מהדרושים שהגיעו לידינו אחר גמר סדור הספר
בהעלתך את הנרות כו'. עד כן עשה את המנורה. הקושי' ידוע' בכתב (פ' בהעלתך הב') במ"ש אל מול כו' יאירו ז' הנרות ובאמת אינם רק ששה כמ"ש רש"י ז"ל. והוא ז"ל הרגיש בזה אך פירושו דחוק. ולהבין זה יש להקדים בענין שידוכים בכלל מה שנוהגים עתה בזמן הזה לכתוב תנאים קודם. והאירוסין עם הנשואים יחד הם בדורות האלו ובודאי לא דבר ריק הוא כי מנהג ישראל תורה הוא. ותחלה יש לבאר ענין אירוסין ונשואין מה ענינם. ויובן זה בהקדים ענין ב' מדריגות המבוארים בכתב הנ"ל היינו ענין התעוררות הנשמה לברוח מן ההסתר שיש בזה גופא ב' מדריגות (כמבואר שם דרוש הנ"ל) היינו בריחה מן ההסתר לבד ורצונה לחיות באופן אחר וענין לאסתכלא ביקרא דמלכא (המבואר שם דרוש הנ"ל) ושם יש ג"כ ב' מדריגות הנ"ל]. ולהבין זה הנה כתיב וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. והקושיא ידוע איך שייך ידיעה בו ית' אחר שממך הכל ואפס בלעדו איך שייך לנברא האפיסי שידע את בוראו האין זולתו. אך הנה פי' ידיעה זו הוא בחי' הכרה באלקות (בל"א דער הערין גאט אין כל הפרטים). ובתחלה יש לבאר ענין הנשמה מה ענינה. הנה פי' נשמה מבואר בכתבים (דרוש תזריע) שהוא ענין התקבלות אלקות. ויש בזה ב' מדריגות בחי' מקיף (והוא בחי' אמונה) או בבחי' פנימי (והוא בחי' הדעת הנז'). דהנה באמת אנו רואים בדור הזה שההסתר אלקי הוא ביותר במוח ולב ועכ"ז אנו רואים בכל איש אשר בשם ישראל יכונה. בכל עומק התקשרותו בכל כחותיו לעניני עוה"ז עכ"ז יעזוב כל עסקיו הנוגעים לחיי נפשו ממש לרדוף אחרי המצות אשר יבאו לידו בתוקף עוז בתכלית ההידור ובודאי לא דבר טבעי הוא אחר שהוא נגד טבעו המקושר בענינים גשמיים. אלא מוכרח לומר שהוא כח אלקי המלובש בו המכריחו בזה אך שהוא רק בבחי' מקיף ואינו מאיר בפנימית כחותיו במוח ולב. פי' שבפנימית ההסתר גדול ביותר אך ורק כח הנשמה אינה בו כ"א בבחי' מקיף. לכך כשמוצאה דבר שתפעול פעולתה בו וע"י בגוף שם תשלח פארותיה. כי ענין הנשמה הוא רק לדבקה בו ית' בכל הכחות. רק מצד ההסתר אשר בכחות הפנימי' לא תוכל להוציא מגמתה מכח אל הפועל רק במצות מעשיות אשר המה מגיעים באמת עד נקודה העצמי' (נקודת היהדות) שם תמצא מקום אשר תוכל לפעול פעולתה. והוא ענין ופי' האמונה בכלל כי פי' אמונה הוא מלשון כאומן את היונק (בל"א צו גיצויגינקייט און קלעפיקייט צו אלקות). והנה בדור הזה דור היתום הנק' עקבות משיחא פי' שהנשמות אינם רק בבחי' עקביים. פי' שכח הנשמה שהוא דביקות בבורא ית' אינו רק למעשה בפו"מ (כידוע בענין רגלים שהוא בחי' נו"ה הנק' תרין ירכין) לקיים רצונו ית' בקיום המצות **חסר קצת**. כל עצמותו ית' כידוע לי"ח. וזהו בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' כי כל התרי"ג מצות אינם רק לעשות כלים מכלים שונים** חסר קצת** ית' הפשוט בתכלית הפשיטות והיא היא בחי' האמונה. דביקת כל הנבראים והיצורים והנעשים בו ית' האפס בלעדו. והנה בגלות מצרים הי' גם בחי' האמונה הזאת מכווצת בתכלית הכווץ אצל נש"י, כי הי' קודם קבלת התורה ומצותיה. וגם האבות לא שמשו רק בכח האמונה רק שהאירה בכל כחותיהם לכך קיימו את התומ"צ ברוחניות עכ"פ מצד נשמותיהן הבהירים וגבוהים ביותר עד שהיו מרכבה לחג"ת דאצי' פי' שפעלו בגופיהם פעולת כלים דאצי' אשר עליהם אמר זוה"ק בתיקונים איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד בהון ואחריהן היו י"ב שבטי י"ה שהם י"ב גבולי אלכסון כנודע. ופי' שבט הוא כמו שבט האילן שאינו יונק מגוף כח הצומח שבארץ רק אחר התעלמו בשורש האילן וממנו לענף. הנמשל בזה למע' הוא כמו מל' דאצי' הבוקעת מסך המפסיק בין אצי' לבי"ע ומאירה על ראשי החיות בד' מחנות שכינה כנודע. והוא ים של שלמה העומד על י"ב בקר. ככה בחי' י"ב שבטים הם י"ב מיני התכללות המשכות אלקות מאצי' לבי"ע. ולכך אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד האמיתי באצי' כך אין בלבנו בבי"ע אלא אחד. והוא מאמר הזוה"ק כגוונא דאינון כו' לעילא באחד אוף הכי כו' לתתא. רק ברזא דאחד והוא רק כגוונא (כידוע בענין ההפרש שבין משה לשאר הנביאים שלא נבאו בזה רק בכה. והוא ענין אספקלריא המאירה ושאינה מאירה המבואר בכתבים ובדרז"ל). אך כשהיו בגלות מצרים נפסק מהם גם הכח ההוא. פי' שגם האור של תולדה הבא ומאיר ממל' דאצי' אחר המסך עכ"פ אור הוא שמאיר ובא. רק שההארה אינה כמו שהיא באצי', אלא כמו אור הנר המאיר דרך נקבי העששית של ברזל שעכ"פ אור הנר הוא. רק שאינו מאיר כמו שהוא בתוך העששית. ונק' מראה דמות כבוד הוי' (וכידוע בענין צלם ודמות). אך הנה בגלות מצרים לא האיר בהם אור ה' גם ע"ד הנ"ל בענין נקבי העששית הנ"ל. רק כמו אור הנר שבבית סגור שאין מאיר לחוץ כלל ככה לא האיר בהם אור האלקי כלל. אך מ"מ הי' בהם כח האמונה מצד האבות. כי מעשה האבות ירשו בנים. אך ורק שלא האירה בהם אפי' בדרך מקיף מצד פנימית כחותי' אשר הוטבעו ברע ביותר. ומחמת זה אין כח הנשמה פועל פעולתו אפי' בדרך מקיף (השייך לפנימי). כמשל אור הנר במקום אויר מעופש שיכבה מיד. וכמ"כ נר רשעים ידעך. והוא ישנו עכ"פ רק שאינו מאיר. מהעדר המקום להתפשט בו. אך אם יעוררהו יתעורר כמו אויר מעופש הנ"ל שאם יביאו לתוכו