דאכתי לא נחית לזה דפסוק כי יקח אתי לדרשא זו, ולכך הוצרך לשאול תרתי הנ"ל, וא"כ התרצן לא דבר נכונה במה שהשיב מפסוק אין כסף, דלא מוכח לפשוט ב' שאלות הנ"ל, ועדיין נשאר המקשן בשאלה א', וזה שאמר ואימא לדידה מאחר דמפסוק לא מוכח לפשוט ב' שאלות הנ"ל וכפירוש רש"י, וא"כ מה מקום לתוספות להקשות על המקשן וא"ת וכו', דטעמו ונימוקו עם המקשן בזה, כאשר זכרנו לעיל ג"כ מזה.
ט"ז קשה במ"ש התוספות דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי. והוא תמוה, דאדרבא מכח הצריכותא הוא דיש מקום לקושית התוספות, וכמו שזכרו התוספות עצמם כאן במסכת כתובות, ומה זה שכתבו בתירוצם שם, דלקמן במסקנא וכו'. וכבר נתחבטו בזה כל מפרשי התוס' עיין עליהם.
י"ז קשה לתוספות בד"ה ואימא הני מילי קטנה, וז"ל: אע"ג דפסוק איירי בנערה, מכל מקום י"ל דהכי קאמר וכו', וא"ת הא לקטנה וכו'. וקשה, חדא דמ"ש ואע"ג וכו' היינו דברי רש"י ממש, והל"ל כך פירש בקונטרס, וכדרכו בכ"מ בזה. ועוד דקושית התוס' שהקשו וא"ת, היה אפשר להקשות בלא הוצעה זו שזכר תחלה.
י"ח קשה לתוספות, והיא קושית היסוד שלי, שהקשו התוספות (ד"ה וכי תימא) תימא היכי בעי למימר נילוף מבושת ופגם וכו'. ויש להקשות, הא ע"כ מוכח מש"ס ערוך דף מ"ב (ע"א) דבושת ופגם הוי לאבוה בלא האי סברא דאי בעי מסר לה וכו', דקאמר בריש פרק נערה שנתפתתה בושתה וכו', ופריך מאי קמ"ל תנינא המפתה נותן ג' דברים והאונס ארבעה, ומשני לאביה איצטריך לי', הא נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה, דאי לעצמה הא מדעתה וכו'. הרי דמוכח דבושת ופגם הוי לאביה בלא האי סברא דאי בעי מסר וכו', ולא נלמוד בושת ופגם מקדושין כלל, ושפיר כיון הש"ס לומר וכ"ת נילוף מבושת ופגם, א"כ יש לתמוה על תמיהת התוס' בזה.
וכי תימא מה מקום יש לי להקשות על התוס' ולא על הש"ס שם בדף מ' וכו', ז"א, על הש"ס לא קשה מידי כאשר יבואר, משא"כ על התוספות.
וביותר קשה על תוספות שם (מ: ד"ה מסתברא) דהרגיש בקושיא זו, ומשני וכו'. וז"א, חדא דא"כ קשה על הש"ס כאן דמשני מדיהיב מפתה וכו'. ועוד, וכי תימא כתירוץ התוספות שם בדף מ' ע"ב שהקשו קושיא זו בד"ה מסתברא דאי בעי מסר לה וכו', וז"ל: וא"ת אמאי לא קאמר דהוי לאביה מדקא יהיב מפתה כדלקמן, וי"ל דלמא לא יהיב מפתה, דקרא[י] דאביי ורבא באונס כתיב, עכ"ל. וכוונת התוספות בזה, עיין בתוספות יום טוב בריש פרק נערה (כתובות פ"ד מ"א). נמצא הא דיהיב מפתה בושת ופגם היינו אחר דמוכח דבושת ופגם דאונס הוי לאביה, משא"כ אילו הי' בושת ופגם דאונס לעצמה לא הי' נותן מפתה בושת ופגם כלל, דהא מחלה, והא דהוי בושת ופגם דאונס לאב נלמד מסברא דאי בעי וכו', א"כ נלמד שפיר בושת ופגם מקדושין, ושפיר תמה התוס' לעיל. אבל כד מעיינין מוכח דתירץ התוס' הנ"ל לא אתי שפיר.
ונציע לפניך דברי הש"ס הנ"ל בדף מ' ע"ב, ויותר מבוארת הסוגיא בערכין דף י"ד ע"ב, מתני' - באונס ובמפתה וכו' נותן חמשים סלעים, והבושת ופגם הכל לפי המבייש ומתבייש. ופריך ואימא חמישים סלעים אמר רחמנא מכל מילי. ופירש רש"י אבל בושת ופגם לא ליתיב כלל. ומסיק אביי, אמר קרא תחת אשר עינה, מכלל דאיכא בושת ופגם. רבא אמר ונתן האיש השוכב, הנאת שכיבה חמשים, מכלל דאיכא בושת ופגם. ופירש רש"י במס' כתובות בד"ה מכלל דבושת ופגם - שאינן משום עינוי, שהרי ישנו בשאר חובלין, אינן בכלל זה, פגם הוא נזק הניזקן נמי בשאר חבלות, ע"כ.
הרי דע"כ שאלת המקשן היה במ"ש ואימא חמשים סלעים מכל מילי, היינו להקשות על אונס ומפתה מנ"ל דאיכא בושת ופגם לבד הקנס, דהא שניהם נזכרו במשנה. וכן בסוגיא דכתובות מוכח דקאי אתרוייהו על אונס ומפתה, דהא מתני' איזה בושת וכו' (מ.) קאי אמתניתין דלעיל (לט.) דקאמר המפתה נותן ג' דברים והאונס ד' וכו', וע"ז נחית הש"ס להקשות אימא חמשים כסף וכו', שמע מינה דקאי על אונס ומפתה, וכ"כ התוספות יום טוב שם. וא"כ ע"כ הי' צריך התרצן להביא ראי' על שניהן דאיכא בושת ופגם באונס ומפתה, ולפי הוצעות התוס' הנ"ל דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי, אם כן לא משני על מפתה כלל, והמקשן אמפתה שאל גם כן.
ואין לומר דאחר דנחית הש"ס בכתובות להוכיח דהוי בושת ופגם לאב אז מוכח דיהיב מפתה, וכסברת התוס' הנ"ל, ז"א, דכל שקלא וטריא אימא לדידה וכו' הנזכר בכתוב[ו]ת, ולא זכרו הש"ס כלל בעירוכין, א"כ ק' עדיין לא נפשט במפתה דינו אי יהיב בושת ופגם או לאו.
אלא שמע מינה דאין זה קושיא כלל, דהא גם באונס לא כתיבא דיהיב בושת ופגם, אלא דגלי קרא דהנאת שכיבה לחוד הוי חמשים, אבל בושת ופגם נשאר אסברא חיצונה שלא יצא מכלל כל החובלין וכפירש רש"י הנ"ל שאי"נן משום עי"נוי וכו', א"כ הוה מפתה בכלל כל החובלין לענין בושת ופגם כמו באונס.
אלא אי איכא למימר דהוי באונס מה שאינו במפתה, והיינו קנס חמשים כסף דכתיבא קראי דאביי ורבא גבי אונס לענין קנס, ולא נשמע מזה מפותה, ובאמת משום הכי איצטריך במס' כתובות דף ל"ח (ע"א) לילוף גזירה שוה מפתה מאונס לענין קנס. אבל בושת ופגם בין באונס בין במפתה אינו צריך קרא, מאחר דנכלל בכל החובלין. ואדרבא לפי הוצעות הש"ס במס' כתובות דף מ"א ע"א מוכח דטפי הוי זלזול ולעז לאב ולמשפחתו במפותה יותר מבאונס, דקאמר ניחא לה לדידה מאי, ומשני דילמא לא ניחא ליה לאביה ולבני משפחתה וכו', א"כ מבואר שם דיותר הסברא נותנת ליתן בושת ופגם במפותה מבאונס, דקאמר לא מבעי' אנסתי דלא קא פגים לה דמשלם בושת ופגם, אלא אפילו פתיתי וכו'. וכן מצאתי בלחם אבירים במסכת קדושין (ג:) דמפרש כוונת התוספות (שם ד"ה וכי תימא) דס"ל מ"ש בש"ס (שם) שאני בושת ופגם דאביה שייך בגווייהו, ר"ל דאיכא זלז[ו]ל ולעז לאב כמו לה וכו', יעו"ש.
ומעתה הא דפריך בכתובות ואימא לדידה, ר"ל דוקא באונס הוא דקשה ואימא לדידה, דבשלמא גבי מפותה אי אפשר לדידה, דהא מחלה, וא"כ לא יהיב מפתה כלל, וכבר מוכח דאיכא פגם ובשת במפותה יותר מבאנוסה וכנ"ל, לכן ע"כ צ"ל דהוי לאביה. אלא באונס דאיכא בושת ופגם אף אי אמרינן דהוי לדידה, א"כ אימא לדידה. וע"ז משני מסתברא דהוי לאביה, דאי בעי מסר לה וכו'.
וכל שקלא וטריא זו היא באונס, אבל מפותה א"צ לכל זה, דאי לדידה א"כ לא יהיב מפתה כלל, וכבר מוכח דאיכא בושת ופגם כמו באונס, אלא שמע מינה דהוי לאביה. וא"כ מבואר דאין מקום לתיר[ו]ץ התוספות כלל, ונשאר קושית התוספות הנ"ל בקושיא.
ומעתה יש לתמוה על תמיהת התוספות כאן, שאינו תימא כלל, די"ל דהש"ס כאן דקאמר וכי תימא ניליף מבושת ופגם, היינו מבושת ופגם דמפותה, דלא נלמד מקדושין כלל דאי בעי וכו'.
והסיגנון - דיש כאן י"ב קושיות בש"ס, וששה קושיות בתוספות, ויתורצו קושיות ששה אחרונות שבש"ס על ידי ששה קושיות ראשונים שבש"ס, וששה קושיות ראשונים שבש"ס יבוארו על ידי ו' קושיות שבתוספות באופן זה - דכשיבואר לך דהקושיות שבתוספות הוי קושיות, אז מבואר שהקושיות שבש"ס אינו קושיות כלל. ואם קושיות שבש"ס הוי קושיות, אז הקושיות שבתוספות לא הוי קושיות כלל.
והוא - דמבואר מכח קושיא י"ח שהיא קו' היסוד שלי, שאין הקושיא ראשונה שעל התוספות קושיא כלל, ונשאר קושיא ראשונה שבש"ס בקושיא. אפס שהי' אפשר לבאר קושיא א' שבש"ס על ידי קושיא חיצונה במס' קידושין, באופן שאם תרצה לתרץ קושיא ההיא אז תיקשי לך איזה קושיא בסיגנון, ובביאורו יבואר קושיא א' הנ"ל, אלא דאז תיקשי לך קיצור או סתירה, ואם נפשך לתרץ קיצור או סתירה זו אז תיקשי קיצור תוך קיצור. וכל זה אם נשארה קו' היסוד שלי בקושיא, אך אם נסתר קו' היסוד שלי, אז תמצא מבואר קיצור תוך קיצור. אפס דאז תיקשי לך קיצור וסתירה אחרת, ואי אפשר לתרץ הסוגיא כי אם לפרש סוגיא דשמעתין על פי שיטת הראב"ד, והסוגיא - ב' קושיות שבש"ס יבוארו על ידי ב' קושיות שבתוספות, ואז אתי שפיר לשיטת הראב"ד. אפס דהיה מקום לתרץ ב' קושיות שבש"ס בלא הצעת ב' קושיות שבתוספות, אך דלפי זה לא אתי שפיר השיטה דקדושין, לכך מוכרח אני לפרש הסוגיא בדרך אחר ואז יהיה דברי התוספות מקושר ומחובר אחד אל אחד ויהיה לאחדים בידי, ולא נשאר כי אם קו' היסוד שלי בצ"ע.
והוא, דקושיא ראשונה הי' ל"ל בקידושיה, וכי תימא דהוה אמינא מ"ש בכסף היינו מתנה וכו', א"כ ל"ל בכסף, דידענו זה מדאמר בקידושיה. וכי תימא דהוה אמינא מ"ש בקידושיה, היינו שיקבל האב קדושין ולא שיהיה כסף שלו, גם ז"א, דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול (כספה) [כספא].
וכל זה אתי שפיר א"א דאין הקושיא ראשונה שעל התוספות קושיא כלל, כאשר יבואר אח"ז. אבל א"א דקושיא ראשונה הוי קושיא, והוא ל"ל פירוש הירושלמי, דבלאו הכי אתי שפיר, דמצינו זכות לאב בבושת ופגם על ידי שזוכה לקדש בתו. ולפי הוצעות קושיא זו נסתר הסברא השתא אביה וכו', דלעולם י"ל אף דהאב מקבל קדושיה מ"מ הכסף קדושיה שלה, וכי תימא וכי לחנם זכהו הכתוב בקבלת קדושיה, הא י"ל דהזכות הוא שעל ידי שזכתה לו רחמנא שיוכל לקדש בתו בביאה, עי"ז זוכה בבושת ופגם דהוי שלו.
[ובזה אמרתי לבאר התמי' שתמה התוספות יום טוב במשנה ד' פ"ד דכתובות על המפרש שם, שהביא הירושלמי דהזכות היא בביאה שנותן לו מתנה וכו'. ומסיים שם וז"ל: אבל רש"י פירש דרשאי למוסרה לביאה לשם קדושין, זהו זכותו, ע"כ. ותמה תוספות יום טוב עליו ואמר שטעה בשתים, חדא שאין דעת רש"י כן, דלא מסיים כלל זהו זכותו. ועוד דלא תיקן כלום בהבאת הפירש רש"י, דעדיין הקושיא במקומה עומדת דמה זכות לו בזה, עכ"ל.
ולפי הצעתינו הנ"ל נראה דלא טעה המפרש הנ"ל, כי טעמו ונימוקו עמו, וב' קושיות הקשה התוספות יום טוב וחדא יתורץ בחברתה, דכוונתו לפרש די"ל דמצינו זכות בביאה אף בלא הירושלמי, והוא לפירוש רש"י במה שזכתה לו התורה לקדש בתו ולמסרה אף למוכה שחין, ומזה הוי בושת ופגם לאב, א"כ זהו זכותו ואין אני צריך לפירוש הירושלמי, זהו כוונתו, ואתי שפיר, ודו"ק].
ומעתה ל"ק הקיצור הנ"ל, דאצטר[י]ך לומר בכסף וכו', דאי אמר רק בקידושיה הוה אמינא דאין האב זוכה רק בקבלת קדושי בתו אבל הכסף שלה. וכי תימא השתא וכו', דז"א, דהא נסתר סברא זו, די"ל דהזכי' הוא לענין בושת ופגם ולא לענין כסף קידושיה, ולכך איצטרך לומר בכסף וכו' לומר דזוכה בכסף קדושיה עצמו, ולא קשה מידי.
אך לפי קו' היסוד שלי, דמבואר דלא יליף דהוי בושת ופגם לאב מקדושין, רק מדיהיב מפתה, א"כ אין מקום לקושיא א' שעל התוספ[ו]ת, והשתא אביה וכו' הוי סברא נכונה, א"כ הדרא קושיא א' שבש"ס דהל"ל בקיצור, ל"ל בכסף וכו'.
ועדיין היה מקום לתרץ קושיא א' בש"ס ואף דהוי קו' היסוד שלי קושיא, מכח איזה קושיא חיצונה, והוא דקשה במתני' דקדושין (ב.) דתני האשה נקנית בג' דרכים בכסף וכו'. בכסף, בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים בפרוטה. דלכאורה קשה, ודאי במתני' לא בא לפרש דינא כסף מהו, או בשטר כיצד, רק בש"ס נחית לפרש בפרטות כל אחד מאלו השלשה, א"כ הל"ל במתני' סתם אשה ניקנית בג' דרכים בכסף ובשטר ובביאה וקונה את עצמה וכו', ובש"ס ה"ל לפרש פלוגתא דבית שמאי ובית הלל. או דקשה דהל"ל בפרוטה סתם כמסקנת בית הלל, דהא בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה (ברכות לו:), וכדתני במתניתין דבבא מציעא (פ"ד מ"ז) חמש פרוטות הן וכו' והאשה מתקדשת בפרוטה.
ונראה, משום דע"כ צריך למתני במתני' כסף, כדמפרש בש"ס שם (קידושין ב.) הא דיליף קיחה קיחה, ושם נזכר כסף. והשתא דצריך למתני כסף, מעתה בהכרח צריך להביא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל כאן, והוא דקי"ל בגט פשוט דף קסה (ע"ב) ובטור חושן משפט סימן מ"ב, כתב כסף סתם, אינו פחות מדינר. ומעתה אלו אמר במתני' כסף סתם, הוה אמינא דסתים לן תנא כבית שמאי דהיינו דינר, לכך הוצרך לומר פלוגתא בית שמאי ובית הילל דסבירא ליה לבית הילל בפרוטה, ונחית לפרש כמה היא פרוטה ללמדינו דהלכה כבית הילל, ובית שמאי במקום בית הילל אינה משנה, כמ"ש הרשב"א בזה.
ומעתה לפי זה יש לתמוה בסוגיין דתני במתני' בכסף סתם, דהוי לי' לומר בפרוטה כמסקנת ההלכה שהוא כבית הלל, דהא גם שם בקדושין הי' ראוי לומר בפרוטה אלא משום דתני ניקני' והיינו בכסף וכו' וכלישנא דקרא, וא"כ כאן פשיטא דהוי לי' לומר בכסף, משא"כ השתא די"ל דסתים לן תנא כבית שמאי דס"ל דקדושי אשה הוא בדינר דוקא.
ואף על גב דקי"ל (יבמות מב:) סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם, ובמס' קדושין שנזכר אחר כתובות נזכר פלוגתא דבית שמאי ובית הלל, וא"כ בלאו הכי אי אפשר לטעות ולומר דסתים לן כבית שמאי. ז"א, חדא דבעלי סוגי' התלמוד כתבו הא דקי"ל סתם ואח"כ מחלוקת וכו' היינו בחדא מסכתא, אבל בשני מסכתות אין סדר לזה, וא"כ יש לטעות כנ"ל. ועוד, דהא איכא דסבירא לי' דמס' קדושין קודם מסכ' כתובות ראוי להיות בסדר, וא"כ פשיטא דהל"ל בפרוטה.
ונראה, משום דאיכא ספק בשלחן ערוך אבן העזר סימן ל"ז (סק"א) דנסתפק הרב בעל חלקת מחוקק בדין מתנה שניתן לבת, אי הוי לאב כמו קדושין, או דדמיא לאשה דמתנתה לעצמה וכו', יעו"ש. ול"נ דמיפשט פשיטא לי' להש"ס דמתנת בתו הוי לאב, ומעתה אם נתן לה הארוס כסף הוי בפרוטה מקודשת והמותר הוי מתנה, וסברא זו הוזכר בבית שמואל שם (סק"א) ג"כ, יעו"ש. וז"ש תנא דמתני' האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף, ר"ל שאם נותן לו כסף דהיינו דינר, דמתקדשת בפרוטה והמותר הוי מתנה, אפילו הכי הוי לאב, ואתי לאשמועינן דמתנת בתו הוי לאב, ומבואר דין חדש מה שלא הזכירו הפוסקים. וגם אין מקום לטעות דסתים לן תנא כבית שמאי, מאחר דכבר סתים לן בבבא מציעא כבית הלל האשה מתקדשת בפרוטה, וגם דסברא ידועה היא דבית שמאי במקום בית הלל אינו משנה.
ולפי הוצעה זו מבואר קושיא א' שבש"ס, שאין מקום לקיצור הנ"ל, דודאי משום כסף קדושין עצמן דהי' לאב לא איצטרך למתניתין לאשמועינן, מדאמר בקדושיה דאב מקבל וכו' והשתא אביה וכו', אלא מ"ש בכסף וכו' אתי לאשמועינן דמתנת בת שלו הוא, ואף דבאשה הוי מתנתה לעצמה רק הבעל אוכל פירות כמ"ש החלקת מחוקק בזה בסימן הנ"ל בשם הרא"ש, יעו"ש.
ואחר שמבואר דאין מקום לקיצור הנ"ל, מעתה תיקשי לך בענין אחר, קיצור או סתירה, והוא דל"ל זכאי במציאתה דנקיט במתניתין, מאחר דתני במתניתין דמתנת בתו הוי לאב אף דבאשה הוי מתנתה לעצמה, ממילא מוכח מציאה דבאשה הוי לבעלה מכל שכן דבבתה הוי לאב, אלא ודאי מדאיצטרך לומר וזכאי במציאתה, שמע מינה דדוקא מציאה הוא דהוי לאב שכן באשה הוי מציאתה לבעלה, משא"כ מתנה דבאשה הוי לעצמה בבתו הוי לעצמה ולא לאב, א"כ קשה או קיצור - ל"ל בכסף וכו', מאחר דלא מוכח לימוד הנ"ל. או דקשה סתירה, דסתרי אהדדי, מדנקיט בכסף מוכח דמתנה לאביה, ומדהוצרך לומר זכאי במציאתה משמע דמתנת הבת לעצמה.
ואם נפשך לומר דאף דאיצטרך לומר בכסף ללמדינו דמתנת בתו לאב, מ"מ איצטרך לומר זכאי במציאתה וכו' משום דלא נשמע ממתנה, דכ' התוספות (כתובות מו:) בד"ה זכאי במציאתה, ואין למיליף מציאה דהוי לאב מקידושין, דשאני קידושין דלא קטרחה בהו, אבל מציאה דקטרחה להגביה המציאה י"ל דהוי לעצמה וכו', א"כ שמע מינה דמתנה שפיר יש למיליף מקידושין, דלא קטרחה ג"כ, והוי לאב, וסברא זו כ' הבית שמואל ג"כ יעו"ש. ומעתה מבואר דלא מוכח מציאה דהוי לאב מק"ו דמתנה כנ"ל, דתשובתו בצדו, מה למתנה דלא קטרחה בי' לכך הוי לאב, אבל מציאה דעכ"פ טרחה להגביה הוה אמינא לעצמה, לכך הוצרך לומר וזכאי במציאתה.
אבל עדיין קשה, דודאי מציאה לא נשמע ממתנה כלל, אלא יאמר מציאה דהוי לאב ואתי מתנה במכל שכן, דהשתא מציאה דקטרחה דהוי לאב מתנה דלא דקטרחה מכל שכן.
וכי תימא דאיכא למיפרך לאידך גיסא, דמה למציאה שכן באשה הוי לבעלה לכך בבתו הוי לאב, משא"כ מתנה דבאשה הוי לעצמה וה"א דבבתו ג"כ לעצמה, לכך איצטרך לומר בכסף וכו'.
גם זה אינו, דלאו משום כח יפה דהוי באשה לכך מתנתה לעצמה וההיפוך בבת, דז"א, דטעמא דמתנת אשה לעצמה משום דאית לה יד משא"כ בבת, והראי' מדכתבי התוספות (קידושין) בדף ך"ד ע"א (ד"ה בדף כג: ורבי אלעזר) דעבד ואשה הושוו זה לזה, ואפילו הכי מתנת עבד הוי לרבו משום דלית לי' יד, משא"כ באשה דאית לה יד וכו', א"כ ה"נ בתו קטנה דלית לה יד דין הוא שיהא לאב.
וכי תימא תינח קטנה, אבל נערה דאית לה יד והוה אמינא דמתנתה לעצמה, משום הכי הוצרך לומר בכסף וכו' דאפי' בנערה הוי מתנתה לאביה. גם ז"א, דגם השתא דתני בכסף להשמיענו דמתנת הבת לאב מנ"ל לומר דאפי' בנערה קאמר, דלמא דווקא בקטנה משום דלית לה יד משא"כ נערה, מאחר דאיכא למימר הכי והכי אוקמינן אמסתבר טפי, דמתנת קטנה ראוי להיות לאב.
וכי תימא אי להשמיענו דין קטנה ל"ל בכסף כלל, דבלאו הכי נדע מסברא דמתנתה לאב, דהא לית לה יד. גם זה אינו, דהא כתיב את בתי נתתי וגו' ללמדינו דאב מקבל קדושי בתו קטנה, וקשה ל"ל קרא בקטנה מאחר דלית לה יד ובלא"ה נדע דהוי לאב, וכאשר יבואר שם יבואר במתני' ג"כ. אלא ודאי דאין זה פירכא כלל, ושפיר יש למיליף מתנה ממציאה, והדרא קושיא קיצור הנ"ל ל"ל בכסף.
ומהמשך קיצור זה קשה לי עוד תוך קיצור זה קיצור אחר, והוא דל"ל וזכאי דקאמר גבי מציאה, דהל"ל בקיצור נמרץ האב זכאי בבתו בקידושיה וכו' ומציאתה וכו'.
וכי תימא מה מקום מצאתי להקשות קיצור זה אחר הוצעה קיצור הנ"ל, דודאי קשה קיצור זה בל"ז. י"ל דבל"ז לא היה מקום לקיצור זה, דהוי פירוש התוספות יום טוב מספיק לתרץ קיצור זה, שכ' (כתובות פ"ד מ"ד) בד"ה וזכאי במציאתה, וז"ל: משום דכסף ושטר וביאה פרושו דבקדושיה הן, ומה דנקט ובמציאתה הוי מילי אחרינא, לכך איצטרך למהדר ולמתני וזכאי וכו', עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על דבריו, וכי משום דמילי אחרינא הוא צריך למימר וזכאי, דא"כ הל"ל ג"כ וזכאי גבי מעשה ידיה והפרת נדריה דג"כ מילי אחריני הן. ועוד דלכאורה לא נפקא לן מידי בזה, דע"כ נפרש כך אף אם לא יאמר וזכאי, מאחר דאי אפשר לפרש בענין אחר.
לכך נראה לומר, משום דאיכא לפרש בבא זו במתני' בשני פנים, ובמ"ש וזכאי גבי מציאה נתברר לן פירושו דהאי מתני'. והוא, דאיכא לפרש מ"ש בקידושיה בכס"ף וכו', דהוי פירושו, כפיר[ו]ש התוספות יום טוב הנ"ל. וגם י"ל דתרי מילי נקט, האחד מה שזוכה בקידושיה, שמקבל קידושיה, כדמוכח מפסוק את בתי נתתי וגו', שנית שזוכה בכסף וכו' ר"ל דכסף קידושיה עצמן הן שלו, ובשטר יש לו הנאה לצור על פי צלוחית, ובביאה כפירש הירושלמי, ומאחר דאיכא לפרש הכי והכי לכך נקיט שנית וזכאי גבי מציאה, לומר דמציאה היא דהוי מילי אחרינא מדחזר ותני בי' וזכאי, משא"כ בקידושיה בכסף הכל ענין אחד, דבכסף פירושו דבקדושיה הן, דאי סלקא דעתיך דתרי מילי הן הל"ל וזכא"י בכסף וכו'. והטעם באמת דימאן לפרש כוונת המשנה דתרי מילי הן, משום דא"כ תיקשי לך ל"ל דנקיט תרי מילי דחדא מכלל חברתה נשמע, דממ"ש בקידושיה שהאב מקבל קדושי בתו ממילא נשמע שהכסף שלו, דהשתא אביה וכו'. לכך מפרש דבאמת הכל ענין אחד וכנ"ל, הנלע"ד כתבתי בכוונת התוספות יום טוב הנ"ל.
ומעתה לפי זה קשה קיצור תוך קיצור, דלא נכתב לא הא' ולא ו', דאחר דתני בכסף וכו' יהיה מקום לומר דתרי מילי הן, והוצרך לומר שני' וזכאי גבי מציאה, כדי לגלות כוונת המשנה דבכסף פירושו וכו'. דקשה, ל"ל בכסף ושטר וביאה דנקיט, דהל"ל בקיצור האב זכאי בבתו בקידושיה, אם נפרש דבקדושיה י"ל דכסף ושטר דאתו מחמת קידושין הן שלו, פשיטא אתי שפיר, דבאמת פירושו כך הוא אף לאחר דתני בכסף וכו'. ואף אם נטעה לומר דמ"ש בקדושיה ר"ל שהאב מקבל קדושי בתו, מכל מקום אתי שפיר, דממילא נשמע שהכסף שלו, דהשתא אביה וכו', ושוב לא איצטרך ג"כ לומר וזכאי גבי מציאה לפרש דהכל ענין אחד, דלפי הוצעה זו בלאו הכי מוכח לומר כן.
אך הא דיש מקום להקשות קיצור תוך קיצור הוא אי אמרת דהשתא אביה וכו' הוא סברא נכונה, אבל לפי הוצעת קושיא א' שעל התוספות - ל"ל לפירוש הירושלמי, דבלאו הכי אתי שפיר לשון זכאי בביאה, שזוכה בבושת ופגם וכו', ומזה נמשך דאין זה סברא כלל השתא וכו', די"ל דהזכות הוא שזוכה בבושת ופגם אבל כסף קידושיה לעולם הן שלה, א"כ ל"ק קיצורים הנ"ל, דודאי איצטרך לומר בכסף לגופי', משום דלא נשמע ממה שאמר בקדושיה שהאב מקבל קדושי בתו שיהיה הכסף ג"כ שלו מכח השתא וכו', דכבר נסתר סברא זו, ומאחר דאיצטרך לומר בכסף צריך לומר ג"כ וזכאי במציאתה, שלא נטעה לומר דתרי מילי נקט.
וכי תימא ודאי קיצור ראשון לא קשה מידי כנ"ל, אבל קיצור שני קשה גם השתא, ל"ל וזכאי, וכי תימא שלא נטעה לומר דתרי מילי נקט, זה אינו דהא ע"כ מוכח השתא לפי הוצעה זו דבאמת תרי מילי נקיט. בשלמא בל"ז לא היה אפשר לומר כך מכח קושיא הנ"ל דל"ל בבא שני' דחדא מכלל חבירתה נשמע דהשתא אביה וכו'. משא"כ עכשיו דנסתר סברא זו ולא אמרי' השתא, א"כ ודאי צ"ל דתרי מילי נקיט, דאיצטרך לאשמועינן שהאב מקבל קידושי בתו ושוב איצטרך לאשמועינן שהכסף שלו, א"כ קשה דנקיט וזכאי גבי מציאה, דהל"ל וזכאי בכסף, או ל"ל וזכאי גם גבי מציאה.
גם זה אינו, דלעולם י"ל ללמדינו בזה דבכסף פירושו וכו' וכנ"ל, רצה לומר דלא איירי מתנית[י]ן רק בזה שכסף קדושין שלו, אבל מקבלת קידושין בתו לא איירי מתנית[י]ן כלל ממה נפשך, דאי בקטנה א"צ לאשמועינן כלל, דהא לית לה יד לקבל קדושיה. ובנערה באמת אינו מוכרע אי האב מקבל קידושיה או לאו, דבמס' קדושין (מג:) הוא דאיכא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש בזה, אם כן לא קשה מידי.
והשתא מבואר גם קושיא ב' הנ"ל, והוא אדשאל בכסף מנ"ל ולא שאל מנלן דמקבל קדושיה, אלא צ"ל דידע מפסוק את בתי וגו', א"כ תיפשוט לנפשי' שהכסף לאב, דהשתא וכו'. דז"א מאחר דנסתר סברא זו דלא אמרי' השתא, א"כ שפיר י"ל אף דההיא פשיטא לי', מ"מ זה מיבעי לי', וק"ל.
וכל זה א"א דבקושיא א' שעל התוס' הוי קושיא וכנ"ל, אך לפי קו' היוד שמע מינה דאין התימא שעל התוס' תימא כלל, משום דבושת ופגם דהוי לאב נלמד מדיהיב מפתה, ולא נלמד מקדושין דאי בעי מסר לה וכו', א"כ אין מקום לקושיא א' שעל התוס' הנ"ל, דמבואר דע"כ איצטרך לפירוש הירושלמי, דאין לומר דהזכי' הי' דבושת ופגם הוא של אב מכח הקדושין שזכתה לו רחמנא, דז"א דלאו מקדושין אתיא, ונשארה סברת הש"ס השתא אביה וכו' סברא נכונה, והדרא קו' קיצור תוך קיצור הנ"ל.
אפס שהי' מקום לתרץ ולומר דנסתר קושית היסוד שלי מכח איזה קיצור או סתירה אחרת, והוא דקשה הקיצור שהקשה הש"ס מאי קמ"ל תנינא וכו', וכי תימא לאביה איצטרך לי', מדקא יהיב מפתה וכו'. הרי דמוכח דבושת ופגם הוי לאב מדיהיב מפתה, אם כן יש סתירה להש"ס (כתובות מ:) דאיצטרך לומר דבושת ופגם לאב מכח סברא דאי בעי מסר לה וכו', הא בלאו הכי מוכח דהוי לאב, מדיהיב מפתה.
אפס דע"כ צ"ל כפירוש תוספות (מ: ד"ה מסתברא) דהשתא דמוכח באונס דהוי בושת ופגם לאב מכח סברא דאי בעי מסר לה, אז יש מקום לומר דבושת ופגם דמפותה דהוי לאב מדיהיב מפתה, אבל אי לא היה מוכח דבאונס הוי לאב אלא לעצמה, אז לא הי' מוכח דאיכא בושת ופגם במפותה כלל, ובאמת לא יהיב מפתה דהא מחלה.
דאין לומר דתירוץ התוספות לא אתי שפיר כאשר כתבתי ראשונה, דע"כ מוכח דהוי בושת ופגם במפתה כמו באונס, דהוי בכלל כל החובלין וכו', וע"כ מה דפריך בש"ס ואימא לדידה היינו באונס, אבל במפתה בלאו הכי מוכח דהוי לאב מדיהיב מפתה וכו'.
זה אינו, דא"כ קשה הא דפריך בש"ס לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה, הל"ל אנוסה איצטרך ליה דאפ"ה הוי לאביה, דזה לא נשמע ממפתה, אלא שמע מינה דאי אפשר לומר אנוסה איצטריך ליה, דבלאו הכי מוכח זה דבושת ופגם דאונס הוי לאב מדיהיב מפתה, דמפתה נשמע מאונס וכתירץ התוס' הנ"ל. וא"כ שפיר נלמד בושת ופגם מקדושין, ושפיר נשאר קושית התוספות בתימא, ונסתר קושית היסוד שלי, ואתי שפיר דל"ק קיצור תוך קיצור, הנ"ל.
איברא נראה דכל זה אינו, דלעולם י"ל דתירוץ התוס' הנ"ל אינו, כנזכר בהוכחתי הנ"ל, וכי תימא א"כ דהל"ל אנוסה איצטרך לי' דהוי לאביה, זה אינו דהא קשה לפי האמת הל"ל צער איצטרך ליה דהוי לאנוסה, דבזה אין לומר לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה, דצער לא איתא במפותה כלל, אלא ע"כ צ"ל כפירוש הראב"ד (השגה בכ"מ הל' נערה בתולה פ"ג הי"ג) זכרו הטור אבן העזר בסימן קע"ח, דס"ל דצער באנוסה הוי לעצמה, ומ"ש במתניתין (כתובות מא:) והצער בתפוסה, לא קאי ארישא כלל, אלא איידי תני לה וכו', דהא כדאיתא והא כדאיתא, וכמ"ש התוספות יום טוב בזה יעו"ש, ולכך אי אפשר לומר צער איצטרך לי' דהוי לאביה, דלסברתו הוי לעצמה וכנ"ל. ומעתה גם קושיא הנ"ל לא קשה מידי, דאי אפשר לומר אנוסה איצטרך ליה. דז"א דמאחר דלהראב"ד מ"ש והצער בתפוסה לא קאי ארישא כלל, א"כ לא נזכר בהאי מתני' דין בושת ופגם באנוסה, א"כ אי אפשר לומר בושת ופגם דאנוסה איצטריך ליה.
וא"כ י"ל בתירוצי הנ"ל, דבאנוסה הוא דאיצטריך ללמוד מקדושין, משא"כ מפותה בלא קדושין מוכח דהוי לאביה מדקא יהיב מפתה, ונשאר קו' היסוד שלי על מכונו ויסודו, דאין התימא של התוספות תימא כלל, די"ל מה שאמר הש"ס ונילוף מבושת ופגם רצה לומר מבושת ופגם דמפותה דלא אתי' מקדושין כלל, ולפ' קו' היסוד שלי אין הקושיא א' שעל התוספות קושיא כלל, ונשאר סברא השתא אבי' וכו' על מכונו, והדרא קושית הקיצור תוך קיצור.
וכי תימא איך אפשר לומר לפי הוצעה הנ"ל דמ"ש הש"ס וכ"ת ניליף מבושת ופגם, דר"ל מבושת ופגם דמפותה, דהא רש"י פירש בקדושין (ג:) בד"ה מבושת ופגם - דקי"ל בכתובות שהמאנס נותן בושת ופגם וכו', הרי דהרוצה לפרש דמאנוסה יליף, ובאנוסה יליף בושת ופגם מקדושין, א"כ אתי שפיר התימה של התוספות, ונסתר קושית היסוד שלי.
זה אינו, דאין מזה תפיסה כלל, דרש"י אזל לשיטתו דס"ל בשיטת הרמב"ם (הל' נערה בתולה פ"ב הי"ד) דמ"ש והצער בתפוסה היינו לאביה, וקאי ארישא דמתניתין, א"כ אי אפשר לומר כהוכחתי הנ"ל לסתור תיר[ו]ץ התוספות שם דא"כ קשה הל"ל אנוסה איצטרך ליה, אלא שמע מינה דמדיהיב מפתה מוכח דבאנוסה ה"ל לאביה, דהא דאיכא בושת ופגם במפותה נלמד מאנוסה וכתירוץ התוספות שם, וא"כ שפיר פירש רש"י בקדושין דכוונת הש"ס ללמוד מבושת ופגם דאנוסה, דאין לומר ממפותה, דזה אינו, דמנלן דאיכא בושת ופגם במפותה כלל, אלא צ"ל דמאנוסה יליף, א"כ ודאי נקיט העיקר ובכללו הטפל.
ובאמת לשיטת רש"י והרמב"ם אין מקום לקושית היסוד שלי, ומבואר הקיצורים הנ"ל. אבל לשיטת הראב"ד דמוכח מכח הקושיא דהל"ל צער איצטרכא לי', דאתי סוגיין דשמעתין כוותי', דאי לרש"י והרמב"ם ודאי קשה קושיא זו דהל"ל צער איצטרכא לי', דס"ל דהוי לאביה וקאי ארישא כנזכר, אלא שמע מינה כהראב"ד, א"כ חל עלינו חובת ביאור הקיצורים הנ"ל.
וסיגנון ביאור הסוגיא לשיטתו, נ"ל לבאר תחלה קושיות ג"ד שבש"ס, ואי אפשר לבאר ב' קושיות אלו כי אם על פי ב' קושיות שבש"ס והוא קו' ב' ג', ואז אתי שפיר הכל.
ואם נפשך לומר, הלא יש מקום לפרש כל השיטה על פי קו' ג"ד, די"ל בלא הוצעה ביאור התוספות שזכרנו. והוא, די"ל מ"ש בכסף מנלן, רצה לומר מנלן דהכסף לאביה, וכפירוש רש"י, ולא נסתפק לומר מנלן דמקניא בכסף, דידע מפסוק כי יקח, והוא מדתני (קידושין ב.) לשון ניקנית וכנ"ל.
אלא שהתרצן לא נחית לכוונת המקשן, וסבר דכוונת המקשן היה במ"ש בכסף מנלן רצה לומר מנ"ל דמקניא בכסף, דאין לומר מנלן דלאביה קאמר, א"כ קשה אדשאיל מנלן דהוי לאביה הוי לי' לשאול מנלן שהאב מקבל קדושי בתו, כמשמעות לשון המשנה בקידושיה וכנ"ל, אלא צ"ל דמפשט פשיטא לי' מפסוק את בתי וגו', א"כ מה זה ששאל מנלן דהכסף לאב, השתא וכו', אלא שמע מינה דכוונתו לומר מנלן דמקניא בכסף, ולזה משני מפסוק אין כסף, דמוכח דיש כסף ביציאה אחרת, דהיינו שניקנית לבעלה בכסף, ולא רצה לפשוט מפסוק כי יקח, דסבר דהמקשן ימאן בזה דא"כ למה נסתפק מנלן דמקניא בכסף, דהא ע"כ ידע מפסוק כי יקח, דאל"כ הוי להקשות מ"ש דתני ניקנית וכו', אלא שמע מינה דקאי אפסוק כי יקח וכתירץ הש"ס שם, א"כ מה זה ששאל מנלן, אלא שמע מינה דימאן בזה, לכך משני מפסוק אין כסף.
והמקשן בראותו שהשיב לו מפסוק אין כסף לפשוט לו דמקניא בכסף, דאין לומר דפשיט לו מזה דהוי לאב, דהא לא כתיב אין לו כסף כפי' הש"ס, ואז הרגיש המקשן שלא נחית התרצן לסוף כוונתו, דסבר דשאלתו הי' מנלן דמקניא בכסף, ובאמת זה אינו, לכך הוצרך לפרט שאלתו ואמר ואימא לדידה, ר"ל דתחלת שאלתי היה בכסף מנלן על כוונה זו מנלן דהוי לאביה ואימא לדידה, ובזה לא איפשוט שאלתו.
וע"ז תמה התרצן ואמר דודאי אין מקום לשאלה זו, וגם מתחלה ידעתי דיש לפרש כוונת שאלתו באופן זה, אלא שדחיתי אותה סברא מטעם דאי ס"ד מנלן דהכסף לאביה קאמר, אם כן קשה אדשאיל מנלן שהכסף לאביה ולא שאיל מנלן דהאב מקבל קדושיה כלל כמשמעות לשון המשנה האב זכאי בבתו בקדושי', אלא צ"ל דפשיטא לי' מפסוק את בתי נתתי וגו', א"כ אין מקום לשאול ג"כ מנלן שהכסף לאב, דהשתא אביה וכו'. וא"כ עתה שראיתי כוונת שאלתך במפורש בכסף מנלן דהוי לאב א"כ מעתה תיקשי לשאלתך השתא אביה מקבל קדושיה, דפשיטא לך זה מפסוק את בתי, ואיהי שקלא כספא בתמי', ומטעם דחי' זה לא רציתי לפרש תחלת כוונת המקשן על דרך זה.
וחזר המקשן ואמר דודאי לא נעלם ממנו (הספק) [הפסוק] את בתי וגו', ולכך לא נסתפק אי האב מקבל קדושי בתו או לאו, והא שנסתפק מנלן דהכסף לאביה הא השתא אביה מקבל קדושי' וכו', זה אינו, דהני מילי קטנה שאין לה יד וע"כ אביה מקבל קדושיה, ובזה באמת פשיטא לי' דהאב שקיל כספא ג"כ, אלא דכוונת שאלתי הי' מתחלה בכסף מנלן דהוי לאב, היינו בנערה דמקדשה נפשה דהא אית לה יד, ובזה מנלן דאפילו הכי הכסף לאביה וכו'.
ובזה אתי שפיר כל הסוגיא, ומבואר קו' ג"ד ה"ו ז"ח, דטעמו ונימוקו עם התרצן שלא השיב מיד מפסוק את בתי, לפי כוונת[ו] שלא נחית לכוונת המקשן מיד מכח ספק הנ"ל. ומבואר ג"כ שינוי לשונות, דנקיט תחלה מנלן, ואח"כ ואימא לדידה, מאחר שראה שלא נחית לכוונת שאלתו מיד. ומבואר ג"כ מה שהשיבו דרך תימה.
וא"כ יש מקום לפרש הסוגיא בלא הוצעת ביאור הקושיא שעל התוספות, וא"כ ל"ל הסגנון לבאר דוקא תחלה פירוש התוספות.
ונראה, משום דקשה לי, לפי הוצעת ביאור הנ"ל לא יתפרש סוגיא דקדושין, דבשלמא הסוגיא דכתובות אתי שפיר דלא אמר רק סתם בכסף מנלן, ויש פנים לכאן ולכאן, ומבואר בהמשך הנ"ל כל הסוגיא כנזכר. משא"כ בריש קדושין דאמר במפ[ו]רש מנלן דמקניא בכסף ומנלן דהכסף לאבוה, וא"כ אי אפשר לפרש כוונת המקשן והתרצן על דרך הנ"ל, דמאחר דשאל המקשן ב' שאלות במפורש, א"כ מה זה שהשיב התרצן מפסוק אין כסף דלא מוכח רק שהכסף לאב או שניקנית בכסף, ועדיין לא נפשוט שאלה שני'. מלבד מה שנשאר קושיא ד' לרש"י בצ"ע. וגם קושיות ו' ז' ח' אינן מבוארים, וצריך בו נגר דליפרקי'.
לכך נראה לבחור סיגנון הנ"ל, ולבאר הכל בחדא מחתא עם הוצעת ביאור תוספות הנ"ל.
והוא, דבאמת נתכוון המקשן במ"ש בכסף מנלן על ב' שאלות הנ"ל. וכי תימא מאחר דהוצרך לשאול ב' שאלות הנ"ל במפורש, משא"כ עכשיו דקאמר סתם מנלן ויש מקום לתרצן לומר דלא נסתפק רק בא', ולכך השיב על א' ותו לא.
דזה אינו, דההכרח לא יגונה, דאי אפשר להמקשן בשום פנים לפרש שאלתו כאן במס' כתובות, משום דנסתפק המקשן כאן בפירוש המשנה דהאב זכאי וכו', ומזה יצא לו ספיקות שתים שהן ארבע - והוא דיש מקום להסתפק מנלן דמקניא בכסף, ומנלן דהכסף לאבוה, ובאלו השתים יש להסתפק עוד בשתים, הא' אי מיירי מתנית[י]ן מקנין כסף קדושין כלל, דאז יש מקום לומר מאחר דס"ל המשנה דניקנית בכסף א"כ מנלן זה, מאיזה פסוק של תורה מוכח דמקניא בכסף כלל. והב' יש להסתפק ג"כ בפירוש המשנה אי איירי מתנית[י]ן מזה שהכסף קידושין לאב, דאז יש מקום לומר מנלן זה.
ומעתה יהי' (בסיגנון) [הסיגנון] כך, דלא מיבעי דאי אפשר לומר במפורש ב' שאלות הנ"ל, מטעם המבואר אח"ז, אלא אפי' שאלה א' אי אפשר לומר במפורש מכח איזה קושיא שיהיה על המקשן בזה על כל אחד מהשאלות הנ"ל, ולא מצא עצה לנפשו כי אם לומר בסתם בכסף מנלן, דאז ממה נפשך אתי שפיר, דעכ"פ מוכח לכל הפירושים דאיירי מתנית[י]ן באחד משני ענינים הנ"ל, או דאיירי מקנין כסף קדושין דמקניא בכסף, או דמוכח דאיירי שכסף קדושין לאב, ובזה אתי שפיר הכל.
והוא דיש לפרש המשנה על ג' דרכים, האחד מ"ש האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף וכו', ר"ל שיש לאב זכי' לקבל קדושיה היינו כסף ושטר וביאה, דבאלו הג' דרכים ניקנית האשה לבעלה, והוא ביד האב לקבלם ג' מיני' קידושי אלו, וכן פירש התוספות יום טוב באמת, וכנ"ל. ולפירוש זה לא איירי מתנית[י]ן אם יהיה כסף קדושיה לאב או לא [ואין לומר דממילא מוכח שהכסף לאב, דהשתא אביה וכו'. זה אינו, דהא אנן קיימינן השתא להוכיח דסברא השתא אביה וכו' הוי סברא נכונה, א"כ פשיטא דלא נעשה מזה שום הוכחה כלל], אבל עכ"פ מוכח דאיירי מתנית[י]ן מקנין כסף, מאחר דאיירי כאן מג' דרכים שנזכר במשנה ריש קדושין ודאי מכסף קדושין איירי, מדתני ניקנית.
פן הב' יש לפרש במשנה על כוונה זו, מ"ש האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף וכו', ר"ל שהאב יש לו זכי' בכסף שנותן לו הארוס במתנה שיתן לו בתו לקדשה בביאה או שטר, וכמ"ש התוספות בשם ירושלמי הנ"ל, וכאשר באמת נזכר סברא זו בפירוש המשנה הנ"ל בלחם אבירים ריש קדושין ע"א, יעו"ש. ומעתה לא נזכר במשנה רק שהכסף לאב, ולא איירי במתני' אם נקנית לבעל בכסף, דמ"ש בכסף קאי על כסף מתנות הארוס ולא כסף קידושין, אבל עכ"פ מוכח לפי' זה דאיירי מתניתין בזה שהכסף לאב.
פן הג' יש לפרש המשנה בדרך זה, האב זכאי בבתו בקדושי', לקבל קידושיה, דהיינו מה שנזכר במ"א שבג' דרכים האשה ניקני' לבעלה בכסף וכו', וג' מיני קדושי' אלו זוכה האב לקבלן לבתו. ועוד יש לו זכי' נוספת בכסף ושט"ר וביא"ה, ר"ל שהכסף קדושיה הוי לאב, וכן בשטר לצור על פי צלוחית, והנאת ביאה כפירוש הירושלמי הנ"ל. ומעתה לפי זה איירי מתניתין מתרתי עניני' הנ"ל, דהאב מקבל קדושי', וגם שהכסף הוי לאב.
ולפ"ז לא נפלאת היא ממך להבין צחות לשונו של המקשן שהוצרך לומר בשאלתו סתם בכסף מנלן, דאי אפשר לו לפרט שאלתו על א' משני עניני' הנ"ל לומר מנלן דהכסף לאבוה, משום דהי' המקשן נותן לב לחוש פן ישאל השואל עד ששאלת על מתני' מנלן דהכסף לאבוה משמע דפשיטא לך דאיירי מתני' בזה שהכסף לאבוה, וזה אינו דפירוש המשנה הוא כפירוש א' שזכרתי דלא איירי מתני' רק דניקנית בכסף, אבל אי כסף קדושי' לאב לא איירי מתני' כלל מזה. ואילו אמר ג"כ מנ"ל דמקני' בכסף היה מקום לדחותו ג"כ, מדשאלתי מנלן דמקניא בכסף, משמע דפשיטא לך דאיירי מתני' בזה, וזה אינו דיש לפרש המשנה כפירוש הב', דלא איירי מתני' רק במה שהכסף לאביה, ואי מקניא בכסף לא איירי מתניתין מזה, זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי לי', ומכל שכן דאי אפשר לומר במפורש ב' שאלות הנ"ל, דאז היה מוכח דס"ל כפירוש הג' הנ"ל, והיה מקום לדחותו מנלן הא לפרש המשנה כפירוש הג' דלמא כפירוש הא' או כפירוש הב', ולא איירי מתני' מב' עניני' אלו.
לכך התחכם ואמר סתם בכסף מנלן, דאז ממה נפשך אין לדחותו ולומר עד ששאלת מנלן שהכסף לאב, משמע דאיירי מתניתין בזה, וזה אינו דיש לפרש כפירוש הא' וכנ"ל. דיש מקום להמקשן לומר שגם הוא נתכוין על כונה זו, מ"ש בכסף מנלן, רצה לומר מנלן דמקניא בכסף, דעכ"פ מוכח לפירוש הא' דאיירי מתני' מזה.
ואם ישאל השואל איפכא, שירצה לפרש כוונת המקשן מ"ש בכסף מנלן דמקניא בכסף, וישאל לו הא לא איירי מתניתין מזה רק כפירוש הב'. יש לומר דגם הוא נתכוין בשאלתו על כוונה זו, דהא לכל הפירושים מוכח דעכ"פ איירי מתני' בא' משתי אלו, ובזה דאיירי מתני' עליו קאי השאלה מנלן זה.
ופשיטא דאם ירצה לפרש המתניתין דאיירי משני העניני' יחד כפירוש הג' הנ"ל, דאז יש לפרש כוונת המקשן ג"כ מ"ש בכסף מנלן על ב' שאלות אלו, מנלן דמקניא בכסף ומנלן דהכסף לאבוה.
ולא נתן לב לחוש פן לא ירד התרצן לכוונת שאלתו שנתכוין על תרתי הנ"ל, רק יאמר שנתכוין בא' משני שאלות אלו ויפשט לו ג"כ אחד משתי אלו ועדיין ישאר בשאלה השני'.
גם זה אינו, דסבר המקשן דה"ל חדא דשמעית מיני' תרתי בחד צד, ומתוך תשובת התרצן על אחד יופשט תרתי שאלות הנ"ל, על פי קושית הריטב"א שהקשה ריש קידושין דף ה' ע"ב, וז"ל: ואי אשמוענין מעשה ידיה משום דקא מתזני מיני' וכו'. תמיהא לי מלתא, איך אפשר לומר דמעשה ידיה תחת מזונות, הרי אין האב חייב במזונות בתו דאורייתא, ואפילו (הכא) [הכי] זוכה האב במעשה ידיה דאורייתא, כדכתיב (שמות כא, ז) וכי ימכור את בתו לאמה, ודרשינ(י)ן (קידושין ג:) מה אמה וכו', הרי שזוכה במעשה ידי בתו אף שאינו זן אותה וכו', יעו"ש. וא"כ לסברתו נסתר הצריכותא שעל הש"ס, ושפיר יש ללמוד שכסף קדושיה הוי לאב ממעשה ידיה.
ובזה יבואר דשפיר הוי בחד צד חדא דשמעית מיני' תרתי - והוא, משום דאי מהדרא לי' דמוכח מאיזה פסוק שכסף קידושי' הוי לאב, ממילא מוכח דמקניא בכסף, ועל כסף קדושי' עצמן רמז הפסוק דהוי לאב, דאין לומר דעל כסף מתנתו רמז הפסוק דהוי לאב וכפירש הב' הנ"ל, ועדיין לא מוכח דמתקדשת בכסף כלל, א"כ ל"ל קרא דכסף מתנה הוי לאב, יש ללמוד ממעשה ידיה, דהשתא מעשה ידיה [ד]קטרחה הוי לאב, מתנה דלא קטרחה לא כל שכן דהוי לאב. ואין לומר דשאני מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיני' לכך הוי לאב, משא"כ מתנה, וכצריכותא של הש"ס הנ"ל, זה אינו, דנסתר על פי קושית הריטב"א הנ"ל, וא"כ מדאיצטריך קרא שהכסף לאביה שמע מינה דעל כסף קדושיה אתי לאשמועינן דהוי לאב.
וכי תימא הא גם לכסף קדושין דהוי לאב לא צריך קרא, דנלמד ממעשה ידיה, דאין לומר דשאני מעשה ידיה דקא מתזנא מיני', זה אינו, דהא הריטב"א כבר סתר סברא זו כנ"ל, וא"כ שפיר יש ללמוד ממעשה ידיה, ול"ל קרא.
זה אינו, דהוי אמינא דדוקא קטנה יש ללמוד ממעשה ידיה, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, דמעשה ידיה עצמו נלמד דהוי לאב מכי ימכור את בתו לאמה מה אמה וכו', וקטנה הוא דיכול למכור, משא"כ נערה, א"כ כסף קדושיה דהוי לאב דאתי ממעשה ידיה ג"כ דוקא בקטנה הוא דהוי לאב, משא"כ נערה דהיא מקדשה נפשה והוה אמינא דהיא תשקול כספא ג"כ, כסברת הש"ס בזה, לכך איצטרך קרא דאפילו נערה הוי כסף קדושיה לאביה.
וכי תימא הא ע"כ נפרש מה דיליף כסף קדושיה דהוי לאב ממעשה ידיה, היינו בנערה, דאי בקטנה אין צריך ללמוד ממעשה ידיה כלל, דנלמוד מסברא, דמאחר דלית לה יד לקטנה ע"כ האב מקבל קדושיה ופשיטא דהוא שקל כספא ג"כ.
זה אינו, דהא את בתי נתתי וגומר אוקמי' בש"ס לקדושי קטנה, דהאב מקבל קדושיה. וקשה ג"כ ל"ל קרא, הא לית לה יד, וצ"ל דאפילו הכי איצטרך קרא מטעם המבואר, ה"נ איצטרך ליליף ממעשה ידיה לקטנה, וקרא אתי לנערה דכסף קדושיה הוי לאב.
והשתא דמוכח דכי אתי קרא לאשמועינן דהכסף לאב, היינו הכסף דמקניא בי' כנזכר, א"כ ממילא מוכח דניקנית בכסף, ושפיר הוי לי' חדא דשמעית מיני' תרתי.
מאי אמרת, תינח אי מהדר התרצן לפשוט דהכסף הוי לאב, אז מוכח לפשוט תרתי הנ"ל, אבל אי מהדר לי' לפשוט דמקניא בכסף א"כ עדיין לא אפשיטי' מנלן דהכסף לאבוה. מכל מקום כבר הוכחנו דבלאו הכי היה מצד ההכרח להמקשן לומר סתם בכסף מנלן, שלא ימצא עליו שום תפיסה, וכנ"ל. אם כן אי מהדר להו בחד צד דלהוי חדא דשמעית מיני' תרתי פשיטא דאתי שפיר, ואף אם לא מהדר לי' לפשוט רק חדא, מכל מקום הא בלאו הכי היה צריך לשאול שאלתו בסגנון הנ"ל כמבואר.
והתרצן שהשיבו מפסוק אין כסף, אז סבר המקשן דרצה לפשוט לו דמקניא בכסף, דאי ר"ל דהכסף לאבוה זה אינו במשמעות הפסוק כלל, דלא כתיב אין ל"ו כסף וכפירוש רש"י, אלא שמע מינה כנזכר דפשוט לו דמקניא בכסף, א"כ עדיין נשאר בשאלה שני' מנלן דהכסף לאב, אלא דלא היה לו אפשר לומר בלשון זה ממש כמ"ש ראשונה ולומר מנלן דהכסף לאבוה, דנתן לב לחוש פן ימצא עליו תפיסה ע"ד ששאלת מנלן דהכסף לאב משמע דפשיטא לך לפרש המשנה דאיירי מזה, וזה אינו וכנ"ל, לכך נקיט בצחות לשונו לשון ואימ"א לדיד"ה, ר"ל אי איירי המתני' בזה דהכסף הוי לאבוה א"כ קשה מנלן זה דלמא הוי לדידה, ואי לא איירי מתני' בזה כלל א"כ רצה לברר השתא הדין כסף קדושי' למי, ואמר ואימא לדידה דיותר הסברא נותנת שיהיה לדידה.
וכשראה התרצן דכוונת המקשן להרבות בקושי', ולחדודי אתי, מדחזר ושאל ואימא לדידה אחר ששאל מנלן דמקני' בכסף לפי סברתו, ולא כלל ב' שאלות הנ"ל בחדא מחתא, (דהל"ל) [דה"ל] לשאול רק מנלן דהכסף של אב ואז היה חדא דשמעית מיני' תרתי כנ"ל. ואין זה סברא להתרצן לומר דלא הי' אפשר להמקשן לומר במפורש מנלן דהכסף לאבוה פן ימצא עליו תפיסה לומר שמא לא איירי מתני' מזה. דזה אינו, דמה דנסתפק להמקשן היה פשוט להתרצן דע"כ איירי מתניתין מזה, וכפירוש השני הנ"ל, ושפיר היה יכול לומר המקשן שאלתו המפורש מנלן דהוי לאבוה כדי שיהיה חדא דשמעית מיני' תרתי, אלא שמע מינה דכוונת המקשן לשאול ולחזור ולשאול.
אז ראה וידע התרצן דאכתי הוצרך המקשן לחזור ולשאול שאלה א' אחר שיפשוט לו התרצן על שאלה זו, והוא דעדיין נשאר לו מקום לשאול מנלן דאב מקבל קדושיה. דאין לומר דאין זה ספק אצל המקשן כלל משום דפשיטא לי' מפסוק את בתי נתתי שהאב מקבל קדושיה, א"כ מה היה לו לשאול מנלן שהכסף לאב, דהשתא אביה וכו', אלא שמע מינה דאכתי לא ידע המקשן שהאב מקבל קדושיה, ולכך יש לו מקום לשאול מנ"ל שהכסף לאב ואימא לדידה, ונתן התרצן לב לחוש שמא אח"כ יחזור וישאל אותו מנלן שהאב מקבל קדושי'. לכך נתן עצה לנפשו להשיבו חדא דשמעית מיני' תרתי, והיינו מה שהשיבו בריתחא דרך תימא, וסוגיא זו נזכר במסכ' חולין דף נ"ב ע"א, דא"ל רב כהנא לרב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן מהו, ופריך ותיבעי לי' חדא, ומשני חדא דשמעית מיני' תרתי מיבעי לי' דא"כ מירתח הוי רתח וכו', הא קאמרי לי' ולא רתח, ומשני כיון דקאמר גיסטרא קאמריתו היינו ריתחא, ופירש רש"י (ד"ה כיון) כיון דקאמר (לי') [להו] לשון בתמי' היינו ריתחא וכו'. וה"נ ממש כן הוא, שהשיבו בריתחא כדי לפשוט לי' תרתי הנ"ל, והיינו חדא שהכסף לאב ששאל המקשן עכשיו, וגם רצה לפשוט לו שהאב מקבל הקדושין שלא יהיה מקום לחזור ולשאול ע"ז, ולכך אמר עד ששאלת מנלן דהכסף לאביה אימא לדידה, משמע דפשיט לך שאין האב מקבל קדושי בתו כלל ושריא לעלמא מאחר דאין לו יד בזה, א"כ לא הוי קדושין כלל, דאי סבירא לך דהאב מקבל קדושי' א"כ למה הוצרכת לשאול מנלן דהכסף לאב השתא אביה מקבל קדושי' וכו', אלא שמע מינה דפשיט לך דאין קדושי האב קדושין כלל, וז"א דבאמת האב מקבל קדושי בתו מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, והשתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקל כספא בתמי', ודו"ק.
ומעתה יובנו אמרי פה קדוש של מאור עינינו, דברי רש"י ז"ל בד"ה בכסף מנלן - דכסף קדושי' לאביה. ור"ל מאחר דלפי הצעתינו הנ"ל דאי נתכוין המקשן לשאול חדא דשמעית מיני' תרתי, ע"כ מ"ש בכסף מנלן כוונתו לומר מנלן שהכסף לאבוה, דאז הוי חדא דשמעית מיני' תרתי, ולא נתכוין לשאול מנלן דמיקניא בכסף, דאז לא איפשט מנלן דהכסף לאביה, וזה נתכוין רש"י לפרש, דאף דכוונת המקשן לשאול שני שאלות הנ"ל, מכל מקום לא הוצרך המקשן לשאול בפרטות רק מנלן שהכסף לאב, ואידך ממילא נשמע.
כל זה הוא דווקא במסכ' כתובות דיש פנים לכאן ולכאן בפירוש המשנה, משא"כ במסכ' קדושין אין צריך לכל זה, דשם כוונת המשנה מבוארת דנקיט במפורש האשה נקנית בג' דרכים בכסף וכו' נמצא מפורש דמקניא בכסף, ושפיר יש למקשן לפרט בשאלתו מנלן דמקניא בכסף, כדי שלא יטעה התרצן לפרש כוונתו על דרך אחרת כמו במסכ' כתובות וכנ"ל.
אלא דבמה שהביא הש"ס שם וז"ל: ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף וכו', מנלן דמקניא בכסף ומנלן דהכסף לאביה, ודאי ק' כל הקושיות שזכרתי, דעל משנה דכתובות אי אפשר לומר במפורש מנלן דמקניא בכסף, משמע דמתניתין איירי מזה, ובאמת יש לדחותו כנ"ל. וגם אין מקום לומר מנלן דהכסף לאביה, דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה. ואף אם נאמר דאיירי מתניתין משני ענינים האלו, מכל מקום אין צריך המקשן לפרוט ב' שאלות אלו, דהל"ל רק מנלן דהכסף לאבוה, ואז ה"ל חדא דשמעית מיניה תרתי, דגם במסכ' כתובות היה ראוי לומר במפורש מנלן דהכסף לאבוה כדי שיהיה חדא דשמעית מיני' תרתי, אלא משום דאי אפשר לומר במפורש שום א' מהם וכנ"ל. משא"כ כאן דאמר במפורש ב' שאלות ודאי ק' יהיה מספיק באחד.
ולתרץ כל זה פירש רש"י בד"ה מנלן - הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני הכא במתני' וכו'. רצה לומר, דבאמת אין כוונת המקשן בשאלתו מנלן דמקניא בכסף על מתניתין דכתובות, דהא י"ל דלא איירי שם מזה וכנ"ל, אלא קאי על מתניתין דהכא בקדושין דתני במפורש האשה ניקנית בכסף ושמע מינה דמקניא בכסף, וקשה מנלן. אבל במתני' דכתובות באמת לא מוכרע פירושו במתניתין, אבל עכ"פ מוכח דאיירי מתני' בא' משתי אלו לכל הפירושים, וא"כ קשה, אי תפרש במתני' שם דאיירי מקנין כסף ק' מנלן דמקניא בכסף, ואי איירי שם דהכסף לאבוה קשה מנלן דכסף לאבוה, באופן דממה נפשך קשה, או מנלן דמקניא בכסף או מנלן דהכסף לאבוה, ואי איירי המתניתין שם משתיהן דמקניא בכסף ושהכסף לאביה, בזה פירש רש"י מנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם, ר"ל דשם במתני' לכל הפירושים דע"כ כוונת המקשן לשאול רק מנלן דהכסף לאביה, ואז ממילא מוכח אי מקניא בכסף, ודו"ק.