(בראשית מד, ל - לא) ונפשו קשורה בנפשו. א"ר חנינא בר אידו לפי שהוא אומר ויוצר רוח אדם בקרבו (זכריה י"ב א') צרורה בקרבו, שאלמלא כן כיון שהיתה הצרה באה עליו היה שמטה ומשליכה, שומע אני אף נפש יעקב כן, לאו, אלא ונפשו קשורה בנפשו, אם רוחו צרורה בקרבו ונפש בנימין קשורה בנפשו, כיון שתשמט נפש בנימין מאצלו אף נשמתו תהיה נשמטת, הה"ד והיה כראותו וגו', מיד ימות על צערו. (Genesis 44:30-31) "And his soul is bound to his soul." Rabbi Chanina bar Ido said: Because it says, 'and He forms the spirit of man within him' (Zechariah 12:1), tied within him. If not for this, when the trouble came upon him, he would collapse and be cast away. You might think the soul of Jacob as well. No, but 'And his soul is bound to his soul.' If his spirit is tied within him, and the soul of Benjamin is bound to his soul, once the soul of Benjamin is removed from him, his soul will also be removed. As it says, 'And it will be, when he sees that the youth is gone' (Genesis 44:31), immediately he will die due to his grief."...
(בראשית מד, לג) ועתה ישב נא עבדך. הה"ד איש יהודי היה בשושן וגו' (אסתר ב' ה'), וכי משבט יהודה היה שקורא אותו יהודי, והלא מבנימין היה שנאמר איש ימיני (שם), אלא בשעה שירדו השבטים למצרים ונתן הגביע באמתחת בנימין חפש את כלם ונמצא בידו וא"ל האיש אשר נמצא הגביע בידו וגו' (מ"ד י"ז), א"ל יהודה בבקשה ממך כבר יש בידי רעה אחת שמכרתי את אחי, שנאמר לכו ונמכרנו (ל"ז כ"ז) וזאת תבא לי ואחזור לאותה רעה, לאחי מכרתי לעבד וזה נטלתי מאבי להחזירו אצלו ואתה נוטלו לעבד, אין לי עמידה לא לפני אבי ולא לפני הב"ה, חייב אני להיות עבד שמכרתי את יוסף אחי, בדין הוא שאהי' עבד של זה, הה"ד ישב נא. א"ל הב"ה יהודה אתה נתת נפשך על בנימין לפיכך הגואל שעתיד לעמוד ממנו על ישראל על שמך אני כתבו הה"ד איש יהודי היה. Now therefore, please let your servant remain instead of the youth." This is similar to what is stated in the Book of Esther (Esther 2:5), "Now there was a Jewish man in Shushan." Was he from the tribe of Judah that he is called a Jew? Wasn't it Benjamin who is described as a man of the right-hand side (Genesis 44:17)? However, when the tribes went down to Egypt and the cup was found in Benjamin's sack, he searched all of them, and it was found in Benjamin's possession. Judah said to him, "Please, my lord, we already have a bad incident. I sold my brother, as it is written, 'Come, let us sell him to the Ishmaelites' (Genesis 37:27), and now you want me to bring back the same evil? I sold my brother as a slave, and now I am taking him back to be a slave. I have no standing either before my father or before the Holy One, blessed be He. I must be a slave, as I sold Joseph, my brother. It is just that I should be a slave for him. This is indicated by the phrase 'Now therefore, please let your servant remain.' God said to him, 'Judah, you have offered yourself as collateral for Benjamin; therefore, the Redeemer who will arise from you over Israel will be named after you.' This is why it is written, 'Now there was a Jewish man.
(בראשית מה, ח) וישימני לאב לפרעה. שאני כנושה עליו כד"א לא תשימון עליו נשך (שמות כ"ב כ"ד), מה דרכו של נושה, עבד לוה לאיש מלוה (משלי כ"ב ז'). בספרו של ר' מאיר כתוב וישני לאב, שנאמר אשר ישה ברעהו (דברים ט"ו ב'). דין הוא מן מליא דכתיבן באורייתא דנפקת מן ירושלם בשביתא וסלקת לרומי והות גניזא בכנישתא דאסוירוס. וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (א' ל"א). לאדם ולאשתו כתנות עור (ג' כ"א). ארדה נא ואראה הכצעקתם (י"ח כ"א). ה' אשר לקחני מביתי ומארצי (כ"ד ז'). וימכור את מכירתו (כ"ה ל"ג). הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי (כ"ז ב'). כריח שדה אשר ברכו ה' (שם כ"ז). ואהליבה ילדה את יעוש (ל"ו ה'). אליפז בן ענה (ל"ו י'). ואלה היו בני אהליבמה יעוש (ל"ו י"ד). ויקומו וירדו מצרימה (מ"ג ט"ו). ואקברה שם בדרך (מ"ח ז'). וישני לאב לפרעה. ואלה שמות הבאים מצרימה (מ"ו ח'). כה תאמר לבני יעקב ותגד לבני ישראל (שמות י"ט ג'). ויסעו בני ישראל מרעמסס (שם י"ב ל"ז). כי אות היא ביני (שם ל"א י"ג). חמש לקרש צלע (שם כ"ו כ"ז). תנינא לית בה ברחים. ולקח הכהן מדמה (ויקרא ד' ל"ד), דאם כבש. וכי יטהר הזב במים חיים (שם ט"ו י"ג). וכבשה אחת בת תמימים (שם י"ד י'). וכל הבא לצבא בקרות בה (במדבר ד' ג'). מראשית עריס תתנו לדריכם (שם ט"ו כ"א). נקום נקמת אשר (שם ל"א ב'). ויבאו אל משה ואל עדת בני ישראל (שם י"ב). ויקרבו ראש ממשפחת בית יוסף (שם ל"ו א'). ולא אבית לעלות (דברים א' כ"ו). וירשו גם הם את הארץ (שם ג' כ'). לתת אותנו ביד האמורים (שם א' כ"ז). ולא תקח האם על האבנים (שם כ"ב ו'). גפרית ומלח שרפת (שם כ"ט כ"ב). כמהפכת סדום ועמורה (שם). אמרתי אף איהם (שם ל"ב כ"ו). כן הוו כתיבין באורייתא דנפקת מירושלם. (Genesis 45:8) "So it was not you who sent me here, but God; and He has made me a father to Pharaoh." I am like a creditor to him, as it is stated (Exodus 22:24), "Do not impose interest upon him." Just as the way of a creditor is to lend to a borrower (Proverbs 22:7), in the book of Rabbi Meir, it is written, "And he has made me a father," as it says, "which the Lord, your God, gives you" (Deuteronomy 15:2). This is a legal judgment derived from the full texts written in the Torah, which emerged from Jerusalem during the Sabbatical year and ascended to Rome, and the scrolls were stored in the synagogue of Asvyros. "And God saw all that He had made, and behold, it was very good" (Genesis 1:31). "For a man and his wife, leather tunics" (Genesis 3:21). "I will descend now and see their outcry" (Genesis 18:21). "The Lord who took me from my father's house and from the land of my birth" (Genesis 24:7). "And he sold his birthright" (Genesis 25:33). "Behold, now, I am old; I do not know the day of my death" (Genesis 27:2). "The fragrance of a field that the Lord has blessed" (Genesis 27:27). "And Oholibamah bore Jeush" (Genesis 36:5). "Eliphaz, the son of Esau" (Genesis 36:10). "These were the sons of Oholibamah, the wife of Esau" (Genesis 36:14). "They arose and went down to Egypt" (Genesis 43:15). "And I buried her there on the way" (Genesis 48:7).And he has made me a father to Pharaoh." And here are the names that came down to Egypt (Genesis 46:8). "So shall you say to the children of Jacob, and tell the children of Israel" (Exodus 19:3). "The children of Israel journeyed from Rameses" (Exodus 12:37). "For it is a sign between Me" (Exodus 31:13). "Five for the planks on one side" (Exodus 26:27). "We have no barricade against it." "And the priest shall take from its blood" (Leviticus 4:34), for if it is a lamb. "And when the zav becomes purified with living water" (Leviticus 15:13). "One lamb of the first year without blemish" (Leviticus 14:10). "All who come to join the ranks must be counted in their census" (Numbers 4:3). "From the first of your dough, you shall give" (Numbers 15:20). "Avenge the vengeance of the children of Israel" (Numbers 31:2). "And they came to Moses and to the congregation of the children of Israel" (Numbers 12:1). "The heads of the families of the house of Joseph approached" (Numbers 36:1). "But I have not the power to go up" (Deuteronomy 1:26). "And they shall inherit it, they and all the people of the land" (Numbers 32:22). "To give us into the hands of the Amorites" (Deuteronomy 1:27). "Nor take a mother upon her young" (Deuteronomy 22:6). "Brimstone and salt burning" (Deuteronomy 29:22). "Like the upheaval of Sodom and Gomorrah" (Deuteronomy 29:22). "I said, I would scatter them" (Deuteronomy 32:26). So they are written in the Torah that emerged from Jerusalem.
(בראשית מה, יט) עגלות לטפכם [ולנשיכם] ונשאתם את אביכם. אומות העולם לפי שאין מצווין בכבוד אב ואם לכך הקדים פרעה בנשיאת העגלות בניהם ונשיהם לאביהם. אבל בני יעקב שהיו צדיקים (ו)זהירים בכבוד אב ואם, שבתחלה נשאו אביהם ואח"כ בניהם ונשיהם, חביב הקדימו, הה"ד וישאו בני ישראל את יעקב אביהם, ואח"כ ואת טפם ואת נשיהם (מ"ו ה'). (Genesis 45:19) "Take wagons from the land of Egypt for your little ones [and for your wives] and bring your father." The nations of the world, since they are not commanded regarding honoring their father and mother, Pharaoh preempted this by urging the sons and their wives to bring their father. But the sons of Jacob, who were righteous and careful about honoring their father and mother, initially carried their father, and afterward their sons and wives. This is beloved, as it is stated, "And the children of Israel carried Jacob, their father," and afterward, "and their little ones and their wives" (Exodus 46:5).
(בראשית מה, כב) שלש מאות כסף. רמז רמז לו שעתיד לצאת ממנו בת (שתנשא) [שתשאל] מהמלך שיהרגו בשונאיהם יום א' ויפלו על פיה באותו יום ג' מאות איש הה"ד ינתן גם מחר וגו' ויהרגו [בשושן] שלש מאות איש (אסתר ט' י"ג - ט"ו). (ולבד) [ולכך נתן] לו כסף רמז להרוגים כנגד הכסף אשר נתן המן להרוג ישראל ונהפוך הוא אשר שלטו הם בשונאיהם. (Genesis 45:22) "Three hundred pieces of silver." This hints that he was destined to have a daughter (who would be taken), [who would ask] from the king that they be executed on the same day. Three hundred men would fall on that day. As it is stated, "Let it be given tomorrow, and [the request of] Haman [shall be granted], and they [the Jews] shall be hanged in Shushan" (Esther 9:13–15). And [it was] for him to give silver, hinting at the slain, corresponding to the silver that Haman offered to destroy the Jews, and it turned around that they prevailed over their enemies.
(בראשית מו, ב) במראות הלילה. ב' מראות הראהו הב"ה באותו לילה, הראהו שעבוד בניו במצרים, ואנכי אעלך גם עלה (מ"ו ד') זו גאולה. למה בלילה, כנגד הגלות שהוא חשוך כלילה כד"א שומר מה מלילה (ישעיה כ"א ל"א). וכנגד גאולת מצרים שעתידה להתחיל בלילה. מכת בכורות בלילה שנאמר ויהי בחצי הלילה (שמות י"ב כ"ט). שלוח פרעה בלילה שנאמר ויקרא למשה ולאהרן לילה וכו' (שם ל"א). (Genesis 46:2) "In visions of the night." In two visions, the Holy One, blessed be He, showed him on that night. He showed him the enslavement of his sons in Egypt, and "I will also surely bring you up" (Genesis 46:4) — this refers to redemption. Why at night? Corresponding to the exile, which is complete darkness, as it is stated, "Guard what is left until night" (Isaiah 21:11). And corresponding to the redemption from Egypt, which is destined to begin at night. The plague of the firstborn occurred at night, as it is stated, "And it came to pass at midnight" (Exodus 12:29). Pharaoh sent for Moses and Aaron at night, as it is stated, "And Pharaoh called to Moses and Aaron at night" (Exodus 12:31).
... בדן ואת האחד נתן בבית אל שהיה בחלק שבטו. א' נתן בדן לפי ששאר השבטים לא רצו לקבלו וקבלו שבט דן. ... In Dan, he placed one, and the other he gave to Bethel, which was in the portion of his tribe. One was given to Dan because the rest of the tribes did not want to receive it, and the tribe of Dan accepted it.
(בראשית מו, כד) ובני נפתלי יחצאל וגוני. זכו בני נפתלי כלם שלא כלתה משפחה מהם ולא נשתנה שמם בכל מקום ואף הכתובים לא שינו שמו. ועל שם זכות משפחתם נקראו שמם. יחצאל שעשו חציצה בין הב"ה לע"ז (ש"ה) [שבטחו] בהב"ה ומאסו בע"ז. וגוני שנעשה להם הב"ה מגן. ויצר ושלם, כל כך למה, על שהיה יצרם שלם להב"ה. (Genesis 46:24) "And the sons of Naphtali: Jahzeel and Guni." All the sons of Naphtali merited, as no member of their family intermarried with others, and their name did not change in any place. The Scriptures did not change their name, and their name was called based on the merit of their family. Jahzeel, who made a partition between the Holy One, blessed be He, and idolatry, trusting in the Holy One, blessed be He, and rejecting idolatry. And Guni, to whom the Holy One, blessed be He, became a shield. And "Jezreel and Shillem," why? Because their inclination was complete for the Holy One, blessed be He.
(בראשית מו, כח) ואת יהודה שלח לפניו וגו'. זש"ה זאב וטלה ירעו כאחד (ישעיה ס"ה כ"ה), וירא יוסף אתם את בנימין (מ"ג ט"ז), אף לעתיד לבא כן, אעפ"י שעשרת השבטים הניחו להב"ה שהיה בחלקו של בנימין ופירשו וטעו אחרי ירבעם, לבסוף עתידים כלם להיות מודים בהקב"ה ויעלו כלם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו להשתחוות להב"ה לשם וינהגו כלם אהבה ואחוה עם שבט בנימין שהם יהיו בעלי אכסניא שלהם הוי זאב וטלה וגו'. ואריה כבקר יאכל תבן (ישעיה שם) אריה זה משיח בן דוד שבא מיהודה שנקרא אריה, גור אריה יהודה (מ"ט ט'). כבקר, זה משיח בן יוסף שנקרא שור שנאמר בכור שורו (דברים ל"ג י"ז). יאכל תבן, לשעבר ירבעם בן נבט שהיה מאפרים היה שונא רחבעם המלך שהיה מיהודה שהיה מחלוקת ביניהם, אבל לעתיד לבא יהיה שלום בין שני משיחים הללו ולא יקנאו זה בזה, ועליהם הוא אומר וסרה קנאת אפרים (ישעיה י"א י"ג), הוי ואריה כבקר יאכל תבן, שניהם ידברו תבונה לישראל ולא יקנאו זה בזה. ד"א יאכלו האומות שנמשלו לתבן. הרי לעתיד. מנין שכן הוא לשעבר. את מוצא יהודה שנקרא אריה ויוסף שנקרא שור נלחמים היו זה בזה שנאמר ויגש אליו יהודה (מ"ד י"ח), ולבסוף נעשו אחים זה לזה, הוי ואריה כבקר יאכל תבן, שמכל השבטים לא שלח יעקב אצל יוסף אלא יהודה שנאמר ואת יהודה שלח לפניו וגו'.
(בראשית מו, כט) ויאסור יוסף מרכבתו. א"ר יודן ב' בני אדם ראו כבוד מה שלא ראתה בריה מעולם, יעקב ויתרו, יתרו כתוב ויצא משה לקראת חותנו (שמות י"ח ז'), מי היה רואה משה יוצא ואינו יוצא, שרי אלפים יוצאים, זקנים יוצאים, כהן גדול יוצא, ואינו יוצא. התחילו כל ישראל לצאת לקראת יתרו. ואף יעקב כשבא אצל יוסף מה כתוב ויאסור יוסף מרכבתו, מי היה רואה יוסף יוצא ואינו יוצא, עבדי פרעה וזקני ביתו יוצאין ואינו [יוצא], לקיים מה שנאמר כבוד חכמים ינחלו (משלי ג' ל"ה). ורבנין אמרין לא עלו עם יוסף בפעם הזאת אלא מתי מעט, שאלו עלו היה מונה אותם הכתוב כמו שמנאם בעליית קבורה, שעד שלא הכירו מצרים ביעקב לא נהגו בו כבוד. משהכירו בו שבאה להם ברכה לרגליו נהגו בו כבוד וגמלו עמו חסד. על דעתיה דר' יודן למה לא מנה אותן כשם שמנאם בעליית קבורה, לפי שכשעלו לקבורה הלכו בשביל יעקב לגמול לו חסד ולפי שנתכוונו למצוה מנאן הכתוב, אבל כאן לא עלו בשביל יעקב ולא נתכונו למצוה אלא בשביל פחדו של יוסף ולכך לא זכרן הכתוב.
(בראשית מז, ג) (רוע) [רעה] צאן. רבא אמר כל רעה צאן דכתוב בהא פרשה רעה כתוב, ללמדך שלא היה הרעה קשה למצרים כרעית צאן.
(בראשית מז, ד) ועתה ישבו נא עבדיך וגו'. מפני מה יעקב אבינו ובניו מחבבין ארץ גשן, לפי שפרעה נתנה לשרה בכתובתה כשלקחה והיו רוצים להחזיק בכתובת זקנתם, ולפי שהחזיקו בני ישראל ממצרים כשנכנסו לארץ ישבו בה ולא ערערו עליהם מצרים ויירשוה בני יהודה הה"ד וגשן (וחולין) [וחלן] (וגולה) [וגלה] (יהושע ט"ו נ"א).
(בראשית מז, ז) ירד יעקב אצל (פרעה) [לבן], ברכה באה לרגלו שנאמר ויברך ה' אותך לרגלי (ל' ל'). [ירד יוסף אצל פוטיפר, ברכה באה לרגלו שנאמר ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף (ל"ט ה'). ירד יעקב אצל פרעה, ברכה באה לרגלו שנאמר ויברך יעקב את פרעה]. במה ברכו שנמנעו ממנו שני רעב. ר' יוסי אומר אעפי"כ חזרו לאחר מיתת יעקב שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם וגו' (נ' כ"א) וכתיב ויכלכל יוסף וגו' (מ"ז י"ב), מה כלכלה האמורה להלן בשני רעבון, אף כלכלה האמורה כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. (ורב"י) [ור"ש בן יוחי] אמר אין זה קדוש השם שיהיו דברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים אחר מיתתם. א"ר אלעזר רואה אני את דברי ר' יוסי מדברי חברו שהוא קדוש השם, כל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו הצדיקים נסתלקה הברכה.
אמרו רבותינו בשעה שעמד לקבל פני פרעה, שאל לו פרעה בן מי אתה, א"ל בן בנו של אברהם, א"ל כמה תולדות יש לך, א"ל שבעים. עוג היה שם, א"ל פרעה למה עוג היית אומר לי בשעה שירד אברהם זקנם לשם שני זקנים גדולים ירדו לכאן אברהם ושרה ואני ראיתים בארץ כנען והיה ביתם פתוח לרוחה ומפרנסין וזנין כל עובר ושב, אבל אברהם פרדה (נקבה) [עקרה] הוא ואינו מוליד, הרי זה בן בנו ובשבעים נפש יוצאי ירכו. התחיל מכניס בו עין הרע, אמר, (לאברהם) זה בן בנו של אברהם בשבעים נפש בתמיה. א"ל הב"ה הה רשע מה אתה מכניס עין הרע בבני, תמס עינו של אותו רשע שתראה אלפים ורבבות יוצאים מירכו ובידם אותו האיש עתיד לפול. באותה שעה גזר עליו שיפול ביד ישראל, הה"ד כי בידך נתתי אותו (דברים ג' ב'), אתננו אין כתיב כאן, אלא נתתי, פסקתי דינו כבר מימי יעקב.
(בראשית מז, יב) ויכלכל יוסף. הה"ד גומל נפשו איש חסד (משלי י"א י"ז), כשמגיע לאדם שמחה ומדבק קרוביו עמו הוא גומל לנפשו טובה. ועוכר שארו אכזרי (שם). א"ר אלכסנדר מי שהגיע שמחה לידו ולא דבק קרוביו עמו בא לידי עניות. א"ר נחמן גלגל הוא עובר על הכל, ומי הוא זה שהגיע שמחה לידו ודבק קרוביו עמו, זה יוסף, שבשעה שנתודע לאחיו מיד שלח בשביל אביו וביתו שיהיו באים אצלו ושמחים אצלו ואוכלים משלו, שכך כתוב מהרו ועלו אל אבי (מ"ה ט'), יכול (שמח) [אמר] ולא עשה ת"ל ויכלכל יוסף וגו', לכך זכה לגדולה כל ימיו.
ויכלכל יוסף. הה"ד טוב איש חונן ומלוה (תהלים קי"ב ה'), אימתי באה לאדם טובה שלמה, בזמן שהוא עושה צדקה וג"ח, הה"ד טוב איש חונן זה הנותן צדקה לעני, ומלוה זה המלוה לעני. ד"א טוב איש חונן אימתי בא לאדם טוב, בזמן שהוא נוהג בעניים כענין הזה שאם יודע בו שהוא רוצה ליטול צדקה יתן לו במתנה שנאמר טוב איש חונן, ואם יודע שמתבייש ליטול צדקה הוא נותן לו לשום הלואה, הוי ומלוה. תני אין לו ואינו רוצה להתפרנס [מן הצדקה] נותנים לו לשום הלואה וחוזרים ונותנים לו לשום מתנה, וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה. ר"ש אומר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו תן משכון וטול, כדי שתנוח דעתו עליו. מר עוקבא הוה ההוא עניא בשבבותיה וכו', עיין פרק מציאת האשה. יכלכל דבריו במשפט (שם), זה הנותן צדקה לעניים לפי מה שהם ולפי מה שהם צריכים. מר עוקבא וכו', הוי יכלכל דבריו במשפט. ד"א יכלכל דבריו במשפט, זה יוסף שנאמר ויכלכל יוסף וגו', לפי מה שראוי לכל אחד ואחד כלכלם, כלכל אביו כראוי לו ואת אחיו כראוי להם ובית אביו כראוי להם וטפם כראוי להם לפי הצורך, הה"ד לחם לפי הטף. במשפט, משפטו של כל אחד ואחד.
(בראשית מז, טו) ויתום הכסף וגו'. להלן כתיב ויהי רעב בכל הארצות (מ"א נ"ד) וכאן הוא אומר מארץ מצרים ומארץ כנען, ושאר ארצות היכן הם, אלא מכאן אתה למד שלא היה רעב קשה בשאר ארצות כאותו רעב שהיה בארץ מצרים ובארץ כנען, אלא ליתן גדולה ליוסף ולגלגל על אבותינו שירדו למצרים, ולכך היה רעב בשאר ארצות, שאם היו אבותינו יודעים שתהיה תבואה נמכרת בשאר ארצות היו הולכים וקונים משם ולא היו יורדים למצרים לקנות, אבל משעה שהתחילו לירד למצרים מיד פסק הרעב משאר ארצות.
(בראשית מז, יז) וינהלם בלחם. ויכלכלם לא נאמר אלא וינהלם, מחיה דחוקה פרנסם, שהוקרה התבואה ולא היה בדמי המקנה כדי לכלכלם לכל הצורך לאותה שעה, אלא כדי לנהלם.
לא כארץ מצרים (דברים י"א י'), ארץ מצרים שותה מן הנמוך וארץ ישראל שותה מן הגבוה. ארץ מצרים נמוך שותה תחלה ואח"כ גבוה, ארץ ישראל גבוה ונמוך שותה כאחד. ארץ מצרים שותה ואח"כ נזרעת, ארץ ישראל שותה ונזרעת נזרעת ושותה, שותה בכל יום ונזרעת בכל יום. ארץ מצרים גלוי (גלוי) [שותה] שאין גלוי אינו שותה, ארץ ישראל גלוי ושאין גלוי שותה. ארץ מצרים אם אתה עמל בה בפסל ובקרדום ונותן שינת עיניך עליה אתה נהנה ממנה, ואם לאו אין כלום, אבל ארץ ישראל אינה כן, אלא הם ישנים על מטותיהם והב"ה מוריד להם גשמים. משל למלך שהיה מהלך בדרך וראה בן טובים אחד ומסר לו עבד לשמשו. שוב ראה בן טובים מעונג ומפונק ועוסק בפעולה ומכירו ואת אבותיו אמר גזרה שאני עושה בידי ומאכילו. כך כל הארצות נתנו להם שמשים לשמשם, ארץ מצרים שותה מן הנילוס, בבל מן נהרות, אבל ארץ ישראל אינה כן אלא הם ישנים על מטותיהם והב"ה מוריד להם גשמים. אתה אומר לכך הוא [בא], או(מר) לפי שארץ מצרים [פסולת כל הארצות] הקישה הכתוב (כל הארצות) לא"י, ת"ל כגן ה' כארץ מצרים (י"ג י') כגן ה' לאילנות, כארץ מצרים לזרעים. או אינה מקישה אלא למגונה ולמשובח שבה, ת"ל אשר ישבתם בה (ויקרא י"ח ג') מקום שישבתם בה שנאמר במיטב הארץ הושב וגו' (מ"ז ו'). או אינו מקישה אלא לשעת גנותה, ת"ל אשר יצאתם משם (דברים שם) כשהייתם בה היתה מתברכת בשבילכם, ולא עכשו שאין ברכה עליה כדרך שהייתם אתם שם. וכן אתה מוצא בארון האלהים שנתברך עובד אדום בשבילו שנאמר ברך ה' את בית עובד אדום וגו' (ש"ב ו' י"ב). והלא דברים ק"ו ומה ארון שלא נעשה לא לשכר ולא להפסד, אלא ללוחות שבו, נתברך בשבילו, ק"ו לצדיקים שבשבילם נתברך העולם. אבותינו באו לארץ ברכה באה לרגלם, שנאמר ובתים מלאים כל טוב וגו' (דברים ו' י"א). רשב"י אומר מה ת"ל לא מלאת, לא חצבת, לא בנית, לא נטעת (שם), זכותך היא שגרמה. וכן את מוצא שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר היו אנשי א"י בונין בתים וחוצבין בורות שיחין ומערות, נוטעין שדות וכרמים וכל עץ מאכל כדי שיבאו אבותינו לארץ וימצאוה מלאה ברכה. או לפי שברכה זו עליהם יכול (י)היו אוכלים ושבעים, ת"ל ואכלת ושבעת (שם), אתה אוכל ושבע, והם מונעין מבניהן ומבנותיהן כדי שיבאו ישראל לארץ וימצאוה מלאה ברכה.
(בראשית מז, כב) רק אדמת הכהנים לא קנה. הה"ד לך מנגד לאיש כסיל (משלי י"ד ז') א"ל הב"ה לישראל אם סבורים אתם שאני מטריח עליכם על שאמרתי לכם ליתן תרומה ומעשרות לכהנים וללוים, לך מנגד לאיש כסיל, התפייסו מן הכהנים של ע"ז שבשעה שחזק הרעב בארץ מצרים והלכו המצריים ליוסף וא"ל הבה לנו לחם ולמה נמות וגו' (מ"ז ט"ו) אמר להם הבו מקניכם (מ"ז ט"ז), מפני שהמצרים עובדים לטלאים וחשב לבטל ע"ז מהם, שכן דרך הצדיקים שכשהשעה באה לידם הם מחשבין לבטל עבירות. מהו מקניכם א"ר מקניאכם, אותם שאתם עובדים ומקניאים להב"ה בהם. מיד הלכו אצל פרעה, אמר להם לכו אל יוסף (מ"א נ"ה), אמרו לו כבר הלכנו ודבר הוא מבקש ממנו מה שאי אפשר לעשות לנו. אמר להם מה מבקש מכם, אמרו לו אלהותנו, אמר להם אשר יאמר לכם תעשו (שם), אלולי הוא שצבר את הבר בשני השבע היינו כלנו כלים ברעב, אלא לכו אל יוסף, ולכך לא קראו המצריים אדוני ליוסף בפעם הא' שהיו תלויים על פרעה, שאם ימאן יוסף ליתן להם היו סבורין שיגזור פרעה עליו ליתן להם בלא דמים, כיון ששמעו שפרעה לא רצה לעשות דבר אלא לדעת יוסף נפלו פניהם והמליכוהו עליהם וקראוהו אדוני, ולכך כתוב ויביאו את מקניהם אל יוסף (מ"ז י"ז), ואינו אומר וישמעו אל יוסף ויביאו את מקניהם, לפי שכשאמר להם יוסף הבו מקניכם לא רצו לקבל עד שאמר להם פרעה שיעשו כדבר יוסף. מיד הלכו אצלו וקנה את אלהיהם ואת האדמה, אבל האדמה שנתנו המצריים לכהני ע"ז שהיו משמשין אותה לא יכל לקנות דכתיב רק אדמת הכהנים, שלהם לא יכל ליגע בריה. ולא עוד אלא שהיו נזונין בכל עת מנכסי פרעה שלא יצטרכו לכלום, והכהנים שלכם זקוקים בכל יום לשרתני ולהשכים בכל יום בבתי כנסיות ולברך עליהם... אתכם, וליתן מעשרותיכם אתם מתחכמים א' מעשרה שצויתי אתכם בתורה ליתן שם אחד מעשרה, הוי ובל ידעת שפתי דעת (משלי שם). מכאן אתה למד שלא נכתבה פרשת כהני פרעה אלא כדי שיביטו ישראל בה ויבינו ממנה ליתן מעשרות כדין, שהיה מוכחת עליהם על זאת.
(בראשית מז, כד) ונתתם חמישית לפרעה. וכי מה צריך הכתוב לכתוב זאת, אלא בשעה שאמר הב"ה לישראל עשר תעשר (דברים י"ד כ"ב) בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ומעשר שני שהם חומש התבואה. א"ל הב"ה לישראל אי אתם יודעים מה עשה יוסף למצריים על שהיו עבדים לפרעה והאדמה היתה של פרעה גזר עליהם שיטלו התבואות ארבע הידות והה' לפרעה אדוניהם ואדון הארץ, שנאמר והיה בתבואות ונתתם חמישית וגו', אף אתם עבדי שנאמר כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם (ויקרא כ"ה נ"ה) והארץ שלי שנאמר כי לי כל הארץ (שמות י"ט ה'), דין הוא שתפרישו לי החמש.
(בראשית מז, כו) וישם אותם יוסף וגו'. כשהלכו רשב"י ור' יוסי בן אלעזר בספינה לפני קיסר בשעת השמד היה ר"ש יושב ודורש כל מקום שנאמר עד היום הזה קיים, עד היום ההוא בטל. א"ל ר' אלעזר ב"ר יוסי כתוב ואת היבוסי וגו' (יהושע ט"ו ס"ג), א"ל אי אזלין לתמן אנן משכחין מנהון, א"ל כך תמטי לביתיה דאבוך בשלם. אמר הב"ה לישראל בני חק ששם פרעה על המצריים לא יבטלוהו לעולם, עאכו"כ חק ששמתי עליכם שאתם חייבים לקיימו. רק אדמת הכהנים, בשעה שאמר הב"ה ושדה מגרש עריהם לא ימכר (ויקרא כ"ה ל"ד) אמרו ישראל אם שלנו נמכר, של לוים מפני מה אינו נמכר, א"ל הב"ה אם אתם תמהים על זאת הסתכלו בפרעה שלא הניח לכהניו למכור אדמתם שנאמר רק אדמת וגו', לפי שמשמשין בבית ע"ז שלו, והלוים משמשין בביתי דין הוא שלא ימכרו אדמתם.
(בראשית מז, כז) ויאחזו בה. שנאחזו בענוי ועבדות בשביל שטר חוב שיצא עליהם מאביהם דכתיב ועבדום וענו אותם (ט"ו י"ג), אעפי"כ ויפרו וירבו מאד, וכה"א וכאשר יענו אותו וגו' (שמות א' י"ב).
(בראשית מד, יח) ויגש אליו. הה"ד ליש גבור בבהמה (משלי ל' ל') זה יהודה. א"ר יהושע מי הוא שרו של שור ארי, לשור שהיה מנגח ומכעיס לכל מי שמקרב אליו העמידו את הארי וכיון שראה השור את הארי הרכין קרניו. כך השור זה יוסף שנאמר בכור שורו הדר לו (דברים י ל"ג י"ז), א"ל הב"ה אתה מנגח את הכל הרי הארי כנגדך, זה יהודה שנאמר גור אריה יהודה (מ"ט ט'), כיון שראה אותו הרכין קרניו שנאמר ולא יכל יוסף להתאפק (מ"ה א'), לכך ליש זה יהודה, בבהמה אלו השבטים שנקראו בהמות, יששכר חמור גרם (מ"ט י"ד), נפתלי אילה שלוחה (שם כ"א). מכלן לא נתגבר אלא יהודה. לא ישוב מפני כל (משלי שם) זה יוסף שנאמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת (מ"א ל"ט), ד"א שנקרא וכלכל ודרדע בני מחול (מ"א ה' י"א) לא שב יהודה מפניו אלא עמד כנגדו הה"ד ויגש אליו וגו'.
ואל יחר אפך וגו'. אל תזוח דעתך עליך לאמר זה הדיוט מתוכח עמי שאני מלך ותכעוס עלי, שאני גדול כמותך, כי כמוך כפרעה, מה פרעה מלך ואתה שני לו, כך אבא מלך ואני שני לו.
ויגש אליו יהודה. הה"ד שמחה לאיש במענה פיו (משלי ט"ו כ"ג), אימתי יש לו לאדם שמחה במענה פיו, שהוא נשמע, בזמן שהוא מדבר דבר בעתו (שם), ומי הוא זה שדבר בעתו, זה יהודה. את מוצא בשלשה מקומות נשמע יהודה על שדבר דבר בעתו. כשאמרו אחיו לכו ונהרג(ו)[ה]ו וכו' (ל"ז כ'), השיבן ראובן אל תשפכו דם, אבל יהודה לא השיבן דבר, אלא אמר תתישב דעתן של אחי כשיאכלו וישתו ואח"כ אמר להם. כיון שאכלו ושתו ונתישבה דעתם באו לברך, א"ל יהודה מבקשים אנו להרוג את אחינו ואנו מברכין וכו', הוי ודבר בעתו. הב' כשאמר ראובן את שני בני תמית (מ"ב ל"ז), דבר ראובן שלא בעונתו. אבל יהודה לא ענה לאביו באותה שעה והמתין עד שהשלימו החטים ואח"כ פייס את אביו שנאמר ויהי כאשר כלו לאכול וגו' (מ"ג ב'). הג' בשעה שנתפס בנימין אין אתה מוצא שדבר יהודה מכל הדברים שהיו להם עם יוסף, אבל כשנתפס התחיל אמר מה נאמר לאדוני (מ"ד ט"ז), כדי לידע סוף דעתו של יוסף על בנימין. כיון ששמע שבקש להחזיק בו והיה עושה עצמו צדיק כאילו הוא תופס מדת הדין כדכתיב חלילה לי מעשות זאת (מ"ד י"ז), מיד מצא יהודה ידיו לדבר ולענות לו על שהיה מחזיק עצמו והכין עצמו לכל דבר בין למלחמה בין לשלום בין לפיוס. התחיל משיבו על כל דבר ודבר כראוי כדכתיב ויגש אליו יהודה. שמע יוסף דבריו של יהודה שהיו מכוונין וקבל ממנו וגלה עצמו להם, מי גרם לו ששמע לו יוסף, על שדבר בעונתו, הה"ד ודבר בעתו.
(בראשית מה, ה) ועתה אל תעצבו. שלא תאמרו אוי לנו שהרעונו לעצמנו והרעותם לי והרעותם לכם בשביל חטאתכם ואתם מתיראין שלא תענשו במכירה שלי, והרעותם לי שנמכרתי לעבד ונתיסרתי בבית האסורין, לאו, אלא אל תעצבו בשבילכם, ואל יחר בעיניכם בשבילי. אע"פ שכשחטא אדם הראשון נגזרה עליו גזרת עצבון במאכלו כד"א בעצבון תאכלנה (ג' י"ז), אבל אתם אל תעצבו, שלא יבא לכם עצב בעון זה במאכלכם אלא הרוחה הה"ד כי למחיה וגו'.
(בראשית מה, יב) והנה עיניכם ראות. א"ר בנימין א"ל יוסף כשם שבנימין יכול לראות שאין בלבי מחשבה רעה עליו שהרי לא היה במכירתי, כך תראו אתם בעיניכם שאין בלבי מחשבה רעה עליכם במכירתי לפי שמן הב"ה יצאת הגזרה לטובתי ולטובתכם, תדעו ותבינו כמו שפי מדבר אליכם טובה כן לבי עליכם לטובה. ד"א והנה עיניכם (ה)ראות, א"ל יוסף כל מה שאני אומר לכם שהגדילני הב"ה וישם בי כח לכלכל אבי וכל ביתו אתם רואים את כבודי בעיניכם שכן הוא כמו שפי מדבר אליכם. ולמה אמר עיניכם ועיני אחי בנימין, כך אמר להם, אם אבי אינו מאמין לדבריכם יאמין לדברי בנימין אחי.
(בראשית מה, יח) וקחו את אביכם. וכי מה טיבו של פרעה לפייס על יעקב ובניו שירדו למצרים, אלא כיון ששמע פרעה שיוסף בן בן בנו של אברהם אבינו בן מלכים הוא נתירא ואמר עכשו יניחני וילך לו, לכך בקש על יעקב ובניו שירדו אצלו ונדר שיתן להם טוב בארץ, שייטיב להם כמו שהיטיב לאברהם כשירד לשם, דכתיב ולאברם היטיב בעבורה (י"ב ט"ז).
(בראשית מה, כב) לכלם נתן לאיש חליפות שמלות. למה נתן להם חליפות שמלות, להוציא מלבם שאין בלבו שום שנאה עליהם. הם הפשיטוהו שנאמר ויפשיטו וגו' (ל"ז כ"ג) והוא שלם להם טובה תחת רעה כדי שידעו שמחל להם.
(בראשית מה, כו) כי לא האמין להם. את מוצא אעפ"י שאמר יעקב טרף טרף יוסף (ל"ז ל"ג) לא האמין להם שהוא מת, שלכך לא חפץ להתנחם לפי שאין מתנחמין על החיים, וכיון שהגידו לו עוד יוסף חי, הפך לבו לטובה וידע והכיר כי אמת אמרו, לפי שבתחלה לא האמין לקבל תנחומין, כדכתיב וימאן להתנחם (ל"ז ל"ה) לפי שבלבו היה חושב שהוא חי.
(בראשית מו, א) ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק. רבנין אמרי, אמר יעקב, אבא כשרצה לירד למצרים מפני הרעב אמר לו הב"ה אל תרד מצרימה (כ"ו ב'), ואני מבקש לירד, תאמר שאין הב"ה חפץ בכך, לכך זבח להב"ה שיודיעהו אם ירד למצרים הה"ד ויזבח וגו'. ומנין אתה אומר שעל דבר זה עשה כן, שהב"ה משיבו אל תירא מרדה מצרימה (מ"ו ג').
(בראשית מו, ג) אנכי האל. למה לא אמר אלהי אביך, אלא כך א"ל האל, אני הוא שאמרתי לאברהם כשהיה מתירא אל תירא וברכתיו, הה"ד אל תירא אברהם וכו' (ט"ו א'). אלהי אביך, אני הוא שאמרתי ליצחק אביך כשהיה מתירא מפני פלשתים אל תירא וברכתיו, שנאמר אנכי אלהי אברהם אביך וגו' (כ"ו כ"ד), כך אני אומר לך, הה"ד אל תירא מרדה מצרימה. ולכך לא נאמר ביצחק האל אלהי אביך, לפי שלא היה שם אלא אברהם, אבל כאן שהיה אברהם ויצחק נאמר האל כנגד אברהם, ואלהי אביך כנגד יצחק ללמדך ששלשתם הם שוים.
(בראשית מו, ד) אנכי ארד עמך. ולא אמר אהיה עמך, לומר לך כל זמן שישראל בירידה כביכול הקב"ה שותף עמהם בירידה. אין לי אלא לשעבר, לעתיד מנין, ת"ל עמו אנכי בצרה (תהלים צ"א ט"ו). ד"א ואנכי אעלך גם עלה אותך ואת הצדיקים כיוצא בך אני מעלה ואת השבטים, מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות שבטו עמו.
(בראשית מו, י) ושאול בן הכנענית. מהו ושאול בן הכנענית, על דעתיה דמאן דאמר לאחיותיהם נשאו השבטים לכך פרט בזה, שזה לבדו היה בן כנענית ולא האחרים. על דעתיה דמאן דאמר מבנות הארץ לקחו השבטים מה עביד ליה ושאול בן הכנענית. אמרו זו דינה בת לאה, דא"ר הונא בשעה שהביאו שמעון ולוי את דינה אחותם מבית שכם לא רצתה לצאת אמרה ואני אנה אוליך את חרפתי (ש"ב י"ג י"ג) עד שנשבע לה שמעון אחיה שהוא יקחנה לאשה ואח"כ יצאה, הה"ד ושאול בן הכנענית. ור' יהודה אומר שעשתה כמעשה הכנענים, ר' נחמיה אמר שנבעלה [מחוי] שהוא בכלל כנענים, ואחר שנתעברה גרשה שמעון לאחר שנפטר מן השבועה, וכשירדו ישראל למצרים נתנה יעקב לאיוב וכו'. ורבנין אמרו נטלה שמעון וקברה בארץ כנען. ד"א ושאול בן הכנענית אמרו זה היה זמרי בן סלוא, וששה שמות נקראו לו, שאול בן הכנענית, זמרי בן סלוא, שלומיאל בן צורישדי, ומה שמו שלומיאל וכו'.
(בראשית מו, כה) כל נפש שבעה. זכתה בלהה בבניה שכתוב בהם כל והקדים הנפשות למנין כשם שאמר בבני הגבירות, לפי שבחבה נשאת ליעקב להעמיד לו תולדות, וכן הכתובים שבחוה וקראו לבני נפתלי על שמה, בני נפתלי יחצאל וגו' בני בלהה (דה"א ז' י"ג). אבל כשמנו בני אשר לא מנו אותם על שם זלפה, לפי שבתחלה סרבה בו להעמיד לו תולדות.
(בראשית מו, כט) ויבך על צואריו עוד. מהו עוד, עד עכשיו היה אביו בוכה עליו בכיה של מת כדכתיב ויבך אותו אביו (ל"ז ל"ה), אבל בכיה זו של רחמים, בכיה של שמחה שראה אותו עודנו מחזיק בתומתו שנאמר עוד יוסף בני חי (מ"ה כ"ח). ד"א עוד, בכה על שראה שנתן לו הב"ה עודדות והצילו מכמה צרות שעברו עליו כד"א מעודד ענוים ה' (תהלים קמ"ז ו').
(בראשית מו, ל) אמותה הפעם. א"ר תנחומא בשנים שחשב יעקב שיוסף היה נטרף היה סבור (שיוסף) [ש]היה נטרד אף מהעוה"ב שנאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (ל"ז ל"ה), לפי שהבטיחני הקב"ה על י"ב שבטים והנה נטרף אחד מהם שמא לא זכיתי בהם ואני מת בשני עולמות, עכשו שראיתי שהוא חי מובטח אני שאיני מת אלא עכשו בלבד, הה"ד אמותה הפעם אחרי ראותי וגו'. ד"א אמותה הפעם, א"ל יעקב, יוסף בני כששמעתי עליך שאתה חי, אני אמרתי אלכה ואראנו בטרם אמות (מ"ה כ"ח), ולפי שאין אדם יודע את עתו הייתי מתירא שמא לא אזכה לראותך, הלכתי לבאר שבע והתפללתי לפניו שלא יגזור עלי מיתה עד שאזכה לראותך, ועכשו שראיתיך מכאן והלאה איני חושש למיתה, אלא כל זמן שירצה הב"ה לגזור עלי יגזור, אחר שמלא תאותי, הה"ד אמותה הפעם, כל פעם שירצה, אחרי ראותי. ומנין אתה אומר שכשהלך יעקב לבאר שבע התפלל שיזכה לראות יוסף, יכול אתה ללמוד מן התשובה שא"ל ויוסף ישית ידו וגו' (מ"ו ד').
(בראשית מו, לא) אעלה ואגידה לפרעה. וכי מצרים עומדת בהר, אלא אעלה על המרכבה ואגידה לפרעה. להודיעך שכשדבר עם אביו ירד מן המרכבה ולכך אמר אעלה.
(בראשית מז, יח) ותתום השנה ההוא. זו היתה שנה ראשנה של רעב, מהו ותתום השנה ההיא שהיתה השנה תמימה ברעב, אבל שנה שניה לא השלימה ברעב שמשעה שירד יעקב למצרים פסק הרעב ונתרוח העולם.
לא נכחד מאדוני. מה ראו לומר כן, רבנין אמרו בתחלה באו מצריים בטרוניא שנאמר הבה לנו לחם (מ"ז ט"ו), כיון ששמע יוסף שהיו מבקשים בחזקה שלא כדרך בקשה חשב שיכזבו לו מה שאמרו כי אפס כסף, והיה סבור שהיה להם כסף. ומן הדבר שהשיבן אתה למד שלא האמין להם. את מוצא שהשיבן יוסף כמו כן דרך חזק, א"ל מה שאתם אומרים הבה לנו לחם במתנה, איני נותן לכם אלא בדמים, א"כ הוא שאמת אתם אומרים שאפס כסף, הבו מקניכם אם אפס כסף. אחר שאפס אינו אומר אלא אם אפס, כלומר אם אמת הוא כמו שאתם אומרים. כיון ששמעו מצרים שחשדן ועוד שלא יתן להם לחם אלא בדמים, לאחר שכלה המקנה לא באו בטרוניא אלא בשפיכת תחנונים, א"ל מה שאתה חושד עלינו שיהיה לנו כסף עוד, הוי יודע שאין אנו מכחדין ממך כלום כי באמת תם הכסף ומקנה הבהמה וכו'.
אין הצדיקים נפטרין מן העולם עד שהמקום מוחל להם שנאמר לא ירעיב ה' נפש צדיק (משלי י' ג') שהוא נפטר לבית עולמו בלא חטא.