אור גדול כאבוקה ממילא ידחה. ככה בחי' נשמה הנ"ל גם שלא האירה בהם אפי' בדרך מקיף כנ"ל מ"מ כשנתגלה עליהם משה רבינו, והאיר בהם ממקורו נאמר ויאמן העם כי האיר בהם משורש נשמתו אשר שם נאמר גם חשך לא יחשיך כו' כחשיכה כאורה והנה כתיב ועברתי בארץ מצרים כו' אני ולא אחר פי' שנתגלה עליהם אור עצמותו ב"ה שקודם הצמצום הראשון בשורש נשמותיהן אשר ע"ז נאמר ואתם הדבקים בה' ממילא חיים כולכם היום. כי במקום הזה אין מקום לרע כלל להסתיר. ממילא יצאו ממצרים מנש"ט והכה כל בכור באמ"צ. פי' בכור היינו בחי' ישת חשך סתרו המשתלשל ובא ע"י צמצום אחר צמצום עד שנעשה בחי' מצרים וכשנגלה אור ה' שקודם צמצום הנ"ל ממילא אין מקום לבחי' זו, ויצאו כולם חפשים מהסתר אלקי. רק מ"מ נאמר בהם ויסעו בנ"י כו' הגברים. פי' גבר הוא תרנגול המבחין בין יום ובין לילה. ככה לא הי' בהם רק זאת המדריגה להבחין בין רע הנק' לילה ולברוח ממנו ובין טוב הנק' יום ולדבקה בו פי' שברחו רק מן הרע ובחרו בחיים אבל לא ידעו כלל מה הוא בית חייהם. וכמשל איש ההולך ליהרג שאין במחשבתו לעת כזאת איך ישאר בחיים חיותו. רק שרוצה לחיות ולא ימות ולזה הוצרכו לקבלת התורה. כמ"ש והודעת להם כו' זה בית חייהם. כי היא חיינו באמת חיים אמיתים חיים נצחיים. והוא ענין דעת הנז' למע' (כמשי"ת בעה"ש) ולהבין ענין דעת י"ל תחלה מ"ש וידעת היום כו' כי הוי' הוא האלקים פי' כי הוא מילתא בטעמא למה וידעת כי ה' הוא כו'. וביאור ע"ז הנה ענין דעת הוא לשון יחוד כמו והאדם ידע כו' פי' התקשרות במושכל בעומק אחר עומק עד שיהי' לגוף א' עם המושכל ואינו דבר בפ"ע כי לא ירגיש שאר פרטי כחותיו בעת ההיא. וככה יובן בעבודת אלקי' ג"כ ענין דעת, היינו יחוד עצם הנשמה בכל פרטי' עם כח אלקי המאיר ומתגלה בקרבה. כמו בענין הסבר סובב וממלא או בהסבר ענין שלימות עצמותו וכל יכול להתקשר במושכל הזה בעומק אחר עומק ויוקלט הדבר הזה בקרבו מצד אלקותו עד שנעשה מיוחד בכח אלקי הזה המאיר בהסבר הזה הוא ענין דעת (בל"א דער הער עס ווערט נקלט די געטליכקייט דער פון אין מוח און ער ווערט אכלי דער צו) וכמ"ש בתניא להעמיק דעתו ביותר כו' והוא ענין הכרה בלי שום טעם ודעת כמו ידע שור קונהו שמכירו שהוא בעליו בלי הבין איך שהולידו. ולזה נצטווינו באמרו וידעת כו'. כי הוי' הוא האלקים. פי' למה וידעת פי' תתייחד בעצמותו ב"ה כי ה' הוא עצמות א"ס ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטות ואפס זולתו אפס המוחלט הוא האלקים. פי' אלקים בגי' הטבע המצמצם אור שלימות עצמותו אשר ממנו הכל ואין זולתו רק שמתלבש הכל דרך הטבע. עד שנעשו מזה דעות כוזבות באמרם שהעולם קדמון. עזב ה' את הארץ. אבל באמת ה' הוא האלקים פי' שגם כח זה המסתיר הוא ג"כ מצד שלימותו ופשיטותו ית' כמאמר ומבלעדי אין אלקים. פי' שמצדו ית' אין כאן צמצום כלל רק לעיני בשר הוא הצמצום הזה. ונצטווינו לסור מדעות כוזבות ההם רק וידעת פי' להתייחד בו ית'. למה כי ה' הוא כו' ואפס בלעדו גם הצמצום הזה הוא ממנו ית' ואלדח"מ ית' ומפשיטותו ית'. וזהו וארשתיך לי באמונה. פי' דקאי על בחי' יציאת מצרים הנ"ל שהיו משוקעים בנש"ט כנ"ל ולא האיר בהם כח אלקי כלל אפי' בבחי' מקיף כנ"ל. אך כשבא משה רבינו אצלם בפעם ראשון והודיע להם שהם נגאלים עפ"י הקב"ה נאמר שם ויאמן העם מפני שהאיר בהם כח האמונה שמצד האבות כנ"ל באריכות: רק שהאירה בהם בדרך מקיף פי' לשלוט על כחות הפנימים המשוקעים בנש"ט כנ"ל. ולכן יצאו ממצרים אל המדבר לא מקום זרע ולא שאלו לפי שעה זו איך יתפרנסו במקום ההוא. מפני שנתקשרו בבחי' מקיף לעצמותו ב"ה. רק שלא הי' רק לפי שעה זו שנתגלה בחי' מקיף הנ"ל. ולכן אח"כ התלוננו באמרם להמית את כל העם הזה ברעב פי' רעבון אלקו' שלא האיר בהם כח זה בפנימי'. וגם מקיף הנ"ל נתעלם מהם. והי' זה לצורך קבלת התורה בפנימי' דוקא. וזהו וארשתיך לי פי' אירוסין ידוע שהחתן נותן טבעת עגול על אצבע הכלה ואומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו פי' מקודשת. מובדלת משאר בנ"א ומיוחדת רק לי לבד מלשון אל תגע בי כי קדשתיך. פי' שבטבעת זו העגולה שהוא בחי' מקיף הנ"ל פי' מקיף וסובב בהעדר מומ"ט כידוע בעיגול שאין בו מעומ"ט. בזה הוא מקדיש ומבדיל אותה שלא תהא מיוחדת רק לו לבד ולא לזולתו אך עדיין אין זה נשואין גמורים להיות מזה הולדה. וככה יובן למע' שבבחי' האמונה הנ"ל שהאיר בהם בדרך מקיף כנ"ל נבדלו מכחותיהם המשוקעים בנש"ט כנ"ל רק להיות מיוחדים לו ית'. לקבל גילוי אלקותו ית': אבל לא האיר בהם בדרך פנימי' במוח ולב. שהוא בחי' נשואין כמשי"ת עד עת מ"ת שנ' בה ביום חתונתו זו מ"ת. וזהו ויסעו בנ"י כו' הגברים לבד פי' שלא נעשו רק בבחי' גברים לברוח מן הרע. אבל לא קבלו עדיין טוב האמתי בפנימית כחותיהם. כי לא נזדככו עדיין עד אחר סה"ע שזככו לברר לזמ"ר. ואז היו ראוין לקבלת התורה בפנימית דוקא הנק' בחי' דעת יחוד פב"פ כמו פב"פ דבר ה' עמכם להיות מזה הולדה גמורה בדומה תולדותיהם של צדיקים מע"ט. ולהבין זה בביאור י"ל תחלה ענין פב"פ הנ"ל מה ענינו הנה פי' פנים הוא בחי' פנימית של הדבר ומהותו כמו שהוא. ויובן ממשל רב הלומד עם תלמידיו שיש בזה ב' בחינות מצד המשפיע וכן מצד המקבל. ותחלה נבאר ענין הנ"ל במקבל. דהנה אנו רואים בתלמוד היושב לפני רבו ומקבל ממנו איזה שכל שמעמיק דעתו ולבו וירחיב דיבורו בהתפעלות גדולה עד שיזוזו כל אבריו ויתנענעו בחיות רב ובהתפעלות עצומה עד שמתפעל ומתענג מטוב טעם השכל הזה אשר יסביר לו רבו כאילו הוא חיותו ממש. ולכאורה הוא נגד מארז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו כו'. אך באמת אינו תרתי דסתרי. רק שבהתגלות חיצוני' הוא מתפעל ומתענג אבל בתוכו ובקרבו דא לדא נקשן מאימת רבו המשפיעו והא בהא תליא שמצד ביטולו לרבו בפנימיות כחותיו עד שאינו מרגיש א"ע ליש ודבר כלל נשפע עליו כח רבו בשכל הזה בכל כחותיו שיתנהגו ויפעלו פעולתם ע"י כח השכל הזה המאיר בו מרבו ואינם כח עצמו כלל. רק כח הרב הוא זה בהשכלתו ובדבורו ובהתפעלות לבו ובכל פרטי כחותיו. והוא ענין פנים של המקבל פי' פנימיותו בביטול והעדר עצמותו מכל וכל. וממילא נשפע עליו מרבו ג"כ מפנימיותו. פי' פנימיותו של השכל ההוא אשר ישפיע לתלמידו ג"כ ובכל כחותיו בתענוג ורצון ושו"מ ומדומ"ע הכל בפנימיות כחותיו של המשפיע כידוע בענין רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. ולפ"ע ע"ר ככה יתגלה בחי' עומק תחת. והנה מזה יוכל להיות הולדה. היינו בהפרדו מרבו ויחזור על לימודו (חפר הרנה) ליחוד וזווג. אבל עדיין לא קבלה השפעתה מהחתן. ככה לא נתקבלה עדיין בו אור האלקי כי טוב הוא. רק שמיועד לכך. אך הנה זה הכח הי' בתמידות רק בדורותיהם שהי' לבם רחב כפתחו של אולם ולא היו צריכים לדבר אחר. והיו תמיד באופנים אלו. אם להתענג מאלקותו ית' ואם לתקן א"ע שיהיו מוכנים לכך. אך בדור זה היתום תכפו הצרות ונתמעטו הלבבות עד שגם זה לא נמצא כ"א א' בעיר ושנים במשפחה. רק זה הכח נשאר גם כעת שירע לבבו על רוב יגיעתו בעניני ההוה ונפסד אחר התבוננו גודל ההיזק המגיעו מזה כנ"ל באריכות (במדריגה הא' בבריחה מן ההסתר הנ"ל) והוא הוא על ידי כח הנשמה אשר בקרבו. בצירוף תומ"צ אשר הנחילנו בוראנו. והוא הוא ענין שידוכין הנ"ל כנודע בענין השידוך שהוא רק שייכות הכלה ששייכת לחתן זה ולא לזולתו. אבל עדיין אינו אפי' הבדלה הנ"ל. והראי' כי אנו רואים בחוש שכמה שידוכים יבטלו והי' כלא הי' כלל ממש. רק שלפי שעה זו אינה מיוחדת ושייכת רק לזה. ככה יובן למשכיל למע' ששידוכים הוא ענין הנ"ל ברוע לבבו אשר ירע לו מהפרדו מאלקות. ואינו שייך לפי שעה זו רק לאלקותו ית' ולא לעניני העולם אבל בהולכו לעסקיו תיכף ישכח כח זה ממנו כנ"ל במשל שאינו רק שייך לאלקות ית' שיוכל לזכור את רעתו ולהתחרט אך תיכף יבטל, ועתה נבוא לבאר הפסוקים בע"ה. ותחלה יש להעיר מה צורך הי' דוקא שאהרן ידליק את הנרות גם שינוי לשון בהעלתך אינו מדוקדק לכאורה ויש להקדים תחלה. בענין כי אל דעות ה'. פי' שסובל ב' דעות ד"ע המשפיע וד"ת של המקבל (כמבואר בכ"ד בכתבים). ויובן ביאורו בהקדים ביאור ענין סובב וממלא בכלל, דהנה ענין סובב ביאורו שהכל בו כלולים עד פרט היותר אחרון כמאמר אין בפרט אלא מה שבכלל. וידוע המשל לזה מהנפש טרם בואה להחיות את הגוף בכלים מכלים שונים. שבודאי אין כל חדש בהתלבשותה בכלי הגוף להחיותם כי מאין נמצאו כל כחות הנפש בגוף כרצון ושו"מ ומדו"מ אם לא שהיו בנפש גם תחלה קודם התלבשותה בגוף. והנה איך נשער אותם הכחות בנפש בלי גוף. אם לא שנק' את הנפש בבחי' מוגדרת מהכחות ההם. מאחר שהנפש היא תכלית הרוחנית ומושללת מכל הכחות האלו המתלבשים בגוף בודאי לא נקראנה רק בשם מוגדרת. פי' שהיא מוגדרת ומיוחדת להאיר בכלי הגוף. באופן זה דוקא ולא באופן אחר. אבל לא שהכחות ההמה נמצאים בה טרם בואה בגוף. ככה יובן למע' בענין סובב הנ"ל שפירושו שכל העולמות בטלים בו בתכלית הביטול ואינם במציאות כלל, רק שמוגדר ומיוחד להאיר רק בבחי' ע"ס ובד' עולמות אבי"ע דוקא. אבל לא שנמצא בו במציאות נבדל בחי' ע"ס וד"ע אבי"ע הנ"ל ולכן בהאירו לעולם האצי' בגילוי מאחר שהוא קודם הפרסא ומסך המפסיק בין אצי' לבי"ע נא' שם אחליפו דוכתייהו ואור החסד מאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה מאיר בכלי החסד. כי מאחר שבחי' חו"ג אינם במציאות בו כנ"ל רק שהוא מוגדר להאיר באופנים כאלו דוקא. לכך יכול להאיר בכלי החסד כמו בכלי הגבורה ממש בשוה ונק' דעה זו מיש לאין פי' שהוא ית' יש אמיתי וכולם כאין וכלא נגדו. מאחר שאינם במציאות זולתו כלל. ונק' ד"ע מפני שהוא עליון על כל פרטי הנבראים מאורו ית'. אך הנה בחי' ממלא הוא להיפך מזה ממש שממלא את כל הכלים לפי ערכן דוקא. כמשל אור הנפש בהתלבשותה בגוף להחיותה בכלים מכלים שונים דוקא. ובבחי' זו נק' מאין ליש דוקא. פי' שלעיני בשר אינו נראה רק היש הגשמי. וחיותו האלקי המחייהו ונותן לו שפעו התמידות אינו נראה כלל. ונק' ד"ת דוקא. כי זה הטעות אינו במציאות רק אצל התחתונים דוקא. כי העליונים בטלים במציאות לאור המחיים. אך הנה הוא ית' סובל ב' הדעות ביחד כי באמת גם הד"ת הנ"ל הוא ממנו ית' מאחר שאפס המוחלט בלעדו ית' ואדרבה כל שהיש גשמי ביותר ואור המחייהו אינו נראה מורה יותר על פשיטותו ית'. שאין כל גבול מגבילו אף גם הגבול הזה שלעינינו הוא היותר מגביל גם הוא תמונתו. והנה ידוע דבחי' אהרן שהוא נק' שוש' דמטרוניתא בזוה"ק פי' שבכחו להעלות נש"י המלובשים בגופים למעלה מעלה לעצמותו ית' שלמעלה מע' מב' הדעות הנ"ל. כשושבין הכלה שמביא את הכלה ומעמידה לפני החתן דוקא כמאמר כל נשמתא ונשמתא הוות קיימא בדיוקנהא קמי' מלכא קדישא. ולכן נאמר לו דוקא בהעלתך כו' שהכל תלוי בו דוקא. ועתה נבאר בס"ד כל הפסוקים הנ"ל כסדרן. בהעלתך את הנרות פי' נרות הם נש"י המלובשים בגופים בכלים מכלים שונים כנ"ל. אל מול פני המנורה פי' מנורה הוא מקור הנשמה שאינה מתלבשת בכלי הגוף רק בבחי' מקיף כנ"ל. ופני המנורה הוא בחי' פנימיות של המנורה הנ"ל בבחי' לאסתכלא הנ"ל ולא חיצוניותה להאיר בבחי' בריחה מן ההסתר לבד כנ"ל. ומול פני המנורה הנ"ל היא בחי' מל' דאצי' מקור כללות נש"י כי פי' מול הוא מה שפני המנורה אצלו לנוכח בעלייתן בבחי' לאסתכלא הנ"ל ולקבל תענוג גילוי אורו ית' הפשוט והוא הוא הנק' בחי' מל' דאצי' כידוע עשישתא דמקבל כל נהורין ומשפעת לחוץ לגלות לכל הדבקים. ועתה יובן שבהעלות אהרן את הנרות כנ"ל אל מול פני המנורה כנ"ל יאירו ז' הנרות פי' שעלייתן ע"י אהרן הוא לעצמותו ב"ה הסובל ב' דעות הנ"ל. נמצא שמצדם ומכחם יתוסף הארה יתירה גם במול פני המנורה הנ"ל. ואומרו ז' הנרות הוא כי באמת מקור נש"י הם בבחי' ז"מ דז"א דאצי' להתלבש בבחי' נר"ן דבי"ט. כידוע של' כלים דז"א דאצי' נעשים נר"ן לבי"ע (כמוזכר כ"ז בכתבים). ואומר ויעש כן אהרן ופרש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. פי' שלא שינה בהעלותן מד"ת הנ"ל כמו שנצרך להיות בד"ע הנ"ל. והטעם מבאר הכתוב ואומר אל מול כו' העלה כו' פי' שמפני שאל מול כו' העלן שיאירו ושם הם שווין ד"ע וד"ת הנ"ל בשוה כנ"ל באריכות בענין סובלו ב' דעות הנ"ל. אך עכ"ז הי' צריך גם למשה שהי' שוש' דמלכא כידוע פי' שבכחו להמשיך עצמות אוא"ס ב"ה הסובל ב' דעות הנ"ל בכנס"י אחר עלייתן ע"י אהרן כנ"ל והוא אומרו כאשר צוה ה' את משה. ומבאר הכתוב עוד ואומר וזה מעשה המנורה פי' פעולתה בכלי הגוף מקשה זהב. פי' מקשה הוא בחי' התייחדות כל הפרטים אל מקורן המקיף כנ"ל בענין סובב. ואומר זהב נודע שהוא בחי' גבורה להגביר עליו כח המ"ש אחר התבוננו כנ"ל באריכות. עד ירכה עד פרחה. פי' ירכה בחי' אירוסין הנ"ל שהוא היותר תחתון מכלי הגוף המקבלים אור הנשמה שאינו מאיר רק למעשה בפו"מ (כנ"ל בענין תרין ירכין). פרחה הוא בחי' שידוכין הנ"ל שאינו אלא כפרח הנופל תיכף. הכל מקשה במקור הנשמה כי כאשר צוה כו' פי' כאשר צוה ה' את משה שנאמר בו ותמונת ה' יביט כנ"ל באריכות ביאורו כן עשה גם את המנורה הנ"ל פי' מקור כל נשמה כמו שהיא שבכחה ג"כ להביט תמונתו ית' והוא הנק' אתפשטותא דמשה בזוה"ק כן עשה את המנורה: