(בראשית לז, ב) היה רעה את אחיו. נרמז לו שהוא היה עתיד לרעות את אחיו, כד׳׳א ויכלכל יוסף וגו' (מ"ז י"ב). בצאן, שלמדם שיאמרו לפרעה שהם רועי צאן כדי להטיב להם. והוא נער, שהוא מנוער מן החטא, את בני בלהה, לפי שבלהה גדלה ליוסף לכך היה עומד עם בניה.
כשהיה משה מתרעם שעל דבר קל נגזר שלא יכנס לארץ, בא הב׳׳ה לרצותו וא׳׳ל, משה כלום יש לפני משוא פנים, בין ישראל בין גוי בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה, עשה מצוה שכרה בצדה, עשה עבירה שכרה בצדה, שנאמר צדקתך כהררי אל (תהלים ל"ו ז'). מכאן אמרו רבותינו המרבה כבוד (ל)שמים וממעט כבוד עצמו, כבוד שמים מתרבה וכבוד עצמו מתרבה. וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו, כבוד שמים עומד במקומו וכבוד עצמו מתמעט. מעשה באיש אחד שהיה עומד בבית הכנסת ובנו עומד כנגדו וכל העם עונין אחר העובר לפני התיבה הללויה ובנו עונה דברים של תפלות. א"ל ראה בנך שעונה דברים של תפלות, א"ל מה אעשה תינוק הוא, ויצחק. שוב עושה באותו ענין ועונה דברים של תפלות, א"ל וכו', א"ל מה אעשה וכו'. כל אותם ימי החג ענה דברים של תפלות ולא אמר לו דבר. לא בא עד שלישית השנה עד שמת ומתה אשתו ובנו ובן בנו ויצאו י' נפשות מביתו ולא נשתייר להם אלא זוג אחד, אחד חגר (וא') [ו]סומא וא' שוטה ורשע. שוב מעשה באדם אחר שהיה מתחרט על שלא קרא ולא שנה. פעם א' היה עומד בביהכ"נ ולקדושת ה' הגביה קולו ואמר קדוש קדוש וגו'. א"ל מה ראית שהגבהת קולך, א"ל לא זכיתי לא במקרא ולא במשנה ועכשו שנתנה לי רשות לא אגביה קולי ותשוב נפשי עלי. ולא עלתה השנה עד שעלה מבבל לא"י ועשאוהו שר החיל של קיסר ומינהו ראש על בריונות שבא"י ונתנו לו מקום ובנה עיר וישב בה וקראו לו קלוניא לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. ארז"ל אל ילמד אדם תורה ברבים לשם שמים אלא א"כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה מדרש תלמוד הלכות והגדות שנאמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים ק"ו ב'). אלו לא אמר כל הייתי אומר היודע מקצת ילמד, אלא כשהוא אומר כל תהלתו, היודע גופו של דבר ימלל גבורות [ה'].
ויבא יוסף את דבתם רעה. הה"ד מות וחיים ביד לשון (משלי י"ח כ"א). בר סירא אמר היתה לפניו גחלת נפח בה בערה, רקק בה כבתה. א"ר חייא בר אבא היתה לפניו כלכלה של תאנים, אכלה עד שלא עשרה מות ביד לשון, ככר נתון לפניו אכל ממנו עד שלא ברך מות ביד לשון, ברך ואכל וחיים ביד לשון.
(בראשית לז, ח) המלוך תמלוך עלינו. ר' לוי אמר לפי שענש אותו בעין רעה לפיכך העמיד רשעים, ירבעם ונדב בנו שהיו מלכים משבט אפרים והיו רשעים. גדעון ואבימלך בנו שהיו מושלים, כמ"ש משל בנו גם אתה וגו' (שופטים ח' כ"ב), והם היו משבט מנשה שנאמר ויבא מלאך ה' וגו' אשר ליואש אבי העזרי וגו' (שם ו' י"א) וכתיב אלה בני גלעד איעזר וגו' (במדבר כ"ו ל'), והם היו רשעים, גדעון עשה ע"ז שנאמר ויעש אותו גדעון לאפוד וגו' (שופטים ח' כ"ז), ואבימלך בנו היה רשע כד"א וישב אלהים את רעת אבימלך וגו' (שם ט' נ"ו). ר' סימון אומר לפי שענו אותו בלשון כפול לפיכך העמיד כפולים, במלכים ירבעם ונדב בנו ופסקה מלכות עוד מהם, במושלים גדעון ואבימלך בנו ופסקה עוד ממשלה מהם.
(בראשית לז, ט) ואחד עשר כוכבים וגו'. כיון ששמע ראובן כך אמר סבור הייתי שאני נטרד (ל) [מ]פני מעשה בלהה וזה אמר ואחד עשר כוכבים וכלל אותי בכלל, אמר מובטח אני שימחול [לי] הב"ה על אותו עון, לפיכך משך ראובן חבה ליוסף והצילו מיד אחיו על שבשרו בשורה טובה.
(בראשית לז, יז) נלכה דותינה. מהו דותינה, שהיה אותו מלאך משמר דת יה, הדת שנתן הב"ה שיהיו בני אברהם משתעבדין, ואין דת אלא גזרה כד"א והדת נתנה בשושן הבירה (אסתר ג' ט"ו) וע"י אותו המלאך קיים הב"ה גזרתו. ד"א דותינה, רמז לו המלאך שאחר ד' מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (ט"ו י"ד) לכך נאמר דותינה, ת' ת' שנה, י' אלו י' מכות שלקו המצריים במצרים, נ' אלו נ' מכות שלקו על הים. ד"א דותינה, רמז לו נ' יום אחר יציאת מצרים נתן להם הב"ה את התורה בב' לוחות אבנים שכתוב בהן י' הדברות וספר תורה שכתוב בו ה' ספרים לכך נאמר דותינה.
(בראשית לז, כד) וישליכו אותו הבורה. הה"ד וידו אבן בי (איכה ג' נ"ג) זה היה דניאל וירמיה ויוסף. דניאל דכתיב (ואתיו) [והיתיו] לדניאל ורמו (לגו) לגבא [די] אריותא (דניאל ׳ ו' י"ז). צפו מים על ראשי (איכה ג' נ"ד) אלו הרשעים שנמשלו למים ששלטו עליו להשליכו לבור. אמרתי נגזרתי (שם) נתירא שמא יגרום החטא. קראתי שמך (שם נ"ה) זה דניאל שהתפלל מן הבור ושמע הב"ה תפלתו שנאמר קולי שמעת (שם נ"ו). ולא די שהצילו אלא שנקמו מאויביו הה"ד רבת ה' ריבי נפשי וגו' (שם נ"ח). הרי מצינו שנצל דניאל מן הבור [מן המקרא]. ורבותינו אמרו מסורת היא בידינו שפעם אחרת ניצל דניאל מגוב אריות בימי כורש הפרסי, על שכפר בע"ז ובערה והיה בבור האריות ז' ימים ואתא מלכא ליומא דשבעה למיבכי על דניאל ואתא לות גובא וחזיה לדניאל כד יתיב, ויהב קלא רמא ואמר רב הוא אלההון דדניאל, ואסקוהו לדניאל מן גובא ובעלי דבביה דדניאל דאכלו קרצוהי ובען למקטיליה, אישדי איהון בגובא ובה שעתא אכלין אינון [אריותא] קדמוי דמלכא וקדם דניאל. לכך נאמר צמתו בבור חיי (איכה ג' נ"ג). ד"א צמתו בבור חיי מדבר בירמיה בשעה שעלו חיל כשדים מעל ירושלים מפני חיל פרעה יצא ירמיה מירושלים לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים והוא היה יוצא משער בנימין והיה שם אדם ממונה עליה וכו' וכן כתוב במדרש. ד"א צוד צדוני כצפור (שם נ"ב) זה יוסף, צמתו בבור חיי, וישליכו אותו הבורה, קולי שמעת, שהעלוהו משם ומכרוהו ונעשה מלך.
(בראשית לז, כו) מה בצע. כשישבו לאכול ובאו לבצוע את הפת בקשו לברך, א"ל יהודה אחינו אנו הורגים ועל הפת אנו מברכים, [אין אנו מברכים] אלא מנאצין שנאמר ובוצע ברך נאץ ה' (תהלים י' ג'). א"ר אבהו כל צדיק וצדיק שאומות העולם הורגין מישראל, כביכול הב"ה כותבו בפורפורין שלו שנאמר ידין בגוים מלא גויות (שם ק"י ו'), והב"ה אומר לאו"ה למה הרגתם את רשב"ג ור' ישמעאל ור' עקיבא וכל הצדיקים, והם כופרים ואומרים לא הרגנו. מה עושה הב"ה מוציא פורפורא שלו ונותן להם מיד איפופסים, הוי לא שכח צעקת ענוים (שם ט' י"ג). מכאן אתה למד עברתן של שבטים שמכרו ליוסף אחיהם, כמה רעות עשו בעולם. וא"ת למה נענשו השבטים, שעדיין לא נתנה תורה ולא קבלו וגונב איש ומכרו (שמות כ"א ט"ז), לא תברא, שהרי ז' מצות נצטוו בני נח וגזל א' מהן והם גזלו בן אהוב לאביו, וגזל בכלל גנבה היא, אלא שחמורה גנבה מן הגזל על שמתירא מן העבד יותר מן האדון, ובני נח חייבין מיתה על אותן המצות אם עברו על אחת מהן ואפילו בלא התראה. תדע מן אבימלך שעל שלקח את שרה בלא התראה נאמר לו הנך מת (כ' ג'). וכן בדור המבול שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל שנאמר קץ כל בשר וגו' כי מלאה הארץ חמס (ו' י"ג). ואם על חמס ממון נתחייבו מיתה, עאכו"כ לחמוס נפש מאביהם שהיו השבטים חייבים מיתה. ד"א למה נתחייבו השבטים, מפני שאברהם שמר כל התורה עד שלא נתנה שנאמר וישמור משמרתי וגו' (כ"ו ה') ואברהם למד כל התורה ליצחק, וקיים כל התורה כמוהו שנאמר אברהם
הוליד את יצחק (כ"ה י"ט), שהיה צדיק כמוהו, וכן יעקב למד כל התורה כולה וקיימה שנאמר ויעקב איש תם (כ"ה כ"ז) שקיים התורה שנאמר בה תורת ה' תמימה (תהלים י"ט ח'). יושב אהלים (כ"ה כ"ז), שלמד ב' תורות, תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ויעקב למד כל התורה לבניו וקיימוה. ומנין אתה למד שקיימוה, מיהודה שנאמר הוציאוה ותשרף (ל"ח כ"ד), על שהיתה תמר בתו של שם. וכה"א בא אל אשת אחיך ויבם אותה (שם ח'), ואם לא היו לומדין התורה מנין היה להם לידע דין בת כהן ומצות יבום. לכן כרת הב"ה ברית שבועה עם השבטים על שלמדו את התורה וקיימוה, שנאמר שבועות מטות אמר סלה (חבקוק ג' ט'), ולפי שהיתה התורה מסורה בידם מאברהם ללמוד ולקיים לכך כשעברו על מצות וגונב איש ומכרו נחשב להם לעון גדול. וכן את מוצא בכלם על שעברו על ד"ת נענשו. את מוצא אברהם נענש על לא תנסו את ה' אלהיכם (דברים ו' ט"ז) ונסה להב"ה שנאמר במה אדע כי אירשנה (ט"ו ח') ונענש ידע תדע כי גר יהיה זרעך (שם י"ג). יצחק אהב לעשו ועבר על מה שכתוב יראת ה' שנאת רע (משלי ח' י"ג) ונענש שנאמר ותכהין עיניו מראות (כ"ז א'). יעקב עבר על מצות כבוד האב ונענש שעמד יוסף חוץ ממנו כ"ב שנה כאותן כ"ב שנה שעמד יעקב חוץ (ממנו) [מאביו]. וכן בני יעקב אחר שהיו יודעים התורה כולה וקבלוה עליהם (לקבלה) [לקיימה] לכך נחשב להם לחטא גדול. וראוי היה לפרוע מהן כמו מן האבות, אלא לפי שהיתה חטאתם עונש מיתה והיו יסודו של עולם והיו בארץ אויביהם לא רצה הב"ה לשלוח יד בהם וגלגל עמהם כל אותם דורות ונפרע מבניהם שהיו שקולים כמותם. וא"ת והרי אמרה תורה ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ"ד ט"ז) ואלו למה מתו בעון אביהם. לא תברא, אמרו זאת המריבה שהיתה מדת הדין מריבה עם מיכאל שרן של ישראל. מדת הדין אומרת כתוב בתורה כי לא דבר רק הוא מכם (שם ל"ב מ"ז), והשבטים מכרו ליוסף ועברו על וגונב איש ומכרו נתחייבו מיתה ועדיין לא גבה מהם מדת דינו של יוסף ולא מבניהם. משיב מיכאל כבר כתוב בתורה ובנים לא יומתו על אבות(ם) ואין לבנים דין מות בעון אבותיהם. אמרה מדת הדין לפני הב"ה כלום משוא פנים יש לפניך, אם אתה משלם שכר טוב לבנים בזכות אבות לא תפרע מן הבנים בעון אבותם. משיב מיכאל ואומר כבר כתוב בתורה ועושה חסד לאלפים (שמות כ' ו') שהוא משלם זכות אבות לבנים לאלפים דורות שאין להם מספר, וכתוב פוקד עון אבות על בנים וגו' על שלשים וגו' (שם ה') ואין פורע עון אבות מן הבנים אלא עד ד' דורות, וכבר יש מאותו זמן עד הנה ד' דורות. אמרה מדת הדין רבש"ע יש לפניך משוא פנים בדין אחר שלא נפרעת מן השבטים דין מיתה שנתחייבו ומבניהם אי אתה רוצה ליפרע, א"כ שבועה שנשבעת לשבטים תהא בטלה לפי שעון מיתה חקוק על עצמותם, או פרע מבניהם או בטל השבועה. ובדבר הזה נצחה מדת הדין למיכאל ולא היה לו מה להשיב וקבל עליו מיכאל שיפרע מבניהם ודינן שימותו י' צדיקים ולא שיבטל הב"ה שבועת זכותם. בא וראה כמה הוא כח העבירה, שהרי ראובן לא היה שם וכן זבולון לא חפץ במכירה ולפי שחנו עליהם ולא הגידו לאביהם נענשו כאלו מכרוהו, ונהרגו י' כנגד י' בני יעקב שידעו במכירה.
(בראשית לז, כט) וישב ראובן אל הבור. הה"ד אדם עשוק בדם נפש (משלי כ"ח י"ז), זה ההורג נפש בשגגה, לזה ראוי היה ליהרג ובאה תקלה על ידו ויהרגנו והוא עשוק בדם נפש, מה רפואה יש לו, עד בור ינוס (שם), אמר הב"ה תנו לו מקום בתחומו של ראובן שינוס שם, את בצר במדבר [וגו'] לראובני (דברים ד' מ"ג). ומה כתוב בראובן וישב ראובן אל הבור, הוי עד הבור ינוס. אל יתמכו בו (משלי שם), שאין נותנין אותו ביד גואל הדם.
(בראשית לז, לג) טרף טרף יוסף. נכנסה בו רוח הקדש שהוא עתיד ליתן טרף אוכל לכלם, כד"א הטריפני לחם חקי (משלי ל' ח'). ד"א טרף טרף יוסף (נציצה) [נצנצה] בו רוח הקדש שהב"ה עתיד לנסותו וימצא שלם, ואין טרף אלא נסיון שנאמר טרף נתן ליראיו (תהלים קי"א ה') טירוף נתן ליראיו, וכה"א עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו (שם ק"ה י"ט).
(בראשית לח, ה) והיה בכזיב. רבנין אמרין לפי שהיה שם העיר כזיב השם גרם שנאמרו עליו כזבים, שכן יהודה אומר לכלתו עד יגדל שלה בני גו' (ל"ח י"א), כי ראתה כי גדל שלה גו' (ל"ח י"ד).
(בראשית לח, ו) ושמה תמר. בתו של שם היתה. ורז"ל אמרו מבנות ארם נהרים לקחה יהודה והביא אביה ואמה וג' אחיה עמה ושוב לא הניחן יהודה לחזור לארם נהרים, אלא נתן להם יהודה עיר א' שמה שקרון וישבו שם. ולמה נקרא שמה תמר שעל תמר נתמררו ער ואונן. ד"א תמר שהמירה עצמה בזונה. ד"א שנתימרה מן הבנים לאב. ד"א שהיה לבה מכוון לשמים כתמר זה שאין לו אלא לב אחד מכוון למעלה, כך תמר לא כוונה לשם זנות אלא לשם שמים.
(בראשית לח, יב) ותמת בת שוע. למה מתה, ארז"ל כיון שגדל שלה הלכה אמו והשיאתו אשה אחרת שנתיראה פן ימות גם הוא עליה ולא ידע בזה יהודה, כיון שידע יהודה קללה על שעברה על דבריו וקלקלה מצות יבום, מיד מתה. כל דמין שנשפכין בישראל אין נשפכין אלא [על] ידן של צדיקים שבדור שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו' באמרי לרשע וגו', ואתה כי הזהרת וגו' (יחזקאל ל"ג ז' - ט'), מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה, אינן דומין אלא לספינה שנקרע בה בית, אין אומר נקרע בית בספינה אלא נקרעה הספינה כלה שנאמר חטא ישראל (יהושע ז' י"א). א"ת אותם מ"ב אלף שנהרגו בבקעת בנימין מפני מה נהרגו, אלא היה להם לישראל לקשור בגדיהם למעלה מארכובותיהם וילכו בכל ישראל יום א' לעגלון, יום א' ללכיש, יום א' לחברון, יום א' לירושלים וילמדו אותם בא' בשתים קודם שיתיש[ב]ו בארצם, והם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו לארצם כל א' וא' הלך לכרמו ולזתיו ואמר שלום עליך נפשי, שלא להרבות את הטורח.
(בראשית לח, יד) ד"א בפתח עינים. זכתה ויצא ממנה מלך המשיח כד׳׳א כי הנה האבן וגו' (זכריה ג' ט') האבן זה המשיח כד"א עד די התגזרת אבן וגו' (דניאל ב' ל"ד). שבעה עינים (זכריה שם) זה משיח שיש לו ז' שמות. הנני מפתח פתוחה (שם) שלעתיד לבא הב"ה מוציאו מן האיסורין שהוא אסור ומוחל לעונות ישראל, ואין פתח פתוחה אלא התרת איסורין כד"א הנה פתחתיך היום (הזה) מן (הזיקים) [האזקים] (ירמיה מ' ד'), אסיריו לא פתח ביתה (ישעיה י"ד י"ז).
(בראשית לח, טו) ויחשבה לזונה. ארז"ל בשעה שיצא יהודה מכזיב ללכת תמנתה כשהיה בדרך אכל ושתה ונשתכר, ותמר כשידעה בו הלכה ולבשה בגדי כלה ועמדה בפתח עינים וכיון שראה המעלה וראה לתמר ערבבו היין וחשב בלבו שהיא אשה קדשה יושבת לזנות שכך היה המנהג בארץ אמוריים כשהיתה אשה מקדשת עצמה לזנות היתה יושבת על אם הדרך ימים שבעה כדי שידעו בה הכל ולכך חשבה לזונה.
(בראשית לח, יז - יח) אם תתן ערבון. אמרה לו אתנן זונה אינה יוצאה בדיינין, אם לא תתן לי משכון עליו איני שומעת לך. תמן כתיב עבוט שנאמר יוציא אליך את העבוט החוצה (דברים כ"ד י"א), למה קורא אותו עבוט, שהוא מוציא את הפחות שבכליו, דמתרגמינן עביטא דגמלא. והכא כתיב ערבון, דבר משובח, דבר שהוא ערב לו. כיון שראה יהודה ששאלה לו דבר של שבח לא ידע מה יתן לה, התחיל שואלה, מה הערבון אשר אתן לך.
(בראשית לח, כ) ביד רעהו העדולמי. למה לא נזכר שמו, אית דאמרי לשבח על שנעשה רע לצדיק ומשך עמו אהבה, לפיכך לא רצה הכתוב להזכיר שמו בעת שנעשה שליח לדבר מגונה. ואית דאמרי לגנאי, לפי שנעשה שליח לדבר מכוער מעטו הכתוב שלא רצה להזכיר שמו, כד"א בני נבל [גם] בני בלי שם (איוב ל' ח').
(בראשית לח, כג) פן נהיה לבוז. שלא ילעיגו עלינו בני אדם לומר אתמול בני יעקב החריבו שכם על שקנאו בזנות, ועכשיו הם רודפים אחריו.
(בראשית לח, כד) ויגד ליהודה לאמר זנתה וגו'. והלא אין כנענים קפדים על הזנות מה ראו לומר לו כך, לפי שידעו שבני יעקב הקפידו על הזנות.
הוציאוה ותשרף גו'. מי היו באותו דין יעקב ובניו, ולוי בן יעקב הוא חייבה כיהודה, ועליו [נאמר] האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים יל"ג ט'), בדין תמר, ואת אחיו לא הכיר (שם) במעשה העגל, ואת בניו לא ידע (שם) במעשה זמרי. והיכן ישבו בדין, בבית מדרשו של שם.
(בראשית לח, כה) למי החתמת. טבעת היתה שהיה חקוק עליה שם המפורש. והפתילים, טלית מצויצת, והמטה, זה מטה של משה. א"ר יהושע דסכנין אמר הקב"ה למשה אתה אמרת כי יבא אלי העם (שמות י"ח ט"ו), דצריך ליורה יפיח בה, אף אתה כשתהא צריך לדבר תהא בא אצלי הה"ד ובבא משה אל אהל מועד וגו' (במדבר ז' פ"ט).
(בראשית לח, כו) צדקה ממני. הה"ד החקר אלוה תמצא וגו' (איוב י"א ז'), אמר צופר לאיוב מפני שכתוב עליך איש תם וישר וגו' (שם א' ב'), והגיעוך היסורין הללו את קורא תגר, על מדותיו של הקב"ה אתה רוצה לעמוד. א"ל אם בא לפניך דין אדם ששכב עם בתו ודין ששכב עם כלתו, ולא אבד ללוט כשם ש(נ)אבד לדור סדום, וכשבאו לשרוף תמר על ששכב עמה חמיה יצתה ב"ק והצילתה שנאמר צדקה ממני, ונטל הב"ה מאלו ומאלו והעמיד מהם מלכים בעוה"ז וגואל לעוה"ב זה מלך המשיח, ובניו של אהרן נכנסים מקריבין ונזבחים. ד"א צדקה ממני הה"ד ויהודה עוד רד עם אל (הושע י"ב א'), עד כתיב חסר וא"ו שהוא עד להב"ה משעה שהודה על מעשה תמר והעיד להקב"ה שהוא מקבל שבים. ודכותיה לכן עוד אריב אתכם נאם ה' (ירמיה ב' ט'), עד כתיב שאלו היה מלא ח"ו לא היתה תקומה לשונאי ישראל, עד כתיב שלא יריב הב"ה עם ישראל לעולם שנאמר כי לא לעולם אריב (ישעיה נ"ז ט"ז). ד"א עוד אריב. עד כתיב, עד שתחזרו בתשובה. א"ר תנחומא קין הרג ונפסד שגרם קללה לו, נע ונד תהיה בארץ (ד' י"ב). פנחס הרג ונשכר, הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כ"ה י"ב). יעקב גנב ונשכר שבא בגנבה אצל אביו ונשכר בברכות, גנב לב לבן ונשכר כל אשר לו. עכן גנב והפסיד שנסקל, זמרי נאף ונפסד שנהרג, יהודה נאף ונשכר שהעמיד פרץ שממנו יצא דוד ומלך המשיח. אמר עולא תמר זנתה וכו' כתוב במדרש.
(בראשית לח, ל) ואחר יצא אחיו. ר' יודן אמר ד' ידות כתיב כאן כנגד ד' חרמים שבנו של זרח עתיד לפשוט ידו בהם. הא כיצד, ויהי בלדתה ויתן יד (ל"ח כ"ח), כנגד חרמו של עמלק, ויתן יד, זה עכן שלקח מן החרם. ותקח המילדת (שם), זה יצר הרע המוליד מעשים רעים לאדם הזה, ותקשור על ידו שני (שם), זה חרם של כנענים שפשט ידו בחרם ולקח ממנו. ומנין שהחרימו את הכנענים שנאמר ויתן את הכנעני ויחרם אתהם (במדבר כ"א ג'). ומ"ש ותקשור על ידו שני, כיון ששנה בחטא נקשר בידו שנעשה לו כהתר. לאמר זה יצא ראשונה (ל"ח כ"ח) זה יצא לתרבות רעה ראשונה שהוא מעל בחרם ראשונה. ויהי כמשיב ידו (ל"ח כ"ט), כנגד חרם של סיחון ועוג שפשט ידו בהם. ומנין שהחרימו ישראל בסיחון שנאמר ונחרם את כל עיר מתים (דברים ב' ל"ד), ובעוג כתיב ונחרם אותם (שם ג' ו'). ולפי שבפרק אחד היה לכך חשב לשני החרמים כאחד, והיינו דכתיב ויהי כמשיב ידו שלקח פעם אחת והושיב ידו שניה. ואחר יצא אחיו, כנגד חרם של יריחו שפשט ידו בו. ומהו ואחר יצא אחיו, בחרם האחרון יצא לסקילה, שלא החרימו עוד ישראל בכל העיירות שלקחו. אשר על ידו השני, זה החטא שנקרא שני שנאמר אם יהיה חטאיכם כשנים (ישעיה א' י"ח). הא למדת בה' חרמים מעל עכן בד' פרקים כנגד ד' ידות, דכתיב אנכי חטאתי (יהושע ז' כ'), הרי חד, כזאת כזאת (שם) הרי תלתא, וכזאת וכזאת הרי חמשה. ר' הונא אמר למה נכתבו ד' ידות בזרח כנגד ד' דברים שלקח עכן מן החרם הה"ד ואראה בשלל אדרת שנער (שם כ"א), חד, ומאתים שקלים כסף (שם), תרין, ולשון זהב אחד (שם), הרי תלתא. היכן הוא הד', א"ר הונא לשון הזהב היה מונח בתרפים ולקח עכן את התרפים והוציא לשון הזהב מפיו והשליך התרפים, ועל שאחז בתרפים חשוב ליה ד' כנגד שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז' כ"ו). וזה לשון שקץ ולא תעב אלא לקח האדרת הפרוסה לפניהם והכסף שמקריבין לפניהם ולשון הזהב שהיה מונח בפיו שכתוב עליו שם טומאה. ולפי שלא גנב אלא ג' דברים לכך חלק ד' הידות בג' מקראות ואלו [הם] ויהי בלדתה ויתן יד, ויהי כמשיב ידו, אשר על ידו השני. ויקרא שמו זרח, אעפ"כ שמשו זרחה, שכפר לו ודויו ויש לו חלק לעוה"ב כדכתיב וזרחה לכם יראי שמי וגו' (מלאכי ג' כ'), הוי ויקרא וגו'.
(בראשית לט, א) ויקנהו פוטיפר. ויקן אינו אומר אלא ויקנהו, לומר הוא קונה לפוטיפר ואין פוטיפר קונה אותו.
(בראשית לט, ד) וישרת אתו. אינו אומר ויעבוד אלא וישרת. נהג בו כבוד כענין שנאמר ומשרתו יהושע גו' (שמות ל"ג י"א), מגיד שלא היה יוסף משרת לביתו ולאנשי ביתו.
