אלה פקודי המשכן משכן העדות איתא ברבינו בחיי המשכן עם ה' אותיות של המשכן בגמטריא ת"כ כמנין השנים שעמד בית שני, משכן בגמטריא ת"י כמנין השנים שעמד בית ראשון, העדת חסר וי"ו בגמטרי' תע"ט כמספר שני' שעמד המשכן עד בנין הבית והוא דבר נפלא, אלא שצ"ל מ"ט חסר ה' ממספר בית שני עד שצריך לצרף ה' אותיות למספר ת"כ וצ"ל לרמז לחמשה דברים שחסרו בבית שני כמבואר במס' יומא דף נ"ב ע"ב ומרומז זיבת ואכבדה שהכתיב הוא ואכבד חסר ה' והקרי ואכבדה עיי"ש:
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד עפ"י משה ברש"י רמז למשכן שנתמשכן בעוונותיהם של ישראל, י"ל ידוע דאלו בא משה לארץ ישראל לא חטאו ישראל בע"ז ולא נחרב בהמ"ק רק שכיבתו עם אבותיו גרמה שזנו אחרי אלהי נכר הארץ וזה משכן העדות אשר פקד (אשר פקד לשון חסר כמו ויפקד מקום דוד) על פי משה על ידי משה על אשר לא נכנס לארץ ישראל בחטא "שאמר" שמעו נא המורים כדאיתא במפרשי' וזה על "פי" משה וק"ל (מש"מ):
אלה פקודי המשכן וכו' יש לפרש דידוע דכל מה שעשה משה לא שלטה בו אומה ולשון לעולם כאשר לא נעשה המשכן ע"י משה לבדו כ"א ע"י אנשים שהופקדו עליו ע"כ עתיד הוא לחרב וזהו אלה פקודי המשכן זה הוא חסרונו של המשכן, עד שע"י אותו החסרון נתמשכן בעונותיהם ב' פעמים (כדאיתא ברש"י) והוא אשר פקדו משה ע"י איתמר בן אהרן הכהן ולא עשאו בעצמו:
ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים ידוע במדרשות כי נשכח ממרע"ה מה שעשה באלף ושבע מאות וכו' ונצטער ע"ז עד שהזכירו הקב"ה, נ"ל רמז על משאחז"ל במס' תמורה ט"ז ע"ב שנשכחו בימי אבלו של מרע"ה אלף ושבע מאות ק"ו וגז"ש ונראה דלא חשיב פרוטרוט דחמשה ושבעים, ועכ"פ הכלל אלף ושבע מאות מכוון הכא והתם, יען כי ע"י העגל ושבירת הלוחות באה שכחה לעולם:
ואת האלף ושבע מאות עשה ווים לעמודים ידוע משאחז"ל שהי' נשכח ממשה מה שעשה מאותן השקלים עד שעמדה וי"ו נגדו ונזכר שהם ווים לעמודים, והענין כי שרשן של ישראל ס' רבוא נשמות נגד אותיות התורה ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה והוא ידוע, והנה לכל אחד חלקו בתורה למעלה, אמנם יש נותרים שנשמותיהם מקליפת נוגה הסמוכה לקדושה ולהם אין להם חלק בתורה ולא אות מס' רבוא אותיות ומ"מ יש להם תקנה במהנה לת"ח מנכסיו (כדאיתא בכתובות דף קי"א ע"ב א"ר אלעזר עמי הארצות אינם חיים וכו' כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאינו משמש באור תורה וכו' א"ל רבי מצאתי להם תקנה מן התורה כל המהנה ת"ח מנכסיו ומשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח כאלו מדבק בשכינה) ע"ד שמח זבלון בצאתך דמניה ומניה מסתייע מלתא שע"י הע"ה עוסק הת"ח בתורה ונעשה צדיק יסוד עולם ואלו הם אלף ושבע המאות שהי' יתירים על ס' רבוא לא ידע משה למצוא להם תקנה עד שעשה מהם ווים לעמודים שיתלו בהם עמודי עולם כנ"ל:
אבנט פליגי בש"ס לחד מ"ד אבנטו של כהן הדיוט הי' נמי כלאים וכן פסק רמב"ם ושמעתי מקשים א"כ מ"ט נתחייב שמואל על שהורה הלכה בפני עלי רבו ששחיטה בזר כשירה (גמרא ברכות דף ל"ב ע"ב) הלא לפי דעתם דשחיטה בעי כהונה צריך ללבוש האבנט שהוא שעטנז ואי בזר כשירה אסור הכהן להיות לבוש באבנט שהוא שעטנז וא"כ הו"ל לאיפרושי מאיסורא ומותר לומר בפני רבו (דבמקום שיש חילול חשם אין חולקין נבוד לרב ברכות י"ט ע"ב) ונ"ל דהנה עכ"פ בזמן שהזר שוחט צריך לעמוד כהן מלובש ומזרק בידו לקבלת דם והוא לבוש אבנט וא"א בענין אחר והנה רפ"ב דיומא איבעי' להו אי נימא השוחט עצמו יקבל דם דאי הזורק איכא למיחש איידי דחביבא לי' זריקה לא יקבל כל הדם מחמת זריזתו בזריקה, או דילמא הזורק מקבל דשחיטה זימנין שהוא בזר ואסור לקבל דם, ומסיק הזורק הוא המקבל, ומעתה י"ל הם שחזרו אחר כהן לשחוט ס"ל גם הוא יקבל דם ואין כאן משום שעטנז דעכ"פ במשך זמן השחיטה צריך להיות אחד עומד במזרקו מלובש כלאים, וא"כ ליכא לאפרושי מאיסורא אך שמואל הורה הלכה דהזורק יקבל והדין עמו דהרי כך הלכה ומכ"ש באותו דליכא למיחש אגב חביבות עבודה ימהר לזרוק ולא יקבל כל הדם שהרי חטא בני עלי הי' בזיון קדשים שנתעצלו ושהו קיניהן של בנות ישראל (כמבואר גמרא שבת דף נ"ה ע"ב) ולא הי' זריזים א"כ פשיטא שהזורק יקבל ושחיטה בזר כשירה, ועכ"פ לאיפרושי מאיסורא ליכא והורה הלכה ואפשר דרמז להם שאינם זריזים ויכול הזורק לקבל דם ולא בעי כהן לשחיטה וה"ל לאיפרושי מאיסורא:
ויביאו את המשכן אל משה ברבה פרשה זו הה"ד תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק בגאוה ובוז כיצד אדם מתודה ביוהכ"פ אם בא יוהכ"פ אחר ומזכיר עוונותיו אומר לו הקב"ה תאלמנה שפתי שקר מהו עתק דברים של סלוקים כענין שנאמר ויעתק משם ההרה, בגאוה ובוז אומר לו הקב"ה לא הי' בידך עוונות משל שנה זו שאתה מתגאה בגאוה ובוז עיי"ש וצריך להבין מה ענינו לכאן, נקדים שזהו פלוגתא סוף מס' יומא דף פ"ו ע"ב רבנן ס"ל אסור להתוודות עוונות שכבר התודה עליהם יוהכ"פ שעבר שנאמר ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו וראב"י ס"ל הרי זה משובח שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד ומה אני מקיים ככלב שב על קיאו לכדר' יהודה אמר רב דאמר כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, ולכאורה המדרש הנ"ל דלא כמאן דלרבנן משמע דכלל לא יזכיר עוונות משנה שעברה ואלו להמדרש דווקא כשאינו מזכיר עוונות של שנה זו אז מחזי כמתגאה שאין לו עבירות חדשים כלל אבל אם יזכור ויתוודה על שניהם הרשות בידו, ולראב"י ע"כ לא איכפת לן אפי' אם לא יתוודה כלל על עוונות משנה העברה, דאלת"ה לוקי קרא דככלב שב על קיאו בכה"ג אעכ"ח דלא פלוג ולעולם יכול להתוודות על עבירות של אשתקד והמדרש דלא כמאן לכאורה, וי"ל לעולם כראב"י וכל זה מבואר בקרא דמייתי כי פשעי אני אדע וה"פ דהנה משעשה תשובה אי נמי עוונותיו לא נמחקו לגמרי מ"מ נעשה מהם שגגות אך עוונות שנה זו עדיין הם זדונות וזהו שאמר כי פשעי אני אדע ואני מודיע ומתוודה על פשעי שהם עוונות שנה זו שהם בחינת פשעים ומזידים אזי חטאתי נגדי תמיד אני מזכיר ג"כ של אשתקד שהם בבחינת חטא ושוגג אבל לא זולת וא"כ מבואר כהמדרש ומעתה ל"ק תו דלמא קרא דככלב שב על קיאו קאי אמתודה על עבירות יוהכ"פ שעבר ואינו מתוודה על שנה זו כלל ז"א ל"צ קרא להכי דכבר נשמע זה מפשעי אני אדע וק"ל:
והנה טרם נבוא אל הביאור נאמר מ"ש הרמב"ן ונדחק בקרא ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת מכסהו שהוא מיותר וכתב שהמשכן הם היריעות עזים והאהל הם יריעות תכלת ולפע"ד זה לא יתכן דהכי הול"ל ויביאו אל משה את המשכן ואת האהל ולא ויביאו את המשכן אל משה את האהל ע"כ אני אומר לפמ"ש לעיל במדרש רבה אלה פקודי המשכן משכן העדות שמלבד משכן אהל מועד עשו עוד משכן לעדות ופי' בגליון שם שעשה בהמ"ד ללמוד שם תורה ברבים עיי"ש וא"כ הכי קאמר קרא ויביאו את המשכן אל משה פי' המשכן שהי' עשוי למשה לדרוש שם ברבים ואח"כ את האהל ואת מכסהו הוא משכן אהל מועד וא"ש, אלא דלכאורה קשה קצת למה הקדים משכן משה למשכן אהל מועד, אמנם לפי הנ"ל יתכן דהמשכן אהל מועד בא לכפר על מעשה העגל אך בהמ"ד למה הוא בא וי"ל לכפר על עון אחר שחטאו ישראל אז כאשר באמת הוכיחם משה על זה כדכתיב בפרשת דברים דבמחרת יוהכ"פ עת רדתו מן ההר כשבחר הסנהדרין ע"פ עצת יתרו ואמר להם הבו לכם אנשים הי' להם להשיב רבינו משה אינו דומה שומע מפי רב לשומע מפי תלמיד והם לא אמרו כך ומאסו במשה כמבואר שם (וכדאיתא דמפני זה לא זכו ישראל שמשה יהי' מנהיגם ומנהלם בארץ ישראל) ע"כ לכפר על זה החטא עשו משכן למשה לבית המדרש כנ"ל והא"ש שהקדימו משכן משה משום דאסור להתוודות על חטא שעבר עליו יוהכ"פ עד שיתוודה על חטאו של שנה זו כנ"ל שחטאים של שנה זו הם בבחינת פשעים ושל שנה שעברה הם בבחינת חטא שוגג שכבר עבר עליו יוהכ"פ והעגל נעשה קודם יוהכ"פ ונאמר עליו סלחתי כדבריך משא"כ חטא זה שמאסו במשה רבינו ע"ה הי' בשנה זו אחר יוהכ"פ ע"כ הביאו תחלה משכן משה לכפר על חטא שנה זו ואח"כ האהל שבא לכפר על חטא שנה שעבר ע"ד דכתיב תחלה כי פשעי אני אדע ואח"כ וחטאתי נגדי תמיד וא"ש המשך המדרש וק"ל:
ויברך אותם משה י"ל כי מלאכה פירושו מה שעשו עושי המלאכה מעשה בפועל בידיהם והעבודה היינו נדבת ישראל מלבם כמ"ש הרמב"ן כמו ועבדתם את ה' אלקיכם, וכמו שאחכז"ל איזה עבודה שהיא בלב זו תפלה (תענית ב' ע"א) אע"פ שאינו עושה שום דבר בפועל והכתוב מעיד על בעלי העבודה היינו המתנדבים בעם להביא כי עשו ככל אשר ציוה ה' רוצה לומר כחפץ השי"ת שהתנד' בלב שלם, ואך אדם אינו יודע מטמוניות של חבירו ולא הי' מרע"ה יודע אם עשו העבודה פי' נדבת לבם אם הי' בכל לבם אבל כשראה כל המלאכה של עושי המלאכה שנעשה כאשר צוה ה' את משה בלי שום פקפוק כלל מזה מוכח שהיתה נדבת המתנדבים מלבם הטהור דאל"ה לא היו זוכים עושי המלאכה שהם שלוחי הציבור לגמור כל המלאכה בלי פקפוק ע"ד שליח צבור שתפלתו שגורה בפיו שהוא סימן טוב לשולחיו ע"כ וירא משה את כל המלאכה וגו' מזה הבין כי כל העבודה מה שהביאו נדבת לבם הי' רק לש"ש כרצון ה' ע"כ ויברך אותם משה:
[] ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן העדות והקשה מו"ר חסיד שבכהונה הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל הא איתא במדרש והביאו הטור או"ח סי' תרפ"ד דמלאכת המשכן וכליו נגמרו בכ"ה בכסליו ולהקים המשכן צוה ה' בחודש הראשון וא"כ להיכן נתנו הכלים עד ר"ח ניסן וכקושית בצלאל ותי' דעיקר הקפידא הי' על הכלים לאחר משיחתן שאז נתקדשו במשיחתן אבל בצלאל יפה הקשה יען שאם היו נעשים הכלים בראשונה ראוי הי' שגם המשיחה תהי' בהם ראשונה (וכדנראה מרש"י שהובא בתוספות שאיבעיא הגמרא שלמים של אמש וחטאת ואשם דהיום איזה מהם קדמי האיבעיא על אכילת בשרם הובא לעיל דף ס"ט ע"א) וק"ל:
תקים את משכן העדות רוב חז"ל ס"ל בכ"ג באדר התחילו ימי המלואים ובאחד לחדש הראשון הי' שמיני למלואים ובו ביום מתו נדב ואביהו והרא"ע כתב שמסברא בר"ח הראשון התחילו ימי המלואים ובשמונה בו מתו נדב ואביהו ונטמאו מישאל ואלצפן ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי חל שביעי שלהם בע"פ, ואני אומר משם ראי' בהיפוך כי לא יכול משה רבינו ע"ה להקימו רגע אחד קודם אחד לחודש הראשון אשר ציוהו השי"ת וא"כ ע"כ נכנס רוב היום ועדיין לא נגמר הקמתו ומכש"כ לפי הדרש ביום הוקם ולא בלילה ומכ"ש אי הי' צריך להמתין עד שיעידו עדים על החדש, נמצא א"א לקיים ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים לילה ויום שהרי כבר עברה הלילה ורוב היום של ר"ח וע"כ צריך לומר ביום ב' ניסן התחילו המלואים וביום ט' ניסן הי' שמיני למלואים ובו ביום מתו נדב ואביהו ונטמאו מישאל ואלצפן וא"כ איך אמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר יכולים לעשות הא גם למחר לא הי' יכולים לעשות אלא עכ"ח כדברי רוב חז"ל בר"ח נגמרה וכלתה הקמתו וז' ימים מילואים הי' מיום כ"ג אדר וכבר הוקם יום שלפניו, (וצ"ל יום שלפני פניו דהא יום שלפני כ"ג אדר הי' בשבת דר"ח ניסן הי' בשנה זו באחד בשבת כדאיתא בגמרא שבת דף פ"ז ע"ב ובשבת אסור להקימו וצ"ל שהוקם מערב שבת יום כ"א אדר אך לפי מה שאיתא לעיל בפ' ויקהל בד"ה ששת ימים יש לומר שהוקם בשבת עצמו יעוין שם) ונ"ל שזה הי' הטעות הצורר המן הרע הזה ששמח שנפל הגורל באדר שבכל חדש נמצא בו דבר טוב משא"כ באדר כמ"ש בפייט דפורים וקשה הא התחילו בו ימי מילואים בכ"ג אדר אעכ"ח סבר שהתחילו בר"ח ניסן ובאדר לא הי' בו שום דבר טוב רק מיתת מרע"ה בז' בו וגזר שמד ביום י"ג אחר ז' ימי אבלות (כי מקצת היום ככולו) והמתין שבעה ימי אבלות שבהם עדיין זכות הצדיק הנפטר מגין (כמו שאיתא ברש"י פרשת נח שהמתין הקב"ה מלהמטיר על הארץ מי המבול עד שיעברו ימי אבילות של מתושלח) וה"נ כ' אגרותיו בע"פ אחר ימי אבל של נדב ואביהו לדעתו שמתו בח' ניסן כנ"ל וכלו ז' ימי אבלם בע"פ אעפ"י שכבר נכתבו בי"ג ניסן מ"מ לא נתפרסמו עד י"ד, ויש בזה פלוגתא כי י"א בע"פ כבר התענו וביום ב' של פסח נתלה המן כן יאבדו כל איביך ה':
*ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל את העבודה וירא משה את כל המלאכה וכו' ויברך אותם משה וברש"י א"ל יהי רצון שתשרה שכינה וכו' ויהי נועם ה' עלינו, החילוק בין עבודה למלאכה כתב הרמב"ן דמה שעבד עושה לרבו מקרי עבודה ומה שדרך אדם שעושה לעצמו מקרי מלאכה והנה יש חילוק בין מעשה צדיק גמור לאינו גמור שצדיקים מוסיפין כח בפמליא של מעלה ומעלתן יותר ממלאכי השרת וא"כ נקרא מעשיהם עבודה משא"כ בצדיק שאינו גמור שאינו מוסיף כח מקרי רק מלאכה וכן במלאכים כתיב עושים דברו לשמוע בקול דברו ע"י מעשיהם ניתוסף להם כח והיינו דקאמר דבאמת עשו עבודה והוסיפו כח בפמליא של מעלה ולא הי' צריכים לברכה שתשרה שכינה במעשה ידיהם כי כיון שעשו רק לשם שמים בלי שום פניה פשיטא שישרה השכינה במע"י אבל וירא משה את כל המלאכה שמשה רבינו ע"ה חייש שעשו רק בגדר מלאכה כי הי' להם פניה ולכך ויברך אותם משה שישרה שכינה ויהי נועם ה' עליהם:
באחד לחדש הראשון הוקם המשכן, ויקם משה את המשכן, צ"ע אחרי שהוקם היאך כתיב אח"כ ויקם משה, ע"כ נלע"ד לפרש כי הי' מסופקים אי הי' עשיית המשכן מעולה טפי וחשוב מהר סיני כאשר הי' באמת לשכנו בתוכם כי נתעלו אחר ששבו מחטא עגל, או הורדה הוא להם ופחות מקדושת סיני אע"ג שהי' להם לידע מעלין בקודש ולא מורידין מ"מ הא פירש"י ר"פ בני העיר דזה ילפי' מדעשה בצלאל המשכן ומשה הקימו ש"מ מעלין בקודש ע"כ בר"ח ניסן הוקם המשכן פי' הוקם עלה שנתעלה בחשיבות שהרי ויקם משה את המשכן ובצלאל עשאו ש"מ מעלין בקודש א"כ המשכן חשוב טפי מסיני וא"כ הוקם המשכן:
ויקם משה את המשכן, איתא בברכות דף ל"ב ע"ב גדולה תפלה ממע"ט שהרי מרע"ה אין גדול במ"ט ממנו ולא נענה אלא בתפלה דכתיב ויאמר ה' אל משה רב לך עלה ראש הפסגה וצ"ע ודברי תוס' צ"ע יותר עיי"ש, ונלע"ד דהרי עפ"י מושכל הראשון אין מקום לתפלה לא בן אדם הוא ויתנחם אלא אם חטא ונתיסר בפשעים ירבה במע"ט ויתרפא כי לא אל חפץ רשע, אך הקב"ה אמר שנתפלל ומי כה' אלקינו בכל קראינו אליו ומ"מ עדיין נאמר שיהי' די שאנחנו יהיו נענים בתפל' אבל עכ"פ בשינוי מע"ט יושיע השי"ת בלא תפלה, וגם זה אינו אפילו ישנה מעשיו לטובה שראוי להתכפר לו אינו נענה אלא בריצוי דברים וזה מוכח ממרע"ה אחר שחטא בשמעו נא המורים והרבה בתפלה והקב"ה אמר רב לך וסגר בעדו דלתי תפלה, והחליט שלא יבא לא"י וקשה נהי שלא יתפלל עוד דלמא עדיין ירבה במע"ט המכפרים על שמעו נא המורים וע"כ יכנוס לארץ ישראל אעכ"ח שינוי מע"ט בלא תפלה עמהם אינו מועיל וכיון שאמר אל תוסף דבר שוב היה בטוח שלא יענה ע"כ אמר עלה ראש הפסגה והנה המאמר מבואר לפניך וגם דברי התוספות:
ויקם משה את המשכן, איתא במס' שבת פרק אלו קשרים בעי רב חזקיה ניקב כמוצא זית וסתמו וחזר וניקב כמוצא זית וסתמו מהו א"ל רבי יוחנן וכו' פנים חדשות באו לכאן ה"נ פנים חדשות באו לכאן קרי עליה לית דין בר נש ואיכא דאמרי כגון דין בר נש עיי"ש י"ל כי המשכן הוקם פעמים בכל יום כמ"ש רמב"ן אלא הוא כתב שהי' כחם כמלאכי מעלה גבורי כח עושי דברו, ולולא דבריו הייתי אומר שלא פרקו והעמידו ממש אלא הי' מגביה קרש אחד מאדן שלו ומיד החזירו וכן השני ושלישי וכן כולם זה אחר זה וכגון דאמרי' פנים חדשו' באו לכאן, ור' יוחנן שיער בנפשו שהוא בר נש וא"א לשער להעמיד ולפרק ג' פעמים בכל יום אעכ"ח כנ"ל כי פנים חדשות באו לכאן, אבל באמת לא אמרי' פנים חדשות באו לכאן ופרקו והעמידו ממש ולהם היה כח כמלאכי מעלה והיינו דא"ל ר' חזקיה לר' יוחנן כיון דין בר נש אבל הראשונים כמלאכים:
[] ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכהנו לי והיתה להיות משחתם לכהונת עולם לדורותם הנה איתא בכריתות דף ה' ע"ב ת"ר כשמן הטוב על הראש כמין שני טפין מרגליות הי' תלוי לאהרן על זקנו וכו' ועל דבר זה הי' דואג משה רבינו שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה יצתה ב"ק כטל חרמון וכו' מה טל אין בו מעילה אף שמן שיורד על זקן אהרן אין בו מעילה וכו' והנה בל"ס ירדו גם טיפות אלו על זקן בניו כמו שכתיב כאשר משחת את אביהם ובפרט כי נדב ואביהו היו גדולים ממשה ואהרן כמו שאמר משה לאהרן כדאיתא ברש"י (שמיני סימן יו"ד פסוק ב' היכן דיבר וכו' עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך) וגם הם זכו לכבוד הזה בל"ס ולמה לא מצינו שנצטער משה גם מטיפים שירדה על זקן בניו ואם גם יצא ב"ק ואמר למשה שאין בו מעילה דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כטל חרמון וכו' מ"מ דילמא דווקא גבי אהרן שהי' כהן גדול אבל לגבי בניו מנ"ל דאין בו מעילה, וי"ל דאיתא שם אין מושחין מלכים אלא על המעיין כי היכי דתמשח מלכותן, והנה י"ל זה מרומז בשני טיפין שירדו מראשו על זקנו להורות על המשכת כהונתם לדורות עולם והא תינח בבני אהרן ובפרט נדב ואביהו כי עדיין לא לקחו נשים חשב משה כי מורה להמשכת גדולתם לבניהם אחריהם אבל אהרן שכבר הומשח כהונתו לבניו כי גם הם נמשחו אתו ובנים לא הי' לו עוד ובניו היו כבר מסומן בהם המשחת מלכות כהונתם לבני בניהם עד עולם לכן נצטער משה על זה ובזה י"ל הקרא ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם והיתה להם (שני טיפין) להיות להם משחתם לכהונת עולם כדי להמשיך גדולתם לעולם ולעולמי עולמים:
ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו וגו' יש לפרש הפסוק דכתיב בבנין בהמ"ק של שלמה ולא יכלו הכהנים לבוא אל האהל וגו' אז אמר שלמה בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים דהיינו דאמרינן בשבועות צריכותא על משכן בפני עצמו ועל המקדש בפני עצמו דמשכן נמשח בשמן המשחה אבל לא היה לעולם ומקדש קדושת עולמים אבל לא נמשח בשמן המשחה וא"כ במקדש שלא נמשח בשמן המשחה לא ידע אם יש בו קדושה אבל כשרשתה בו שכינה אז נודע לו על ידי השראת שכינה שבית הזה אשר בנה קדושת עולמים הוא ועל זה פתח לאמור בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים, וה' יזכנו לראות בשמחת ירושלים ובבנין מקדשו ולראות כה"ג בעבודתו ויזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ביראה ופחד ואהבת ה' ולחזות בנועם ה' בבית ה' לאורך ימים אמן ואמן:
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.