(בראשית מא, א) ויהי מקץ. הה"ד בפשע שפתים מוקש רע (משלי י"ב י"ג) על שפשעו מרגלים בשפתותיהם והוציאותם רע שנאמר ויוציאו דבת הארץ וגו' (במדבר י"ג ל"ב) לקחו מוקש רע לנפשם שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רע[ה](שם י"ד ל"ז). ויצא מצרה צדיק (משלי י"ב י"ג) זה יהושע וכלב. ד"א בפשע שפתים, על שפשע יוסף בשפתיו ואמר שם רע לאחיו כדכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה (ל"ז ב') נמכר לעבד ונחבש בבית האסורים. ועוד שפשע בשפתיו ואמר לשר המשקים כי אם זכרתני, והזכרתני (מ' י"ד) נתוסף לו ב' שנים, הוי ויהי (וכו') מקץ שנתים ימים. ולפי שהיה צדיק שלא נגע באשת פוטיפר יצא מצרה לרוחה שנאמר ויצא מצרה צדיק. ד"א הה"ד מן המצר קראתי יה (תהלים קי"ח ה') מדבר ביוסף בשעה שהשליכוהו לבור, ענני במרחב יה (שם) ע"י יהודה שאמר מה בצע (ל"ז כ"ו), ה' לי לא אירא (תהלים שם ו') בשעה שמכרוהו לישמעאלים. טוב לחסות בד' (שם ח') שנאמר ויהי ד' את יוסף (ל"ט ב'), מבטוח באדם (תהלים שם) בפוטיפר. טוב לחסות בה' (שם ט') שעמד בנסיונו ואמר וחטאתי לאלהים (ל"ט ט'), בא לו טוב. מבטוח בנדיבים (תהלים שם) על שבטח בשר המשקים נתוסף לו ב' שנים, הה"ד ויהי מקץ. אר"ש בר נחמני ח"ו לא שתלה יוסף בטחונו בשר המשקים בבו"ד, אלא כך הודיעו לו בחלום שע"י גדולי המלכות החבושים בבית האסורים הוא יצא ע"י חלום, ולכך נאמר ויחלמו חלום שניהם (מ' ה'), אינו [אומר] חלומות אלא חלום, זה חלומו של יוסף, כשם שחלם הוא כן חלמו, ומדברי שניהם נתקיים החלום, שע"י גדולת שר המשקים ותליית שר האופים יצא יוסף. ולכך היה משכים אצלם בבקר שהיה סבור שחלמו כשם שראה בחלומו, ולכך כשראה אותם זועפים שאל להם למה פניכם רעים היום, שבכל יום ויום היה ממתין שמא יראו את החלום, וכיון שא"ל שר המשקים והנה גפן לפני (מ' ט') שמח ואמר הגיע זכות אבות עלי, שהוא אומרו ובגפן שלשה שריגים (מ' י'), והגיע קץ גאולתי, שאמר והיא כפורחת עלתה נצה (שם), לכך אמר כי אם זכרתני אתך. על דעתיה דר' שמואל למה נענש הואיל ולא בטח עליו, אלא שהיה לו ליחל על חסדו של הב"ה ולא ליחל ולומר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני לכך נתעכב ב' שנים, לכך כתיב שנתים ימים.
ופרעה חולם. פרעה חולם אין כתיב אלא ופרעה, מלמד שיוסף ופרעה ראו את החלום, שאין הב"ה עושה דבר קטן וגדול עד שמגלה לצדיקים שנאמר כי לא יעשה ה' אלהים וגו' (עמוס ג' ז'). א"ר אלעזר באותה שעה שפתר יוסף את החלום ואמר פרעה צנומות וכ' (מ"א כ"ג), מיד נזכר יוסף ואמר לא פרות דקות ולא שבלים צנומות ראית, שאילו דקות וצנומות ראית היה משתנה העולם ברעב, ולכן היה פרעה מקלס את יוסף אחרי הודיע אלהים וגו' (מ"א ל"ט), אחרי היית כשראיתי את החלום. וכן אביו אמר בן פורת יוסף (מ"ט כ"ב) בין הפרות היה יוסף.
(בראשית מא, ד) וייקץ פרעה. אינו אומר והנה חלום, לפי כשחלם פרעה כדרך שהבריות נוהגות חלם, מהו דרך הארץ אדם חורש וזורע עם פרותיו ואח"כ נעשה זרעו שבלים, כך חלם פרעה, בתחלה חלם פרות דוגמא שהבריות חורשין וזורעין, וייקץ משנתו, ולפי שהיה צריך עדיין לחלום מעשה שבלים כשם שהזרע מתבקש לצמוח ולעשות שבלים, שחרישה וזריעה בידי אדם, וצמח ועשיית שבלים בידי שמים.
(בראשית מא, ה) ויישן ויחלום שנית. מהו שנית, לומר שנית חלם שיצטרך לעולם החלום שלו, אבל לא שלישית שלא חלם שלישית לצורך העולם, וכל מה שחלם עכשיו לא חלם אלא ליתן גדולה ליוסף. ודכותיה שנית מן השמים (כ"ב ט"ו), שנית קרא לו מן השמים ולא שלישית. ודכותיה מול את בני ישראל שנית (יהושע ה' ב'), שנית אתה מוהלן ואי אתה מוהלן שלישית, אלא הן בניהם מכאן ואילך אין בעשה. ודכותיה אל יונה שנית (יונה ג' א') שלא דבר לו שלישית.
(בראשית מא, ו) צמחות אחריהן. אינו אומר עולות אלא צומחות, כשנרמז לו ששני רעב יצמחו אבל לא יעלו וכן היו, כיון שגמרו ב' שנים ירד יעקב למצרים ונתכלה הרעב לרגלו.
(בראשית מא, ז) את שבע השבלים הבריאות. כשהוא מונה הפרות הרעות ושבלים הדקות לא הזכיר הכתוב שבע, למה ששלמו שבע שני השבע בלא חסור. ד"א למה לא הזכיר מנין פרות הרעות והשבלים הדקות, לומר לך שכל מה שכנסו המצריים בשבע שני השבע כלו בב' שנים של הרעב.
(בראשית מא, כא) ותבאנה אל קרבנה. א"ר שמואל בר נחמוני צריך אדם לשנות פרשיותיו, אלו לא שנה לנו את החלום מהיכן אנו יודעים וט(ו)פריה די נחש (דניאל ז' י"ט). ואלו לא שנה לנו משה את התורה מהיכן אנו יודעים השסועה (דברים י"ד ז'), ואלמלא כתב הב"ה בתורה שנית חלומו של פרעה, מהיכן אנו יודעין ותבאנה אל קרבנה ולא נודע וכ'. היה ר' ישמעאל אומר כל פרשה שנשנית לא נשנית אלא בשביל דבר חדש שנתחדש בה, אף כאן חדש דבר ולא נודע כי באו וכ'. ומנין אתה אומר שאמר כן, ראה שכן יוסף פותר לו כנגד הדבר הזה, ולא יודע השבע בארץ (מ"א ל"א), הרי ולא נודע תחת ולא יודע.
(בראשית מא, לג) איש נבון. זה המבין דבר מתוך דבר. חכם, זה בעל חכמה. נבון ואינו חכם דומה לגבור ואין כלי זיינו בידו, [חכם ואינו נבון דומה לחלש וכלי זיין בידו], נבון וחכם הרי (נכון) [גבור] ומזויין. וישיתהו על ארץ מצרים, אינו אומר וישימהו אלא וישיתהו, אם עשית כן הרי משתותה של מצרים.
(בראשית מא, לד) וחמש. מכאן למדנו שהיה יוסף דורש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש כדי שלא יעני ויצטרך לבריות.
(בראשית מא, מב) ויסר פרעה את טבעתו. אמר ריש לקיש טובה היתה לישראל הסרת טבעת של פרעה במצרים ממ' שנה שעשה משה לישראל, שבזה היתה גאולה ובזה לא היתה גאולה. ר' חלבו בשם ר' יוחנן אמר טובה היתה הסרת טבעת של אחשורוש על ישראל במדי מששים רבוא נביאים שעמדו להם לישראל בימי אליהו, שבזה היתה ישועה ובזה לא היתה ישועה. ור' שמואל דידי' אמר טובה היתה מגלת קינות לישראל מארבעים שנה שנתנבא להם ירמיה. למה, שבה נטלו ישראל אפוכין על עונותיהם ביום שחרב בית המקדש, הה"ד תם עונך בת ציון וגו' (איכה ד' כ"ב). ר' ינאי היה לובש תפליו אחרי חליו שלשה ימים לומר שהחולי ממרק, מ"ט הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי (תהלים ק"ג ג'). ריב"ז לא הוין תפלוי [זעין] מניה לא בקייטא ולא בסיתוא, וכך נהג ר' אליעזר אחריו. ר' יוחנן בסיתוא דהוה חזיק רישיה הוה לביש תרויהון, ברם בקייטא דלא הוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרועה.
(בראשית מא, מו) ויעבור בכל ארץ מצרים. אל תקרי ויעבור אלא ויעבר שהעביר גדולה מזה לזה כשם שא"ל פרעה ובלעדיך לא ירים איש וג' (מ"א מ"ד), שנתן לו רשות למנות דוכוסין ואפרכין ולהעבירן. ודכותיה ויעבר ה' על פניו (שמות ל"ד ו') אל תקרי ויעב[ו]ר אלא ויעבר מלמד שהעביר (דעתן) [רעתן] של ישראל מנגד פניו. ודכותיה ויעבר מרדכי (אסתר ד' י"ז) אל תקרי ויעב[ו]ר אלא ויעבר מלמד שבשעה שדברה אסתר עם מרדכי דברים שאינם כדרך הארץ קצף עליה והשיב כי אם החרש תחרישי וגו' (שם י"ד), וכיון שחזרה ודברה עמו דברים שהם כדרך הארץ, שא"ל לך כנוס וג' (שם ט"ז), מיד הודה והעביר את דבריה שנאמר ויעבר מרדכי. ד"א ויעבר מרדכי, א"ל מרדכי והרי יום ג' הוא פסח. א"ל זקן שבישראל אם אין ישראל למה הוא פסח, מיד הודה לדבריה שנאמר ויעבר מרדכי שהעביר ענג ימים טובים.
(בראשית מא, נא) כי נשני אלהים. א"ר הונא בתחלה היה יוסף יושב ועוסק בתורה יומם ולילה שנאמר וירא אדוניו כי ד' אתו (ל"ט ג'), מלחש ונכנס מלחש ויוצא ולבסוף שכח, כי נשני אלהים את כל עמלי, זו תורה שנאמר נפש עמל עמלה לו (משלי ט"ז כ"ו).
(בראשית מא, נב) כי הפרני אלהים. וכי מה פריה יש בב' בנים, אלא כך אמר זכני המקום לקיים מצות פריה ורביה בארץ עניי.
(בראשית מא, נו) והרעב היה על פני כל הארץ. מה ת"ל על פני, א"ר שמואל לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים, שאין פנים האמורים כאן אלא עשירים. בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות חברו, ובזמן שאדם עני אין לו פנים מפני שמתבייש מחבירו.
(בראשית מב, ה) ויבאו בני ישראל לשבור. להלן כתיב אחי יוסף (מ"ב ג') וכאן בני ישראל, אחי יוסף שנתנו לבם לנהוג אהבה ביוסף, בני ישראל שזכות אביהם ירדה עמהם. ד"א שקיימו מצות אביהם שצוה להם אל תכנסו כלכם בפתח א', ואל תעמדו כלכם במקום א' מפני העין, הה"ד בתוך הבאים, שהיו מכסים עצמם בתוך אנשים אחרים שלא יהי' נכרים שהיו אחים.
(בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט. הה"ד לאסור שריו בנפשו (תהלים ק"ה כ"ב), זה פוטיפר. א"ר איבו לאסור שרו כתיב, כיון שמלך יוסף אסר את פוטיפר, ולכך נקרא כהן און (מ"א מ"ה), כיון שמלך נתירא פוטיפר ואמר עכשו ישלם לי יוסף כל הרעות שעשיתי עמו, מה עשה הלך ונעשה כומר כדי שינצל, ואפילו הכי לא נצל ולא הועיל לו מאומה, ושלח יוסף ולקחו משם ואסרו, הוי לאסור שרו בנפשו. ד"א ויוסף הוא השליט הה"ד (מיד) [מאת] ד' היתה זאת (תהלים קי"ח כ"ג), מדבר ביוסף, אתמול היה עבד אסור בבית הסהר, מעונה בכבלי ברזל שנאמר ענו בכבל רגלו (שם ק"ה י"ח), ובשעה קלה נעשה מלך שליט על כל והיו הכל תמהים, והוא אומר להם אתם תמהים עלי ואני תמה על נפשי יותר מכם, לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות כו' (שה"ש ו' י"ב) שנאמר וירכב אותו כו' (מ"א מ"ג), ורוח הקדש משיבה מאת ה' היתה זאת, וכה"א מידי אביר יעקב (מ"ט כ"ד).
(בראשית מג, א) והרעב כבד בארץ. כיון שראו השבטים שלא קבל יעקב לשלחו אמר יהודה הניחו לזקן עד שתכלה הפת מן הבית, שכיון שיגיע לו רעב מיד יקבל ממנו, לכך נאמר כאן והרעב כבד בארץ, שאלו לא היה הרעב כבד בארץ לא היה יעקב מקבל לשלוח את בנימין.
(בראשית מג, כו) ויבא יוסף הביתה ויביאו וגו'. ללמוד שהמתינו ליוסף עד שנכנס לבית, שלא [הלכו] לקראתו עם הדורן מפני מראית העין.
(בראשית מג, לא) ויתאפק ויאמר שימו לחם. רבנן אמרי סימן לבניו, כשם שנתאפק יוסף על בנימין כך נתאפק המן על מרדכי שהיה מבנימין שנאמר ויתאפק המן (אסתר ה' י'). וכשם שנתישבה דעתו בשימת לחם, כך נתישבה דעת מרדכי בשימת לחם שמתוך משתה נטרד המן באותו יום.
(בראשית מג, לד) ותרב משאת בנימין. בנימין סימן לבניו, כשם שנטל בנימין מיוסף אחיו משונה יותר מכל אחיו, כך אסתר שהיתה בת בנו נשתנית לטוב בקבלת מתנות משאר נשים שנאמר וישנה ואת נערותיה וכו' (שם ב' ט'). חמש ידות, כיצד, נתן לו (ל)יוסף, אמר, כלם ירדו כאן לדעתם וזה הורדתיו אני בעל כרחו לפיכך נתן לו חלק יתר על אחיו. וכשראתה אסנת כן אף היא נתנה וכן אפרים ומנשה.
(בראשית מד, א) הבקר אור. כל בקר חסר וא"ו שאין בקרו של עולם זה בקר עד שיבא בקרו של עולם הבא שנאמר אמר שומר אתא בקר כו' (ישעיה כ"א י"ב). ד"א לפי שלא לן אדם ביקר [עד שנחשב כבקר] שנאמר ואדם ביקר בל ילין (תהלים מ"ט י"ג). ד"א למה בקר חסר וא"ו, שהכל צריכין (דרכו) [דרבן כבקר]. ד"א שאדם צריך לבקר [מעשיו] בכל שעה.
(בראשית מד, י) גם עתה כדבריכם. והלא לא השיבן כן, אמר ר' הונא הכי אמר להם, יפה אמרתם וכן הוא הדין, בני אדם שנמצא אחד מהם בגנבה הוא נהרג והשאר נתנין בסירא, שיאמרו להם אלולא שקבלתם ממנו לא היה גונב, ואני איני עושה כן, אלא האיש אשר ימצא אתו יהיה לי עבד וגו'. ורבנן אמרי כך אמר להם, מה שאתם אומרים שנאמנים אתם שהרי הכסף שמצאתם באמתחותיכם השיבותם אלי מארץ כנען, הוו יודעין שאני מאמין לדבריכם, וגם עתה שנגנב הגביע, בחזקת נאמנים אתם עומדים, כיצד שמי שגנב הגביע לא עשה בדעת אחרים, אלא הוא לבדו אני מחזיק בגנב, לפיכך האיש אשר ימצא אתו וג' ואתם [תהיו] נקיים שלא ידעתם בו.
(בראשית מד, יד) ויבא (יוסף) [יהודה] ואחיו. למה זכר יהודה בראש, לפי שהוא היה ערב, והוא החזירן כלן, הוא היה עיקר והן טפלין לו, משל נושא הקורה טוען בעביה. והוא עודנו שם, מגיד שבכל יום ויום היה רגיל לשאול בשלום פרעה ואח"כ יוצא לבימה שלו ומ"מ לא יצא היום ההוא כמנהגו, אלא כך אמר לא אצא עדיין כדי שלא אבייש את אחי בפני המצריים.
(בראשית מד, טו) מה המעשה וגו'. א"ל מפני מה גנבתם את הגביע, כלום אתם צריכים לקסם בו אלא אומר לכם מפני מה גנבו נער זה, לא גנבו אלא לקסם בו על אחיו להיכן הלך. הלא ידעתם וגו' א"ל אם לקסם בו גנבו טעות היתה בידו שאין כל אדם יכל לקסם בו אלא חכם כמוני. ד"א אלו אני לעצמי הייתי מנחש בו לא איכפת לי, אין אתם יודעים שאף פרעה מנחש בו, הה"ד כי נחש ינחש איש אשר כמוני, תלה אותו בפרעה כדי להעלות את גנבתו.
(בראשית מא, א) והנה עומד על היאור. למה חלם פרעה חלומו על היאור, לפי שאין מצרים שותה [אלא] מן היאור, כמ"ש לא כארץ מצרים היא וגו' (דברים י"א י'), ואומר ואם משפחת מצרים לא תעלה וגו' ולא עליהם (זכריה י"ד י"ח), אינו אומר יהיה הגשם, לפי שאינה צריכה לגשם אלא נילוס עולה כו' ולכך אמר שאין נילוס עולה עליהם.
(בראשית מא, ג) ותעמודנה אצל הפרות. כשהשנים רעות אין העניים יכולין לעמוד בעולם אלא א"כ העשירים מפרנסים ומכלכלים אותם. ד"א ותעמודנה כשהשנים רעות הבריות עומדות זו אצל זו לשאול צדקה זה מזה.
(בראשית מא, ב) והנה מן היאור עולות. את מוצא כל החלומות הכתובים בתורה בנביאים ובכתובים אם נכתב היאך היה נחלם אינו שונהו בעת הספור, אם נכתב בעת הספור לא נכתב היאך היה נחלם, חוץ מחלום פרעה, שנכתב היאך נחלם ונשנה בשעת ספור, למה כן, ארז"ל כל החלומות הכתובים בתורה כמו שחלמו כך נספרו, לא הוסיפו ולא גרעו, לכך לא צריך הכתוב אלא ספירתו להודיע שברו, אבל חלום פרעה שהוסיף בו דברים, מנין היינו יודעים אם לא נכתב בב' מקומות היאך חלם היאך ספר ליוסף. למה האמין פרעה ליוסף שאמר לו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת כו' (מ"א ל"ט), הרי לא נכתב ולא נשנה אלא להודיע חכמתו של יוסף היאך כיון (בר"ה) [ברוח הקדש] ויאמר לפרעה לא כך חלמת אלא כך, לכך שנה. והנה מן היאור. בחלום כתוב שהרעות היו מן היאר עולות כשם שכתוב בפרות היפות שנאמר והנה מן היאר עולות שבע פרות וגו', וכשספר פרעה החלום ליוסף את מוצא בפרות היפות והנה מן היאר (מ"א י"ח), אבל בפרות הרעות לא הזכיר מן היאר שנאמר והנה שבע פרות אחרות עולות (מ"א י"ט), ללמדך שפרעה חלק כבוד לאלקו והזכירו על הטובה וכסהו על הרעה. ומנין שהיאור אלוהו שנאמר אשר אמר לי יארי (יחזקאל כ"ט ג'), ומה פרעה הרשע חלק כבוד לאלוה שאין בו ממש, נגד הב"ה לא כ"ש, דא"ר אלעזר בן פדת אין שמו של הב"ה נזכר על הרעה אלא על הטובה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום (א' ה') ואינו מזכיר שמו על החשך שנאמר ולחשך קרא לילה (שם). וכן בברכת אדם וחוה כתיב ויברך אותם אלהים (שם כ"ח), ובקללתם, אל האשה אמר (ג' ט"ז), ולאדם אמר (שם י"ז). וכן ברוך ד' אלהי שם (ט' כ"ו), יפת אלהים ליפת (שם כ"ז), ובקללת כנען לא הזכיר שמו שנאמר ויאמר ארור כנען (שם כ"ה). חוץ מג' שזכר שמו עליהם לרעה, על המסית ועל העובר על דברי חכמים ועל העושה פטרונו ב"ו. על המסית ויאמר ה' אלהים אל הנחש (ג' י"ד), למה, שהוא קשה לפני המקום על שחטא והחטיא. עובר על דברי חכמים מנין, דכתיב כה אמר ד' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת (ירמיה י"א ג'), למה, שחביבין ד"ס לפני המקום יותר מד"ת שנאמר כי טובים דודיך מיין (שה"ש א' ב') אלו סופרים מיין של תורה. ועל העושה פטרונו ב"ו שנאמר [כה אמר ה'] ארור הגבר וגו' ומן ה' יסור לבו (ירמיה י"ז ה'), למה, שהוא כופר בעיקר, שהוא ככופר בכל התורה כלה. ולפי ששמו של הקב"ה אינו נזכר על הרעה לכך שנו חכמים שאין מפסיקין בקללות אלא א' קורא אותם. ור' יהושע דסכנין אמר, אמר הקב"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט"ו) אין שורת הדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך. ר' שמעון אומר לפי שאין אומרין ברכה על הפורענות. ולא אמרו אלא בקללות שבת"כ אבל של משנה תורה פוסק. ולמה כן, שהללו בלשון רבים אמורות ומפי הגבורה אמרן משה, ואין כתוב בהם שמו של הקב"ה אלא בסוף בנחמה. והללו בלשון יחיד אמורות ומפי עצמו אמרן משה, ולפי שקללן מאל"ף ועד ת"ו לכך שיתף שם רחום בקללתן שאם עושים תשובה הוא מקבלן, ועוד שהוא מרחם עליהן בתוך מכתן, שאלו נפרע מהם בדין לא היה להם תקומה, ולכך אין כתוב כאן אלהים שהיא מדת הדין, אלא ה' שהיא מדת רחמים, שאלמלא כן לא נשתייר משונאיהם שריד ופליט, וכה"א ברגז רחם תזכר (חבקוק ג' ב'). הא למדת שאין שמו של הקב"ה נזכר על הרעה, ולזה לא אמר פרעה בפרות הרעות מן היאר לכבוד אלהו. וכן שלמה אמר לך מנגד לאיש כסיל (משלי י"ד ז') זה פרעה שכבד לאלהו. ובל ידעת שפתי דעת (שם), אלו ישראל המחללין את השם הנכבד.
(בראשית מא, כז) יהיו שבע שני רעב. גזר על שנות הרעב שלא יהי' אלא שבע, אבל בשני השבע לא אמר יהי' שבע, אלא חלום א' הוא (מ"א כ"ו) הלואי שיתקיימו יותר. מכאן כשהקב"ה גוזר גזרה אינו חותם עד שנמלך בסנהדרין של מעלה, שנאמר ראיתי את ה' ישב על כסאו (מ"א כ"ב י"ט), זה כסא הדין, וכל צבא השמים עומדים (שם) מכאן שאין ישיבה למלאכים, מימינו ומשמאלו (שם), וכי יש שמאל למעלה, לא כן כתיב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' וגו' (שמות ט"ו ו'), ימין ה' רוממה וגו' (תהלים קי"ח ט"ז), אלא אלו מימינים ואלו משמאילים, אלו מימינים לכף זכות ואלו מטים לצד חובה. ומנין שהב"ה שואל בב"ד של מעלה שנאמר מי יפתה את אחאב (מ"א כ"ב כ'). ומנין שהם נושאים ונותנים בדין שנאמר ויאמר זה בכה וזה [אמר] בכה (שם). ומנין שהב"ה נוטה לעולם לזכות אפילו על פי עד אחד שנאמר אם יש עליו מלאך [מליץ] אחד (איוב ל"ג כ"ג). ר' אליעזר בנו של ר"י הגלילי אומר לא סוף דבר מלאך אחד אלא אותו מלאך ילמד תתקצ"ט חובות וזכות אחד מקבלו [הב"ה] ממנו ומוחל לו (הב"ה ממנו ומוחל לו), הה"ד אחד מני אלף (שם), אחד מאלף חובות שמלמד מקבלו ממנו הזכות וינצל האדם, שאין הב"ה דן את האדם למיתה אלא א"כ נגמר הדין לחובה בכלם, כמו שהיה באחאב שכלם דעתם למיתה שנאמר ויאמר זה בכה וזה [אמר] בכה, ובסוף חתם הב"ה על ידיהם שנאמר תפתה וגם תוכל (מ"א כ"ב כ"ב), ועשה כן. וכה"א ואמת הדבר וצבא גדול (דניאל י' א'), א"ל המלאך אמת הדבר, למה, שצבא גדול הסכים עליו.
(בראשית מא, לג) ועתה ירא פרעה וגו'. א"ר ירמיה הדבר הזה דרש מרדכי והגיד לאסתר עצת בגתן ותרש. אמר מרדכי מזקנים אתבונן (תהלים קי"ט ק'), יוסף לא גלה לפרעה מה יעשה וינצל, דניאל לא הגיד לנ"נ מה יעשה וינצל, שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עלך וכו' (דניאל ד' כ"ד), אף אני אגיד לאסתר, מיד ויגד לאסתר (אסתר ב' כ"ב). ומה ראו להשיא עצה לרשעים להנצל, לא עשו אלא לטובתן של ישראל. יוסף היה יודע שעתידין אביו ואחיו לירד למצרים, וכדי שיסבירו להם המצרים פנים נתן להם עצה לינצל כדי שיגמלו חסד עם אחיו בשבילו. דניאל לפי שהיה רואה גלות ישראל שהגלו לבבל אחר חרבן בית המקדש, שירחם על ישראל שהיה יודע שבסוף אותו רשע לא יוכל לסבול ותחול המכה עליו, וכה"א כלא מטא וגו' (דניאל ד' כ"ה). מרדכי אמר הרי הצדקת הזאת נכנסה בידו של זה, אגיד לה כדי שתגיד לו כדי שתהא גאולת חן לפניו.
(בראשית מא, לד) יעשה פרעה. בתחלה יפריש משלו ואח"כ ויפקד פקידים, ומי רואה פרעה נותן חומש ואינו נותן. ודכותיה ויעל אבימלך [וגו'] מהרו (ו)עשו כמוני (שופטים ט' מ"ח), מי רואה אבימלך נוטל קרדום ולא נטל לישא על כתפו, מיד ויכרתו [גם] כל העם וגו' (שם מ"ט). ודכותיה וישימו עליו שרי מסים (שמות א' י"א) וכו' כתוב ברבה.
(בראשית מא, לו) והיה האכל לפקדון לארץ. מה הפקדון הזה אין אדם רשאי ליגע בו עד שיגיע הזמן שבעל הפקדון יתבע אותו, ומי הוא בעל הפקדון, זו הארץ, הה"ד לארץ, עם הארץ, ואימתי יגיע זמן תביעתו לשבע שני הרעב.
(בראשית מא, לט) אין נבון וחכם. שהבין דבר מתוך דבר, הבין דלות וצנומות מתוך דבריו של פרעה שהי' משקר בהם, וחכם שידע לפתור החלום וליתן עצה. ד"א אין נבון וחכם שאל אריסטו את ר' יוסי וא"ל איזהו חכם, א"ל המקיים תלמודו, א"ל או אינו אלא נבון, א"ל הפרש יש בין נבון לחכם, חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו לראות רואה, וכשאין מביאין לו לראות מוציא משלו ורואה. נבון דומה לשולחני עני, כשמביאין לו לראות רואה, וכשאין מביאין לו לראות יושב ותוהא. כמעשה ארץ מצרים (ויקרא י"ח ג'), א"ר חנינא משל למלך שהיתה לו בת יחידה והשרה אותה במבוי אחד ונמצאו כלם בעלי זנות [ובעלי כשפים, א"ל בתי תני דעתך שלא תעשי לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, כך כשהיו ישראל במצרים היו מצרים בעלי זנות] שנאמר אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל כ"ג כ'). וכיון שנכנסו לארץ כנען היו הכנעניים בעלי זנות וכשפים שנאמר מרב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים (נחום ג' ד'), א"ל הקב"ה בני הזהרו שלא תעשון לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, הה"ד כמעשה וגו'.
(בראשית מא, מט) ויצבור יוסף בר כחול. מה חול גורם לים שלא ישטוף העולם, כך היתה תבואתו של יוסף גדר שלא כלו ברעב, ומה חול הזה הגל עולה ובא ומשתטח לפני החול, כך המצריים שהיו גבוהים כלם נשתטחו לפני יוסף ע׳׳י הבר שכנס שנאמר לכו אל יוסף (מ"א נ"ה). ד"א ויצבור, למה נמשל (בנו) [ברו] של יוסף לחול, שעל ידו ירדו ישראל שנמשלו לחול הים [למצרים], ומה (בנו) [ברו] של יוסף בתחלה היה במספר ולבסוף שלא במספר [אף ישראל בתחלה היו במספר ולבסוף שלא במספר] שנאמר ועתה שמך ה' אלהיך כככבי השמים לרוב (דברים י' כ"ב).
(בראשית מא, נו) וישבור למצרים. וימכור לא נאמר אלא וישבור, ע"י המכר שבר גבהות של מצרים שהיו מתרעמים עליו ואומרים לפרעה בשעה שהיו צועקים עליו על עסק לחם, לא כך אמרנו לך מתחלה עברי הוא ואין דרכו של עברי לנהוג מלכות עלינו, ועתה אומר לנו אוי לכם שאיני זן את הערלים. מה עשה להם פרעה אמר אשר יאמר לכם תעשו. גם זה כתוב [ברבה].
(בראשית מא, נז) וכל הארץ באו. א"ר פנחס כל אותם בני אדם הבאים מצרימה לשבור היו מביאין מנחה ליוסף כדי שימכור להם, לכן כתוב אל יוסף, מן יוסף אין כתיב, אלא אל יוסף. ד"א לשבור אל יוסף, שאם היה אומר מן יוסף היינו שומעין שלא פתח להם אלא אוצר אחד והוא עצמו עומד לשם והכל קונין ממנו, ולפי שהוא אומר אל יוסף מגיד הכתוב שהרבה אוצרות פתח להם וקונים מן הממונים עליהם.
(בראשית מב, ו) ויוסף הוא השליט. הה"ד ענו בכבל רגלו (תהלים ק"ה י"ח), לפי שהוא אומר ויתנהו אל בית הסהר (ל"ט כ'), אין אנו יודעין אם סבל יסורין אם לאו, באו הכתובים ופירשו, ענו בכבל רגלו מלמד שהטילו כבלי ברזל לרגליו. ברזל באה נפשו (שם) מלמד שנתנה אדונתו סרתוע של ברזל תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפ"כ לא הביט בה, הוי ברזל באה נפשו. עד עת בא דברו (שם י"ט), ר' חייא אומר עד עת בא דברו של הב"ה, שאמר (ל)יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני, והזכרתני (מ' י"ד) אמר הקב"ה חייך שתעשה עוד בבית האסורין ב' שנים שנאמר ויהי מקץ וכו' (מ"א א'), לכך עד עת בא דברו של הב"ה. אמרת ה' צרפתהו (תהלים שם) צרפו הב"ה בבית האסורין ונמצא נקי והעלהו לגדולה שנאמר שלח מלך ויתירהו (שם כ'). שלח מלך זה פרעה, ויתירהו היה אסור והתירו, וכה"א וישלח פרעה ויקרא (ליוסף) [את יוסף] וכו' (מ"א י"ד), מושל עמים (תהלים שם), זה פרעה, מלמד שהיה פרעה קוזמוקלוטור, ויפתחהו (שם), הוציאו מכבלים שהיה נתון בהם, כד"א פתחתיך [היום] מן (הזיקים) [האזקים] (ירמיה מ' ד'). שמו אדון לביתו (תהלים שם כ"א) אתה תהיה על ביתי (מ"א מ'), ומושל בכל קנינו (תהלים שם) ויוסף הוא השליט.
(בראשית מב, ז) וידבר אתם קשות. שדבר בקושי, מה שלא שאל לשאר קונים שאל להם, הה"ד מאין באתם. כששמעו ששאלם מה שלא שאל לאחרים אמרו, מה אנו אומרין לו כל מחשבותינו, שמא אנו נכנסין עמו בדברים, וקצרו הענין, הה"ד ויאמרו מארץ כנען לשבר אכל, בקנית התבואה כדי שישתוק.
(בראשית מב, ט) ויזכור יוסף את החלמות. זכר מה שהוא עתיד למשול בהם, מה שבקשו להורגו לא זכר. מה שלא דברו עמו לשלום זכר, אבל מה שמכרוהו לעבד לא זכר. אף הוא לא דבר עמהם לשלום הה"ד ויאמר להם מרגלים אתם, א"ל אם לשבר אכל באתם למה נכנסתם בי' פתחים אחר שנכנסתם, אם על עסק תבואה באתם והלא כבר עברו ג' ימים שבאתם ועדיין לא קניתם תבואה, ועוד מה טיבכם בשוק של זונות, אלא לא לשבור אכל באתם אלא לראות [את] ערות הארץ באתם.
(בראשית מב, י - יא) ויאמרו אליו לא אדוני. מה שאתה אומר שלא נכנסנו כלנו בפתח אחד, הוי יודע שכלנו בני איש אחד נחנו, ואבינו צונו כן מפני העין, הה"ד כלנו בני איש אחד נחנו. מה שאמרו כלנו, רבנן אמרי אנן ואת בני גברא (סב) [חד] אנן. כנים אנחנו, לבנו מכוון עמכם לשלום. לא היו עבדיך מרגלים, חכמים היו שענו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
(בראשית מב, יז) ויאסוף אתם אל משמר. אמרו מה נעשה, ט' בני אדם יעמדו ערבין בשביל איש א', מוטב שנעמוד כלנו אולי ירגיש המקום ויעשה לנו. נס. בא וראה שבחן של שבטים, כשהכניס כלם לבית הסהר שתקו ולא סרבו, אבל על בנימין אחיהם כדי שלא יצטער אביהם התקינו כלם עצמן למלחמה להרוג או ליהרג שנאמר ויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף (מ"ד י"ד), ויגש אליו (מ"ד י"ח), ואין הגשה אלא למלחמה שנאמר ויגש יואב (ש"ב י' י"ג).
(בראשית מב, כא) אבל אשמים אנחנו. א"ר יהודה בא וראה שבחן של שבטים שבשעת גנותם היה שבחם, בשעה שנשתתף להם יוסף אם מן השמים היה [שמכרוהו] ואם מן השנאה ששנאוהו אחיו כך אמר להם לסטים אתם, מרגלים עיירות אתם, לראות ערות הארץ באתם, נתן אתם בבית אסורין והוציאם, א"ל תנו ערבים עד שתודיעוני אם אתם כשרים, לקח את שמעון ואסרו, אמרו זה לזה נבלש עצמנו ונראה מה עברה יש בידנו, בלשו עצמן ולא מצאו בידם שנאמר אבל אשמים אנחנו, מהו אבל, כאדם שהיה בידו דבר ושכחו ואח"כ נזכר, כך אמרו אבל אשמים אנחנו, משכחים היו אלא שבלשו עצמם ולא נמצאת בידם אלא זו. וכן נדב ואביהוא מיתתם היתה שבחם שנאמר וימת נדב ואביהוא [וגו'] לפני ה' (במדבר כ"ו ס"א) הרי שהי' כדאי ליטול נשים ולהוליד בנים ולא נשאו, צדיקים היו אלו ולא נמצא בידם דבר אחר אלא זה בלבד. וכן בדוד הוא אומר [ו]לא סר מכל אשר צוהו (ה') [וגו'] רק בדבר אוריה החתי (מ"א ט"ו ה'), לא היה צדיק זה שבלשו הב"ה ולא נמצא בו רק הדבר הזה שקבל שש עשרה פורעניות כפולות. וכן באשת איוב הוא אומר כדבר אחת הנבלות תדברי (איוב ב' י'), דבר בטל אמרה, יכול שהיתה למודה לומר דברים בטלים, ת"ל אחת שלא נמצא עליה מימיה אלא הדבר הזה, כשרה היתה זו שלא היה בה סרחון מימיה רק הדבר הזה. נמצאת למד פגמו של צדיק זהו שבחו, ומה אם גנותן הוא שבחן, שבחן עאכו"כ.
(בראשית מב, כד) ויסוב מעליהם ויבך. למה, כששמע שאחיו בלשו במעשיהם ולא מצאו בידם עון אלא ענש מכירתו ושמע שהיו מתחרטין ומצדיקין עליהם את הדין הכיר והבין שמן השמים היתה גזרה שימכרוהו אחיו ולא עשו לו משום שנאה ובכה על שצערם. ד"א למה בכה, כששמע שאמרו וגם דמו הנה נדרש (מ"ב כ"ב), דמו ודם הזקן, שהזכירו לו צער אביו, מיד בכה.
(בראשית מב, כה) ויצו יוסף וימלאו. למוכרים צוה שימלאו, ולמנשה צוה להשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לדרך חנם, אמר די להם הצער שצערתים, ויעש להם כן מנשה.
(בראשית מג, כד) ויבא האיש את האנשים כו'. מכאן אתה למד מחוץ לבית דברו אלו הדברים, כשסיימו דבריהם והניח דעתם הכניסם לבית פעם שניה. ויתן מים וירחצו רגליהם, כאן עמדה להם זכות אברהם שאמר יקח נא מעט מים וגו' (י"ח ד'), ויתן מספוא לחמוריהם, כאן עמדה להם זכות רבקה שאמרה גם תבן גם מספוא (כ"ד כ"ה).
(בראשית מג, כט) את בנימין אחיו בן אמו. מהו בן אמו, שהיה דומה לאמו ונתקרבה דעתו כמי שראה אמו. ד"א בן אמו, לכך היה עליו חביב מכלם מפני שהיה אחיו בן אמו.
(בראשית מג, לב) וישימו לו לבדו. מה היה התועבה, שמצרים עובדים לבהמה ובני יעקב אוכלים אלהיהם לפניהם לכך היו מתועבים באכילתם לפניהם. ורבנן אמרי בא הכתוב להודיע שבחו של יוסף וגדולתו, שאע"פ שהיה דר ביניהם לא מנע עצמו מאכול בשר ולשחוט את אלהיהם לפניהם לצורך עצמו וגם לצורך אחיו, וגם שנתן לפני אחיו ולא נתן אחריו, מפני שהיתה אימתו מוטלת עליהם.
(בראשית מד, ג) א"ר חנינא הגבולי מאי הבקר אור, מה עשה יוסף ביום שהיו מבקשים לצאת הוא משמיע ביום שלפניו לומר כל הלגיונות יצאו לקמפון שאם בקשו לעשות דבר יראו הלגיונות ותנתן עליהם (אף) יראה לכך הוציאם בבקר. ד"א למה בבקר, א"ר [לוי] כל כחה של חיה אינה אלא בלילה, והם משולים בה, אמר אם יוצאים הם בלילה אין אדם יכול להם, לכך הוציאום בבקר.
(בראשית מד, ט) אשר ימצא אתו. ממי למדו מיעקב אביהם שאמר עם אשר תמצא וגו' (ל׳׳א ל׳׳ב), אף הם אמרו אשר ימצא אתו מעבדיך (יומת) [ומת] וגם אנחנו וגו', שאנו חשודין שבדעתנו גנב.
(בראשית מד, יא) ויפתחו איש (את) אמתחתו. דרך ארץ היה בו שלא רצה הוא לפתוח עד (שפסקו) [שפתחו] הם. ד"א להודיע זריזות השבטים שכלם פתחו איש את אמתחתו כדי שיעשה הדבר במהירות להוציא עצמן מן החשד וכל אחד היה אומר לי חפש תחלה.
תני אליהו אומר לעולם ישמור אדם דברים שלא יאכל עם הגוי על השלחן, שכל האוכל על השלחן עם הגוי נענש ענש גדול ואוכל מזבחי מתים. שכן מצינו בחזקיהו שאכל עם הגוי על השולחן ונענש עונש גדול ואכל מזבחי מתים. כשבא סנחריב והקיף על ירושלים עמד חזקיה בתפלה שנאמר ויתפלל חזקיהו וגו' הטה ה' אזנך ושמע וכו' (ישעיה ל"ז ט"ו - י"ז) כאדם שמדבר עם חברו. נחה רוח אלהים על ישעיה וא"ל, חזקיה המדבר לפני מי שגדול ממנו ב"ו מרתיע כל גופו ומזדעזעין כל אבריו, המדבר לפני מלך מלכי המלכים הב"ה עאכו"כ שיהיה מדבר ברתת ובזיע. מיד חלה חזקיהו חולי גדול שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו וגו' (שם ל"ח א'). היה יודע בדעתו שלא כלו ימיו לפיכך נתן פניו לבקש רחמים ולשפוך תחנונים לפניו. למדו חכמים ד' דברים שלא יעמוד אדם בתוך הבקעה ויתפלל כדרך שאומות העולם מתפללין, ולא יעמוד אדם בר"ה (וכו') [ויתפלל] מפני דעת הבריות, ולא יעמוד אדם עם הנשים ויתפלל מפני דעת הנשים, אלא יקדש אדם מחנהו ה' אמות מן המזרח וה' מן הדרום וה' מן הצפון וחמש מן המערב. ואם היה בתוך מחנהו יקדש את כלו אפילו היה ק' אמה שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב(ך) [מחנך] וגו' (דברים כ"ג ט"ו), הא למדנו שיעמוד אדם בצד העץ או בצד האבן או בצד הכותל ויתפלל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל [וגו'] אנא ה' זכור נא וגו' (ישעיה שם ב' - ג') החנון הרחום מלא רחמים רבים, שפתים דובבות מישרים, שפתים נאות בחכמה בבינה בדעת ובהשכל ישמע תפלתי. ויאמר חזקיהו מה אות (שם כ"ב), באותה שעה נתעוותו כל אומות העולם, המה חכמיהם וכשפיהם אמרו אין כל בריה מכרת בדבר הזה אלא בית [דין] גדול בלבד. מיד כתבו ספרים ושלחו אל חזקיהו שנאמר בעת ההיא שלח מראדך וגו' (שם ל"ט א'). ומה ת"ל את כל בית נכ(א)תה (מ"ב כ' י"ג) מלמד שהראה להם הארון וא"ל בזה אנו עושין מלחמה ונוצחין. ויאמר מה ראו בביתך (שם (שם ט"ו), וכי דברים הללו בקש ממנו, אלא אמר לחזקיהו למה גלית סוד שמים לאו"ה שיהיו או"ה [אומרים] וכי מה שכר מצא הב"ה מחזקיהו מאביו ומאבי אביו ששינה לו מעשה שמים, וי"א לא נהג חזקיהו בכבוד אביו שבשמים, לכך הוא אומר הנה ימים באים ונשא וגו' (שם י"ז), מכאן אמרו אל יתגאה אדם בדברי תורה שמא עוקרין אותה ממנו, שכן מצינו בפלוני שנתגאה בד"ת ובקשו לעקור אותה ממנו, אלא אביו שבשמים יודע שבשכר הטה ובשכר מה אות שינו לו מעשה שמים ובשכר ששינו לו מעשה שמים גבהה דעתו עליו, ובשכר שגבהה דעתו עליו (ו)אכל עם הגוי על השלחן והראה להם את הארון וגלה להם סוד העולם. ובשכר שעשה כן נתנו [לו] מנשה בנו ונגזרו עליו גזירות קשות.
(בראשית מד, יח) הה"ד בני אם ערבת לרעך (משלי ו' א') (תחלה) [בת"ח] הכתוב מדבר במי שנתמנה זקן, א"ל הב"ה עד שלא נתמנית זקן לא היית נתפס על הצבור, אחר שנתמנית נעשית ערב על הצבור, הה"ד בני אם ערבת לרעך, ומי זה רעך, זה הב"ה שנאמר רעך ורע אביך (שם כ"ז י'), ואומר למען אחי ורעי (תהלים קכ"ב ח'). תקעת לזר [כפיך] (משלי ו' א') השמר מפניו שאם תחטא הוא יפרע ממך כזר. נוקשת (שם ב') הזהר שלא תאמר על הטהור טמא ועל טמא טהור, על אסור מותר ועל מותר אסור ונתחייבת בפיך, הוי נוקשת וגו'. ומה תעשה, עסוק בתורה שנקראת זאת הה"ד עשה זאת וגו' (שם ג'), שנאמר וזאת התורה (דברים ד' מ"ד). אפוא בני והנצל (משלי שם), לך עסוק בתורה ותנצל מאף אחר שנתמנית זקן ונעשית ערב להב"ה על הצבור הה"ד כי באת בכף רעך לך התרפס [ורהב] (שם), עשה לך רב שיהא רופס עליך בעפר והמליכו עליך, ואין רהב אלא מלכות שנאמר אזכיר רהב ובבל (תהל' פ"ז ד').
ויגש אליו. הה"ד ברזל בברזל יחד (משלי כ"ז י"ז), כשם שאין אתה מוצא שיוכל לעמוד לפני ברזל אלא ברזל כמותו, כך לא היה יכול לעמוד לפני (יהודה) [יוסף] אלא יהודה בלבד, הוי ואיש יחד פני רעהו (שם). למה, כשם שהיה יוסף מלך, שנאמר ויוסף הוא השליט (מ"ב ו'), כך יהודה היה מלך, שנאמר כי יהודה גבר באחיו וגו' (דה"א ה' ב'), לכך היו יהודה ויוסף מתנגחים זה עם זה.