(בראשית לט, ה) ויהי מאז הפקיד אותו. אינו אומר קנה אותו אלא הפקיד, אמר הב"ה משרת הוא בבית רשע, וזה הואיל והפקידו על כל אשר לו נמצא של יוסף הוא הכל, בדין הוא שיתברך שנאמר ונוה צדיקים יברך (משלי ג' ל"ג), מיד הב"ה שלח ברכה לשם, ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. על דבר זה היה מתרעם אחאב על עובדיה שנאמר ויקרא אחאב אל עובדיהו גו' (מ"א י"ח ג'), א"ל ביעקב כתיב ויברכני ה' בגללך (ל' כ"ז), ביוסף ויברך ה' את בית המצרי גו', וביתו של אותו האיש אינו מתברך שמא לא ירא (אל) [אלהים] אתה. יצאתה ב"ק ואמרה ועובדיהו היה ירא את ה' מאד (מ"א י"ח ג'), וביתו של אחאב אינו מזומן לברכה.
(בראשית לט, י) מטרונא שאלה את ר' יוסי אמרה אפשר יוסף בן י"ז שנה ולא היה עושה את הדבר. הוציא לפניה ספר בראשית, התחיל קורא מעשה ראובן בבלהה ומעשה יהודה ותמר. אמר לה מה אלו שהם גדולים וברשות אביהם לא כסה עליהם הכתוב, זה שהיה קטן וברשות עצמו עאכו"כ.
(בראשית לט, יב) וינס ויצא החוצה. ר' שמעון איש קטרון אומר בזכות יוסף נקרע הים שנאמר הים ראה וינס (תהלים קי"ד ג') בזכות וינס. ויצא החוצה, בזכות אבות שנאמר ויוצא אותו החוצה (ט"ו ה').
(בראשית לט, יד) מהו שאמרה איש עברי ולא אמרה עבד עברי, כך אמרה להם תרעומת גדולה יש לי ולכם על פוטיפר בעלי, לא די שהכניס שונא לכאן, אלא מנהו הוא עלינו והוא גרם שתבע אותי הה"ד בא אלי לשכב עמי.
(בראשית לט, כא) ויט אליו חסד. באסתר כתיב ותשא חן וחסד גו' (אסתר ב' י"ז), לפי שהעמידו מדיות נאות מכאן ופרסיות נאות מכאן והי(ה) [א] באמצע לכך ותשא חן [וחסד] ולואי בטעונה תתקיים, אבל יוסף שהיה בין מצריים כעורים ויט אליו חסד טפה אחת ודיו. ברם אסתר שהיתה נקבה ותשא חן וחסד ולואי בטעונה תתקיים. יוסף ע"י שהיה נס שלו ויט אליו חסד, טפה אחת דיו, ברם אסתר שהיה הנס שלה ושל אומתה ותשא חן וחסד ולואי בטעונה תתקיים.
(בראשית מ, ה) המשקה והאופה גו', מה צורך לומר כן, אלא להודיעך אלו לא היה משקה ואופה למלך מצרים לא חלמו, ואלו לא היו אסורים בבית הסהר של יוסף לא חלמו הה"ד אשר אסורים בבית הסהר, ללמדך שלא חלמו אלא כדי לתן גדולה ליוסף עם מלך מצרים ע"י חלומותיהם.
(בראשית מ, ז) וישאל את סריסי פרעה. אינו אומר וישאל אותם, לומר לך שלא שאלם אלא מיראה על שהיו סריסי פרעה, ויותר על שהיו מופקדים בידו הה"ד אשר אתו במשמר, וביותר על שהיו עומדים בבית אדוניו שלא יזקיפו עליו דברים ויהרגוהו, שהיה יודע כל ביתו פונים בו, ואלמלא כן לא היה שואל את שלום הרשעים.
(בראשית מ, ט) והנה גפן לפני. הה"ד גפן ממצרים תסיע (תהלים פ' ט') ואומר כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה' ז'). הגפן הזה אדם נוטעו והוא עושה פרחים והפרחים מוציאים כוורתים והכוורתים מוציאים זמורות והזמורות מוציאין זרדין ונמצא הגפן ממלא את הכרם, כך היו ישראל נטיעה אחת שנאמר ואנכי נטעתיך שורק (ירמיה ב' כ"א). בא וראה אחד היה אברהם (יחזקאל ל"ג כ"ד) הרי נטיעה שנאמר קום התהלך בארץ גו' (י"ג י"ז). הוציא ב' פרחים זה יצחק ויעקב והפרחים הוציאו כורתים, אלו י"ב שבטים, והכרתים הוציאו זמורות אלו ע' נפש שירדו למצרים שנאמר כל הנפש וגו' (מ"ו כ"ז), והזמורות הוציאו זרדין אלו שש מאות אלף לבד מן הקטנים שנאמר כשש מאות אלף וגו' (שמות י"ב ל"ז). את מוצא שנעשו טטראגון בד' פנות העולם, שנאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה [יהודה (במדבר ב' ג'), דגל מחנה] ראובן תימנה (שם י'), דגל מחנה אפרים [וגו'] ימה (וגו') (שם י"ח), [דגל מחנה דן צפונה (שם כ"ה)], מה דרכה של נטיעה בתחלה מעמידין אותה על אבנים, הגדילה מעמידין אותה על עצים ועל קנים, כך ישראל העמיד הנטיעה על אבנים שנאמר ויתן אל משה גו' (ב') [שני לחת העדות] לוחות אבן גו' (שמות ל"א י"ח), העמידה על העצים שנאמר פסל לך וגו' ועשית [לך] ארון עץ גו' (דברים י' א'), העמידה על הקנים, וששה קנים יוצאים מצד[י]ה וגו' (שמות כ"ה ל"ב). נמצאת השדה מלאה מן הגפן. כך הם ישראל מעוטין מלמטה כנטיעה שנאמר כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז' ז') ומרובין למעלן כפרחים שנאמר והנכם היום ככוכבי השמים לרב (שם א' י') נטיעה מלמטן זה אברהם ומלמעלן זה המשיח שנאמר עלה הפורץ לפניהם (מיכה ב' י"ג).
(בראשית לז, א) וישב יעקב. כי ישרים ישכנו ארץ (משלי ב' כ"א) כל ימים שרשעים בעולם צדיקים מטלטלין, נעקרו הרשעים מן העולם שכנו הצדיקים. וכן את מוצא ביעקב כל ימים שהיה עשו בארץ ההיא יעקב מטלטל שנאמר ויצא יעקב (כ"ח י'), שהלך לו אצל לבן והיה מטורף שנאמר הייתי ביום אכלני חרב (ל"א מ'), וכיון שנעקר עשו שנאמר וילך (לו) אל ארץ מפני יעקב (ל"ו ו'). וישב, מיד ישב לו יעקב שנאמר וישב יעקב. כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, וישב ישראל בארץ מצרים (מ"ז כ"ז), ויקרבו ימי ישראל למות (שם כ"ט). וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות (במדבר כ"ה א'), אף כאן וישב יעקב ויבא יוסף גו'. בארץ כנען, לפי שיצחק גר בארץ פלשתים ואמר הכתוב בארץ מגורי אביו, שומע אני שגר יעקב בארץ פלשתים, ת"ל בארץ כנען, לא ישב יעקב אלא באותו מקום שגר יצחק בארץ כנען, ואיזהו זה חברון.
(בראשית לו, ד) כי אותו אהב אביהם. מה ראה יעקב שאהב את יוסף מכל בניו, היה ר' ישמעאל אומר לפי שצפה ברוח הקדש שהוא עתיד לכלכלו בסוף ימיו כד"א ויכלכל יוסף את אביו גו' (מ"ז י"ב), לכך נאמר כי בן זקונים הוא לו שעתיד לכלכלו בזקנותו.
(בראשית לז, ב) אלה תולדות יעקב יוסף. מה ראה הכתוב להקדים תולדות עשו לתולדות יעקב. ללמדך שחלק לו הב"ה כבוד לפי שהיה בכור. וכן אתה מוצא בבני נח אעפ"י שנטל שם את הגדולה כשבא למנות מנה מן הגדול, וכן בכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור.
תני אליהו אומר ישמור אדם דברים בלבו שלא יבא לידי חטא ואפילו חטא הקל שבתורה, מפני שהקל הרי הוא כחמור, שבשביל דבר קל שדבר אברהם שאמר במה אדע (ט"ו ח') ובשכר אותה תמיהה ירדו בניו למצרים. ובשכר ששמע [יעקב] מיוסף בנו דבתם רעה נענש עליו כל אותם כ"ב שנים.
(בראשית לז, ט) ויחלום עוד וגו' ויספר [אותו] לאחיו. אמר להם עתיד בן לצאת ממני שיושיע אתכם ויפרע משונאיכם ע"י ספור חלום, זה היה גדעון שנאמר ויבא גדעון והנה איש מספר [לרעהו] חלום גו' (שופטים ז' י"ג).
(בראשית לז, כט) אמר הב"ה אתה בקשת להשיב בן חביב לאביו חייך שבן בנך משיב את ישראל לאביהם שבשמים, הה"ד דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי (הושע א' א'), וכתיב בארה בנו אשר הגלה תלגת פל[נ]אסר מלך אשור הוא נשיא לראובני (דה"א ה' ו'). ולמה נקרא שמו בארה, שהיה בארה של תורה, ולמה מת בארה בגולה, כדי שיחזרו י' השבטים בשביל זכותו.
(בראשית לז, ל) תדע לך כח החרם מן השבטים שקנאו על זנות שבט בנימין. א"ל [הב"ה] קנאתם על הזנות ולא קנאתם על פסל מיכה, לפיכך הרגו בהם בני בנימין פעם א' ב' ג' עד שהלכו ונפלו לפני ארון ברית ה' מבקשין תשובה ונרצו, וחרמו שיהו כל ישראל יוצאים אחריהם, שנאמר כי השבועה (היתה) הגדולה [היתה] (שופטים כ"א ה'), וכי שבועה היתה שם, אלא השבועה היא החרם. ותדע כח החרם משאול בן קיש שהחרים שיצומו כל העם שנאמר ארור האיש אשר יאכל לחם וגו' (ש"א י"ד כ"ד) ולא שמע יהונתן ואכל ויאורו עיניו, וראה שאול אבנו של שבט בנימין כיהה אורה, ואז ידע ששבט בנימין מעל בחרם והפיל (גופות) [גורלות] ונלכד שאול ויהונתן, לקח שאול חרבו להרוג את בנו, אמרו לו אדוננו המלך (אגג) [שגגה] היתה והקריבו עליה עולה ונעתר לו ופדו אותו בממון שנאמר ויפדו העם וגו' (שם מ"ה).
(בראשית לח, טו - טז) כי כסתה פניה. כשראה אותה יהודה חשב שהיא זונה ולכן [לא] השגיח בה, כיון שכסתה פניה, אמר אלו (לא) היתה זונה היתה מכסה פניה אתמהה, מיד ויט אליה [אל] הדרך.
(בראשית לח, כו) ויכר יהודה. בשעה שראה הסימנין מוטלין לרגלי הדיינין צוח ואמר שמעו אלי אחי ובית אבי, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, בין מדה טובה בין מדה רעה, ואשרי איש שמעשיו מפורסמין, טוב לי שאתבייש בעוה"ז ולא אתבייש לעוה"ב. טוב לי שאשרף באש הנכבה ולא באש אוכלת אש, על שלקחתי כתנת אחי וטבלתי אותה בדם והולכתי אותה לאבי ואמרתי לו הכר נא גו' (ל"ז ל"ב), מדה כנגד מדה קבלתי, שתמר אמרה לי הכר נא למי גו' (ל"ח כ"ה), הוו יודעים שצדקה תמר כלתי שלא נתעברה מזנונים, כי ממני היא מעוברת, ולא נתכוונה לשם זנות כי אם לשם מצוה, כל מה שעשתה אני גרמתי לה, כי ע"כ לא נתתיה וגו'.
ואין קונה (דברים כ"ח ס"ח), רבנין אמרין למה אין לאו"ה קנין בא"י שהם בניו של אברהם שהקנה להב"ה שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה וגו' (י"ד י"ט).
(בראשית לט, ב) ויהי ה' את יוסף. כיון שלקחו פוטיפר א"ל מה מלאכתך, א"ל במרגליות אני יודע, נתן לו פוטיפר ב' דינרים ולקח מהם מרגלית א' ומכרה בכ"ב דינרים ונתנם לפוטיפר, א"ל ב' הם שנתת לי והכ' שקנית אותי בהם, מיד קרע לו שטרו.
(בראשית לט, יג) וינס החוצה. ד' מנוסות כתובות כאן, ב' ביוסף וב' שאמרה היא ואינן דומות זו לזו. בתחלה כתיב וינס ויצא החוצה (ל"ט י"ב), ואחר כתיב וינס החוצה, ואינו מזכיר ויצא. הרי ב' שנאמרו תחלה יש בהם שנוי. גם כשדברה לאנשי ביתה אמרה וינס ויצא החוצה (ל"ט ט"ו), וכשספרה לבעלה אמרה וינס החוצה (ל"ט י"ח), ולא אמרה ויצא. ולמה זה, כלום הניח המקרא דבר שלא פירשו. אחז"ל למה כתיב בתחלה וינס ויצא שלא ברח יוסף אלא מן המטה עד חוץ לפתח וחשב בדעתו אם אברח בשוק ירגישו בי בני אדם, אלא אעמוד בכאן ולא ירגישו בי ואף היא לא תתבעני אחר שאני עומד בחוץ, לכך נאמר וינס ויצא החוצה. למה נאמר אח"כ וינס החוצה, כיון שראתה אשת פוטיפר שהיה עומד חוץ לפתח עמדה מן המטה והלכה עד הפתח וא"ל שיכנס וישכב עמה, כיון שראה יוסף שהלכה אחריו ותובעתו הלך לברוח בשוק, והיא כיון שראתהו בורח בשוק, אמרה עכשו ישאלוהו בני אדם למה הוא בורח ויפרסמני ויבא בעלי ויהרגני, מוטב שאפרסמנו אני ולא שיפרסמני הוא. לכך קראה לאנשי ביתה ואמרה להם מה שאמרה. הה"ד ויהי כראותה כי עזב בגדו וגו' ותקרא לאנשי ביתה, ללמדך לולא שברח יוסף בשוק לא הגידה המעשה, לכך וינס החוצה, להגיד שתי מנוסות נס יוסף. ולמה כתוב שאמרה היא לאנשי ביתה וינס ויצא החוצה ולבעלה אמרה וינס החוצה, לפי שכיון שראתה שברח נתיראה מאד והתחילה לבקש תחנונים לאנשי ביתה שיעזרו לה לדבר לבעלה להשיב האשם על יוסף, הה"ד ותאמר להם לאמר (ל"ט ט"ו), ואין אמירה אלא לשון בקשה כד"א אמרי נא אחותי את (י"ב י"ג). כיון ששמעו שאמרה וינס ויצא החוצה, אמרו אם יוסף תבעה לא היה בורח עד הפתח בלבד אלא אף בשוק היה בורח כדי שלא יראוהו בני אדם עומד בפתח והיא צועקת, אלא היא תבעתו וברח יוסף חוץ לפתח ולכך אין כתיב שיסייעוה כדבריה. כיון שראתה שהם לא האמינו בדבר על שאמרה וינס ויצא, לכך כשנתרעמה על בעלה אמרה וינס החוצה כדי שלא ירגיש בה בעלה כשם שהרגישו אנשי ביתה. ומנין אתה למד ששפכה תרעומת על בעלה דכתיב ותדבר אליו לאמר כדברים האלה עשה, ואין דבור אלא לשון עז כד"א דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות (מ"ב ל'), לכך כתיב וינס החוצה.
(בראשית מ, ג) ויתן אותם במשמר. עדיין לא יצא דינם והיו מתעכבים שם עד שיצא דינם. במקלל כתיב ויניחוהו במשמר (ויקרא כ"ד י"ב) למה כן, לפרוש להם על פי ה' (שם) מה דין יתחיב. וכן במקושש ויניחו אותו במשמר (במדבר ט"ו ל"ד) למה כן, כי לא פורש מה יעשה לו (שם). אבל [ב]יוסף לא נאמר במשמר, לפי שלא נתחייב ולא הכניסוהו שם ע"מ להוציאו משם לעולם. בית שר הטבחים. מכאן שבית הסהר היה של פוטיפר והיו כל בני ביתו טעונין ביוסף.
(בראשית מ, יח - יט) ויען יוסף. כיון ששמע יוסף נתעצב. אין ויען אלא לשון עצב שנאמר ויען איוב (איוב ג' ב'). זה פתרונו, אמר להם אתה (בשר רעי) [בשרתני] בשורה רעה, שחלמת חלום רע, אין אתה מאבד שכרך, אף אני מבשרך בשורה רעה, בעוד ג' ימים וגו'.