Beur HaRe'em on Midrash Lekach Tov, Deuteronomy, Shoftim

פוקד על הרשעים. לרעה והם נמלטין:

הוי האוצרים חמס למו. אין זה מקרא בתנ״ך וט״ס ואולי צ״ל האוצרים חמס ושוד בארמנותיהם (עמוס ג׳:י׳):

שממעט בנכסיו. וזה טוב מעט:

ואפילו מאן דלא דריש סמוכים. (ברכות כא.):

ר״א בן שמוע. חנחומא בשם ר׳ אלעזר סתם ומסיים שם אין סיפק ביד הדיין לעשות לו כלום אלא א״כ מוסרו ביד השוטר והשוטר מוציא ממנו בע״כ:

אחד על גבי כלם. הוא הנשיא. וי״מ הוא מופלא שבב״ד אב ב״ד ובכל שופטים היה מופלא:

ושפטו אה העם בע״כ. עיין רמב״ן על התורה שפי׳ שבב״ד שבכל שבט היו יכולים לדון בע״כ. כי בב״ד שבכל עיר יכול הב״ד לומר לב״ד הגדול קאזלינא היינו להב״ד של השבט שהם ידונו בע״כ:

זו מצות הדיינים שיהיו מנוקים בצדק. פי׳ ושפטו את העם משפט צדק קאי על תתן לך שתתן לכחחלה שופטים ושוטרים אשר ישפטו משפט צדק. ופי׳ משפט צדק שיהיו חכמים ואנשי אמת. (הגר״א בא״א):

עד שאינו יודע מה מדבר. היינו שישכח תלמודו:

אחר ר״א ללוד. (סנהדרין ל״ב ע״ב):

שתיהן קרובות. הטל פשרה ביניהם:

ויפת בסתר לבי. וסיפא דקרא כי כחשתי לאל ממעל והיינו ע״ז:

ואפילו בקהל גרים. דה״א בישראל דווקא ת״ל והוצאת את האיש ההוא כו׳ אפילו גרים נשים ועבדים:

מנין אפילו מאה. ששנים יכולים להזים אותם:

אלא כסדר הזה. כמו שאומר למעלה ולמטה דיני סקילה:

מלמד שבמופלא שבב״ד וכו׳. והיינו למעוטי תלמיד שלא הגיע להוראה אינו נעשה זקן ממרא:

ממך זה יועץ. שנחלקו בעבור שנה הקרוי סוד ועצה:

דברי אלו ערכין וחרמין וכו׳. שנתחייב אדם ע״י דבורו:

ועגלה ערופה. שהחלל נהרג על ידי מריבה:

וטהרת המצורע. שאף נגעים על ידי ריב ולשון הרע באים:

בשעריך. זה לקט שהם לעניים דכתיב בהם ואכלו בשעריך:

כענין שנאמר והיה כו׳. זה עומק הדין. דורש כי יפלא שנעלם מהם עומק הדין ויחשבו אותו לנמנעות שלא יכלו לידע עפ״י סברא וכ״ה פי׳ הקרא התם כי יפלא בעיני העם שיחשבו הדברים לנמנעות:

בין בהרת לשאת. שהם אבות מחולקים. ולא ידעו אם הנגע מאב אחד ומצטרפין זה ע״ז עיין ריש נגעים:

ואינו חייב מיתה על הוראת ב״ד שביבנה. אבל חייב לעשות כמו שהורו. רק מיתה הוא פטור (חכם הספרדי):

ואינו חייב מיתה על דברי סופרים. אתיא כר״י (סנהדרין כח:) על דבר שעקרו מדברי תורה ופירושו מד״ס:

וזקן ממרא. עפ״י ב״ד בחנק:

עשה מצוה האמורה בענין. (סנהדרין כ:) כי שלש מצות נצטוו בביאתם לארץ ואחד מהם למנות מלך:

עפ״י נביא. כי מאין יודעים שה׳ בחר בו:

ולא מאחרים. היינו כנענים:

לא תוכל וכו׳. זה ל״ת שום תשים זה עשה. כ״ה בספרי:

כשהיה אגריפס וכו׳. (סוטה מא.) והיינו כשהיה קורא משנה תורה ברגל בשעת הקהל:

ואזרם במזרה בשערי הארץ כצ״ל כלישנא דקרא:

שתהא מוגהת וכו׳. היינו מספר המונח בעזרה (הגר״א):

וקרא בו כל ימי חייו. בתוספתא דסנהדרין. וקרא בו דוקא המלך אבל אחר אסור לקרות בספר של המלך. והוא דין חדש לא הביאו הספרי. וכן הגי׳ בסנהדרין. גם הרמב״ם בהלכות מלכים לא הביאו ואולי הוא בכלל שכתב הרמב״ם שאין משתמשין בכלי תשמישו. ויוכלל ג״כ הס״ת בזה. וצ״ע:

מלמד שאין על גבו אלא ה׳ אלהיו. (הוריות ג׳) איזה נשיא זה מלך שנאמר מכל מצות ה׳ אלהיו שאין על גביו אלא ה׳ אלהיו אז דינו כמלך שמביא פר על המצות:

ואת יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים כצ״ל:

בזמן ששלום בישראל. היינו שאינו מחלוקת בדבר המלוכה:

אחד גדול ואחד קטן. ובספרי וכן הועתק ברש״י אחד תמימין ואחד בעלי מומין ואולי כאן ט״ס וצ״ל כמו התם:

ומה דיבר לו אשי ה׳ ונהלתו. הוא קרא דמקודם. וברש״י בחומש הגי׳ ומה דבר לו (במדבר י״ח) בארצם לא תנחל אני חלקך היא גירסא יותר נכונה:

מלמד שהמתנות יוצאות בדיינים. דכתיב משפט (חולין קל:) דלא כר״ח שם:

מאת העם ולא מאת ההקדש. בספרי וכן בחולין שם ממעטינן הקדש מדכתיב וזה יהיה משפט הכהנים. אין להם אלא זה. ומאת העם ממעט כנענים ואחיו הכהנים:

פרט לטרפה. שאינה קרוי זבח. ופטור ליתן המתנות לכהן. והכהן ימכרם למי שאינו מצווה או יאכיל לכלבו:

פרט לכלאים. בספרי וכן (חולין קלב:) דורש שה לרבות את הכלאים. ובכאן ט״ס:

ונתן לכהן ולא לשלוחו. בספרי הגי׳ לכהן עצמו ופי׳ הז״ר הכוונה אעפ״י שזכה הכהן המתנות לאחר אסור ליתן לו אא״כ הזוכה ת״ח שאין נותנין מ״כ לכהן עם הארץ עיין (חולין קל:) למד מקראי. ול״נ כוונה אחרת עפ״י מה דאיתא (כתובות כ״ה כ״ו) מעלין מתרומה ומתנות ליוחסין ע״כ נותן לכהן עצמו ולא לשלוחו וכ״ה הוא הפי׳ בספרי לכהן עצמו (אחר זה ראיתי בספר בית דוד להרב הגאון המפורסם ר׳ טעביל ממינסק זצ״ל בסי׳ ו׳ מספרו מביא דברי הפסיקתא ע״ש.ועכ״פ מה שכתב שידוע שהמחבר פסיקתא זוטרתי הוא מהאחרונים לא כ״ה כי המחבר הוא מהראשונים שהיה בימי הרי״ף כידוע):

מלמד וכו׳ בעמידה. מסיפא דקרא לעמוד ולשרת:

בין בארץ בין בחו״ל. קאי על ברכת כהנים. ואפשר לפרשו ג״כ על ראשית הגז שנוהג בחו״ל כסתמא דמתניתין רק האידנא בטלוהו שנהג עלמא כתלתי סבי:

יכול לוי ממש ת״ל ושרת את אחיו יצאו לוים כצ״ל:

בכל מקומות מושבותיהם. פי׳ אף כהן שגר בחו״ל אעפ״כ כשבא לארץ יכול לעבוד וזה דורש מאשר גר שם (ז״ר):

מכאן לכהן שבא. דורש מסיפא דקרא ושרת בשם ה׳ זה נשיאת כפים שהיה בשם המפורש (ז״ר):

ככל אחיו הלוים העומדים שם עומד על גבי הרצפה כדתנן (זבחים ט״ו) ע״ש כצ״ל:

חלק לאכול וחלק לעבוד. כמו ברגלים כל המשמרות שוות בעבודה כך שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים (סוכה נ״ה נ״ו):

מה מכרו וכו׳. (סוכה שם) והיינו דוד ושמואל שתקנו המשמרות:

עשה מצוה. האמורה בענין כ״ה בספרי. והיינו שלא יהיה בך מעונן ומנחש:

אבל אתה למד להבין ולהורות. (סנהדרין סח.):

להזהיר ב״ד. שהם יבערו העושים עבירות:

מה כאן באש. דכתיב בהדיא מעביר בנו או בתו באש (שם ם״ז):

אפילו באחת מאלה. מדלא כתיב עושה כל אלה (חכם הספרדי):

אפילו אמר לך וכו׳. כגון אליהו וכו׳ (יבמות צ:):

וכן מעשה גדעון. (תמורה כח:) ח׳ דברים התירו ובמדרש הגי׳ ז׳ עבירות:

בשכר כי יראו. פי׳ בשעת מ״ת שאמרו ישראל ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וע״ז השיב לו הקב״ה הטיבו את אשר דברו:

שלא להושיב את המתורגמין. היינו הנביא בעצמו יגיד נביאתו:

ג׳ מיתתן בידי שמים. (סנהדרין פט.):

קרי ביה לא ישמיע כצ״ל. היינו שאינו רוצה להגיד נבואתו:

אל דברו. זה העובר ד״ע. דורש לא ישמע אל דברי קאי על הנביא בעצמו:

אלו נביאי הבעל. חסר והמתנבא בשם עובדי כוכבים אלו נביאי הבעל כצ״ל ועולה המנין ג׳ מיתתן בידי אדם:

ירמיה אמר. לשון הכתוב אינו מדוקדק וכצ״ל כה אמר ה׳ על הכלים וכו׳ בבלה יובאו וכו׳:

לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה. ולא תירא לענש עליו כן פרש״י בחומש:

שלש ערים תבדיל. לא כרכים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עירות בינונית כצ״ל:

תבדיל לך ולא לאחרים. היינו לעובדי כוכבים:

מה תירש. צ״ל משתכבוש ותירש אז נתחייבו בעשיית ערי מקלט. וכה״ג הגר״א:

סטריאות כצ״ל ופי׳ דרכים המפולשים:

כמקדש לצפון בעבר הירדן כצ״ל:

שהיה עוקבין. אורבין להרוג:

והיח לנוס שמה כל רוצח אפילו כהן גדול במשמע כצ״ל (סנהדרין יח.) אף שאינו יוצא משם לעולם:

למה נאמר שמה ג׳ פעמים. (מכות יא:) כצ״ל וע״ז מסיים שם תהא דירתו:

תמול שנים. שלשום שלשה והיינו כל שלא דבר עמו ג׳ ימים:

שלא יהא גולה מעיר לעיר. היינו רוצח שהרג בעיר מקלטו גולה משכונה לשכונה ודורש אל אחת הערים ולא שתים:

אין לי אלא מי שיש לו חמות הלב. בספרי ליתא דרשה זו. כי דרשה זו נכון מאד לשון המשנה (מכות ח:) האב גולה ע״י הבן והבן גולה ע״י האב. אף שאין שייך הכא כי יחם לבבו:

ת״ל אחרי הרוצח מ״מ כצ״ל:

להזהיר ב״ד ע״כ. דורש והיה עליך דמים קאי על ב״ד:

לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו. (בתחלה שונא) ואח״כ וארב ואח״כ וקם עליו ואח״כ והכהו נפש (הגר״א בא״א):

מכאן היה ריב״י אומר. קאי על הקרא ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם (מכות ט:):

אם נתחייב מיתה וכו׳. (מכות שם) ודורש מדכתיב וארב עליו היינו מזיד. ואח״כ כתיב ונס מכאן שכלם מקדימין לערי המקלט (חכם הספרדי):

ושל ר׳ יהושע בדברי ר׳ אליעזר לומר על טהור טמא ועל טמא טהור שהוא עובר בל״ת ת״ל לא תסיג גבול רעך כצ״ל וכ״ה בספרי והשאר ט״ס והסגרתי במוסגר. ובכוונה גדולה נאמר בספרי וכן הכא לומר על טהור טמא וכו׳ עיין (שבועות י״ט) משמעות דורשין א״ב רב ששת מחליף דברי ר״א לר״ע ור״ע לר״א וע״ש בפרש״י כשהיה ר׳ ששת שונה משנתו מחליף דברי זה בזה ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור עכ״ל רש״י (הרב משכיל לאיתן) ונכון הוא (הערה) עיין ירושלמי שבת פרק א׳ על פסוק רב אדם וכו׳ ואיש אמונים מי ימצא זה ר׳ זעירא דאמר ר״ז לית אנן צריכין חשושין לשמעותא דר׳ ששת דרב ששת הוא גברא מפתחא ופי׳ אחרי כי היה סגי נהור ולא ראה שמות המדברים היה מחליף מאמרם. וכמו שאמרו בבבלי שבועות שר׳ ששת מחליף דברי ר״א לר״ע. וכבר דברתי הרבה מזה בהקדמתי למדרש משלי:

אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה. עיין (יבמות פ״ח.) ועוד בכמה מקומות שזה רק תקנת חכמים מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ע״ש. וכבר הבאתי כמה פעמים דברי הרא״ש שכתב שכמה מילי דרבנן אסמכינהו בספרא וספרי מקראי ואין להאריך. זולת זה פלא שבספרי הוא מאמר ר׳ יהושע אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה (וביבמות קכ״ב.) שם במשנה הגי׳ ר׳ יהושע אומר אין משיאין האשה ע״פ עד אחד ומצאתי בז״א בשם בן המחבר שכתב שבסמ״ג ל״ת רי״ג הביא דברי הספרי וגורס ר׳ יהודה ולא ר׳ יהושע. אבל הגר״א בהגהותיו לספרי לא הגיה כלל וצ״ע:

ולהלן הוא אומר ע״פ שנים. בהתחלת הפרשה גבי עובד כוכבים:

ונאמר להלן ועמדו. בפסוק שאח״כ גבי כי יקום עד חמס. ובשם הוא בעמידה דכתיב ועמדו:

אין חמס אלא גזלן. דכתיב (שמות כ״ג) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. וכצ״ל בספרי. והז״א ציין קרא שלא נמצא ועיין (סנהדרין כ״ז) אל תשת רשע עד אל תשית חמס עד אלו הגזלנין קיצר הגירסא בלישנא דקרא כדרכם באיזה מקומות:

מלמד וכו׳. עד שיזמו מעצמן (מכות ה׳) הלשון לענות בו סרה. עד שתסרה גופא של עדות (פי׳ שיאמרו עמנו הייתם) ואז סרה כל גוף העדות (הגר״א בא״א) ועיין במזרחי:

להביא אשה עם אשה וכו׳. אשר להם הריב רבויא הוא. ועיין (שבועות ל.) ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. או אינו אלא בבעלי דינין וכי שנים באו לדין שלשה אין באין לדין וכו׳ וכי אנשים באין לדין ונשים אין באין לדין:

זה שהיה קרוב ונתרחק. שהיה חתנו ומת בתו:

ומנין שהעד עושה עצמו עד שקר וכו׳. עיין כ״ז בספרי. ומסיים ג״כ יכול אף שנחקרו עדותן בב״ד ת״ל שקר ענה באחיו כ״ז שב״ד צריכין להם ולא משנחקרה עדותן בב״ד. החכם הספרדי וכן הז״א פי׳ על דברי הירושלמי פ״ב דכתובות. וכ״ה בתוספתא שם עדים שהעידו בין לטמא בין לטהור וכו׳ לפטר ולחיוב עד שלא נחקרו עדותן בב״ד ואמרו בדאין אנחנו הרי אלו נאמנין. ויהיה כאן הפירוש ומנין שהעד עושה עצמו עד שקר היינו קודם שנחקרו עדותן בב״ד. וע״ז מסיים הקרא והנה עד שקר העד אולם הגר״א בא״א פי׳ באופן אחר. וז״ל שבמלקות ומיתה ודיני קנסות אם העידו על האדם שהרג את חברו ותייבו מיתה או מלקות או קנס ועדים אמרו עמנו הייתם אף שעדים אחרים באו ואמרו שאמת הוא שנהרג רק לא באותו היום וביום אחר הוא אעפ״כ יקויים בהם כאשר זמם שבשעה שדברו עליו לא היה חייב מיתה עדיין שלא באו עדים עדיין וקנסות ג״כ לא היה חייב עד שיפסוק ב״ד ע״פ עדות כשר. אבל בממון באופן זה אינו חייב רק אם הוא דבר שקר לגמרי. אבל אם עדים אחרים באו ואומרים אמת שחייב ממון לחבירו אע״פ שהתכחשו עדים הראשונים בעמנו הייתם לא מקיים בהם כאשר זמם משום שלא הפסידו בזה שממון חייב אף בלא ב״ד ולכך כתיב והנה עד שקר העד ששקר הוא לגמרי וקאי על ממון עכ״ל וזה כוונת הפסיקתא שהעד עושה עצמו עד שקר. היינו שכל המעשה הוא שקר:

אם עוגשין עונשין. היינו עונש מיתה:

ריה״ג אומר ועשיתם לו כאשר זמם. לעשות לאחיו ולא לאחותו מכאן שזוממי וכו׳ (סנהדרין צ.):
צד. במלחמת הרשות הכתוב מדבר. למלחמת מצוה יוצאין אפילו חתן מחדרו (סוטה מ״ד):

מלמד ששתי מלחמות וכו׳. עיין (בר״ר פ׳ ע״ד) בסופה:

שארץ מצרים עמוקה. מדכתיב המעלך:

אלא קריאת שמע. שמתחלת שמע ישראל:

כיון שמתחיל הכהן לדבר שוטר משמיע כצ״ל:

השיבוני על דברי. היינו אותם. החוזרים יאמרו טעמם מי בנה בית וכו׳:

אם אינו שומע לדברי הכהן. הכוונה כמו שאמרו במשנה לפיכך תלתה התורה כל אלו שיחזרו בגללן ולא יתביישו עוברי עבירה כי יאמרו מחמת אלו דברים חזרו והנה מי שאין בידו עון יחשוב כי הוא ילך למלחמה אף שבנה בית וכו׳ אחרי כי הטעם רק שלא יתביישו עוברי עבירה לכך מסייסכי זה גופא עבירה שלא ישמע לדברי הכהן וימות בשביל חטא זה (הרב המזרחי):

ואיש אחר יחנכנו יכול א׳ מן המשפחה נאמר כאן אחר ונאמר להלן אחר (דברים כ״ח:ל׳) אשה תארש ואיש אחר וכו׳ או הקרא בניך ובנותיך נתונים לעם אחר. מה להלן נכרי אף כאן נכרי כצ״ל וכ״ה בספרי. ובכאן חסר. וצער יש לאדם יותר שביתו יבוא לידי נכרי. ולא לידי אחד ממשפחתו:

אחליה לקדושתיה. שטעון פדיון (ברכות לה.):

במלחמת הרשות וכו׳. כמו שמפורש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך (רש״י) ועיין ברמב״ן:

והיה אם שלום תענך. יכול אפילו מקצתן ת״ל ופתחה לך כולה ולא מקצתה כצ״ל:

אלו כנענים שבתוכה. מסיפא דקרא והיה כל העם הנמצא בה אלו כנענים. כ״ה בספרי:

לכל הערים הרחוקות ממך מאוד לא יהיה דינם כצ״ל:

לרבות הגרגשי. אף שפינה מקומו אעפ״כ ביזתו מותרת (ז״א) כגון בני גבעון שהחיה יהושע. הגר״א בא״א כתב ובגבעונים שהערימו אותם ואם לא הערימו היו נהרגין אף שעשו שלום משום שהשלום שעשו הי׳ אחר שעמדו במרדם שיהושע היה שולח אגרות מי שישלים יבוא וישלים ומי שרוצה לפנות יפנה ומי שרוצה לעשות מלחמה יעשה עכ״ל. וזה שלא כדברי המחבר דהכא:

במלחמת הרשות הכתוב מדבר. דריש מלתופסה ולא תשחיתנה ובשבעה עממין מצוה לשחתה:

רבים שלשה. מגיד שתובע שלום ב׳ או ג׳ ימים. ואע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (שמואל א כ״ח) ויהי בבוא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי:

לתפסה ולא לבזות אותה. בספרי הגי׳ ולא לשובתה והכוונה להרסה בלי תועלת. וכן הוא כוונת המחבר לבזות אותה:

כי ימצא. פרט למצוי. עיין (סנהדרין פ׳.ר) ע״ש בתוספות ד״ה ונמצא בידו שהקשו מהכא. ולפע״ד לא קשה מידי כי הכא סמוך על סוף הקרא לא נודע מי הכהו ע״כ דורש כי ימצא פרט למצוי. והוא כעין שם בסוטה גבי נמצא טמון בגל שהקשו מעומר ותירצו הכא מעניני דקרא והתם מעניני דקרא. ע״ש ותבין כוונתי:

אפילו אחד בסוף העולם (היה יודע מי ערפו) לא היו עורפין כצ״ל:

ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל כצ״ל:

כשיעור העול לרחבו כצ״ל:

מצוה בזקני העיר ההוא: ולא בזקני ירושלים שהם מדדו עיין שם בסוטה:

את העגלה הערופה בנחל כצ״ל. ומפרש הערופה (לא כדברי רש״א וראב״ע שמפרשים ערופה מלשון עורף שמשבר ערפה) והמחבר מפרש מלת הערופה בעצמה לשון שברון והפוכה כמו התם הוא יערוף מזבחותם והוא כמו שתרגם. אונקלוס וינקפון תמן ית עגלתא:

וכן אמר שהעגלה היתה מתלעת וכו׳. עיין כ״ז בתרגום המכונה ליונתן בן עוזיאל:

ומה שירות בתמימים. עיין כ״ז בפרשת עקב. ודע כי גבי עגלה ערופה כשירה בכהנים אף בעלי מומין וכ״ה בספרי:

שופכי הדם הנקי. היינו אם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה יהרג עיין ברש״י בחומש. וה׳ יכפר לנו ויטהרנו אמן: