ובהם תחפוש עבד עברי הנלקח. הוא מצות עשה לשלח עבד עברי חפשי בשנה השביעית למכירתו כדכתיב (בפרשת ראה) כי ימכר לך אחיך העברי או העברי' ועבדך שש שנים ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. ומש"כ ובהם. אין כוונתו בשש שני השמיטה. אלא על מספר שש בלבד קאי. כלומר דבמספר זה של שש שנים מצוה לשלח העבד חפשי. משום דשביעית דכתיב בשלוח העבד היינו שנה שביעית למכירתו איזו שנה שתהי'. ולא תלי כלל בשנת השמיטה כמבואר להדיא בסופ"ד דערכין (י"ח ע"ב) ובנדה (סו"פ יוצא דופן מ"ז ע"ב) וכן מפורש במכילתא (ריש פרשת משפטים) ובספרא (פרשת אמור סופ"ג) ובספרי (פרשת ראה פיסקא קי"ב) ובירושלמי (פ"ק דקידושין ה"ב) עיי"ש. וכן מתבאר ממשנה ערוכה (בפ"ק דקידושין י"ד ע"ב) דתנן עבד עברי קונה עצמו בשנים וביובל עיי"ש. הרי דלא קתני בשמיטה וביובל אלא בשנים וביובל. והיינו כפירש"י שם שאם לא פגע בו יובל באמצע שש שנים למכירתו עובד כל שש שנים ויוצא בתחלת שנה שביעית למכירתו. ואם פגע בו יובל בתוך שש יוצא ביובל אפי' בתוך שש. ואע"פ שאי אפשר ליובל בלא שנת השמיטה לפניו ולעולם שמיטה סמוכה ליובל מ"מ אינו יוצא אלא ביובל. משום דדוקא יובל מוציא עבדים לחירות ולא שמיטה. ואם הי' יוצא גם בשנת השמיטה לא הוה משכחת לה לעולם שיוצא ביובל. כיון שיוצא בשמיטה שסמוכה ליובל מלפניו. הן אמת דלפי המבואר בירושלמי (פ"ק דקדושין שם) דלרבי יהודה דאמר דשנת היובל עולה למנין שנות השבוע שאחריו מ"מ ליובל אין מונין אלא משנה שאחר היובל. ומשכחת שפיר לדידי' שנת היובל בלא שנת שמיטה סמוכה לה לפניה עיי"ש. א"כ אין מזה הכרח. אבל לתלמודא דידן (בפ"ח דנדרים ס"א ע"א) דמבואר דס"ל דלכ"ע לעולם היובל הוא לאחר שנת השמיטה. משום דלר"י נמי כשם ששנת היובל עולה למנין שנת השמיטה שאחריה הכי נמי עולה למנין שנות היובל עיי"ש. וכבר העיר בזה במה"פ על דברי הירושלמי שם עיי"ש. וא"כ אפי' לר"י לא משכחת ליובל לעולם שלא תקדם לו שמיטה. ואם עבד יוצא בשמיטה לא היה משכחת לה לעולם שיהא יוצא ביובל אלא הנרצע. והרי כבר קתני נרצע בסיפא דהך מתניתין דיוצא ביובל. וע"כ רישא לא בנרצע מיירי. אלא ודאי ע"כ מוכרח מהך מתניתין דאין העבד יוצא אלא בשש שנים למכירתו. אבל שמיטה אינה מוציאתו לחפשי. אלא שראיתי בתרגום יונתן (פרשת משפטים) על קרא דלא תצא כצאת העבדים. דמבואר דס"ל דעבד יוצא בשמיטה עיי"ש. וכן ראיתי בספר הקנה בח"ב שכתב וז"ל ובכללו (בכלל דבור זכור את יום השבת) ג"כ מצות שביתת שנת השביעית מעבודת הארץ ועבד עברי בשביעית יוצא לחפשי והנרצע ביובל עכ"ל. וכ"כ עוד שם לקמן בסמוך וז"ל ולא יתבע הלואה שעבר עלי' שמטה לפי שעבד לוה לאיש מלוה ובשנה זו העבד יוצא לחפשי ולכך הוא מצוה את הנכרי תגוש לפי שאינו יוצא בשש עכ"ל עיי"ש. מבואר דס"ל דכשם שיובל מוציא לחפשי את הנרצע כן השמטה מוציאה שאר עבדים לחפשי. וגם ראיתי באזהרות הר"א הזקן ז"ל במנין הלאוין שכתב וז"ל השביעית לא תגוש לעבד לוה חפש עכ"ל עיי"ש כנראה שנתכוון בזה ממש כדברי הקנה שהבאתי דטעם שמיטת הלואה בשביעית משום דעבד לוה לאיש מלוה ועבד יוצא בשביעית לחפשי. וכן מבואר ביראים (סי' רפ"ו) שכתב וז"ל צוה הקב"ה בהגיע יובל ושמיטה שישלח אדם עבדו ושפחתו העברים וכו' דכתיב וכו' בשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך וכו' עכ"ל עיי"ש. אבל זה תמוה טובא. ובפרט דברי היראים שסותרין זא"ז. דהוא גופי' הביא לעיל (סי' רע"ט) ברייתא דספרא דקתני בשנת היובל הזאת זאת מוציאה עבדים ואין שביעי מוציאה עבדים עיי"ש. ועכ"פ הדין ברור דאין העבד יוצא לחפשי אלא בתחלת שנה השביעית למכירתו. או ביובל אם פגע בו בתוך שש. וכווונת רבינו הגאון ז"ל כמו שביארנו. אלא שיש לעיין במש"כ רבינו לקמן במספר הפרשיות וז"ל עבדים העברי והעברי' משפטם חקם לגלות עכ"ל עיי"ש. ומאחר שכבר מנה כאן במנין העשין המסורות לכל יחיד עשה דבשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך. וגם מנה לקמן בסמוך המצוה להוציא הנרצע ביובל. א"כ מה זה שחזר ומנה שוב במספר הפרשיות (שהם מצות המסורות לצבור ולב"ד) משפט עבדים העברים וכן ראיתי להבה"ג שמלבד שמנה במנין העשין עשה דשילוח עבדים חזר ומנה גם במספר הפרשיות פרשת עבד עברי עיי"ש. וכן הר"י אלברגלוני ז"ל מנה שילוח עבדים העברים במנין העשין וגם במספר הפרשיות מנה פרשת עבדים עברים עיי"ש:
ואמנם נראה בדעת רבינו והבה"ג והר"י אלברגלוני ז"ל דס"ל דקרא דכי תקנה עבד עברי וגו' הוא אזהרה לב"ד. כדכתיב בריש הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. והיינו לפני הב"ד כדדרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות. וגם כתיב בההיא פרשה והגישו אדוניו אל האלהים וגו'. והיא מצוה על הב"ד להוציאו חפשי בע"כ של אדון. ולכן לא כתיב שם בלשון ציווי לנוכח ובשביעית תוציאנו לחפשי אלא כתיב יצא לחפשי. משום דהמצוה על הב"ד שעליהם להשגיח שיצא לחפשי בשנה השביעית. אבל קרא דפרשת ראה קאי על האדון. ולכן כתוב בלשון ציווי לנוכח תשלחנו חפשי מעמך. ואם העלימו ב"ד את עיניהם ממנו או שלא ידעו הרי הוא עובר בעשה אם החזיק בו ולא שלחו לתפשי. ולכן כאן כתבה במנין העשין שעל כל יחיד מקרא דפרשת ראה. ובמנין הפרשיות חזר וכתבה למצוה על הב"ד. וכדרכן של רבינו והבה"ג ז"ל ולזה רמז רבינו הגאון במש"כ משפטם חקם לגלות. וזה כמש"כ רבינו בריש מנין הפרשיות חקים ומשפטים להם נקראו. הרי דהפרשיות שהן המצות המסורות לצבור ולב"ד נקראו חקים ומשפטים. וכ"כ הבה"ג בריש מנין הפרשיות ואלו פרשיות חקים ומשפטים המסורים לצבור עיי"ש. וזהו שכתב רבינו שם משפטם חקם לגלות. כלומר אע"פ שכבר נמנית מצוה זו במנין שאר העשין על האדון. מ"מ חוזרת ונמנית כאן משום המצוה שעל הב"ד שנאמרה בתורה בפרשה בפ"ע. ונכללו שם גם שאר יציאות של עבד ואמה שאין בהן אלא חובה על הב"ד לדון דינם לצאת ולהוציאם בע"כ של האדון. כמו יציאתו ביובל כשפגע בו בתוך שש. כדכתיב עד שנת היובל יעבוד. וכן יציאתו במיתת האדון כשאין לו בן ואמה שיוצאת בסימנים ובמיתת האדון אפי' יש לו בן. ושאר דיניהם. ותמיהני על הרמב"ם בסה"מ (עשין רל"ב) שכתב רק שצונו בדין עבד עברי הוא אמרו יתעלה כי תקנה עבד עברי וגו'. וכן ברמזי המצות (בריש הלכות עבדים) כתב וז"ל דין קנין עבד עברי עכ"ל עיי"ש. מבואר מדבריו דאין בזה שום מצוה אלא לדון בדין עבד עברי כמשפטו שכתוב בתורה. וכן מבואר בסמ"ג (עשין פ"ג) עיי"ש. והדבר תמוה דאע"ג דבקרא דפרשת משפטים דכתיב כי תקנה וגו' ודאי ליכא מצות עשה אלא חובה על הב"ד לדון הדין כן. מ"מ בפרשת ראה דכתיב תשלחנו חפשי מעמך מ"ע גמורה היא על האדון שישלחנו חפשי בשנה השביעית וכ"כ החינוך (ריש פרשת משפטים מצוה מ"ב) עיי"ש. וזו היא דעת רבינו הגאון ז"ל והבה"ג וסייעתו. אבל באזהרות הר"א הזקן ז"ל ראיתי שלא כתב מצוה זו אלא במספר הפרשיות בלבד. אבל במנין העשין שעל היחיד לא הזכירה כלל. ומבואר מזה דגם דעתו כדעת הרמב"ם והסמ"ג. דאין בזה עשה אלא על הב"ד לדון בדיני העבד. אע"פ שהוא מהנמשכים בכל מקום אחר הבה"ג. ודבריהם ז"ל צ"ע אצלי כעת:
ויש להעיר בדברי רבינו הגאון ז"ל שכתב ובהם תחפיש עבד עברי הנלקח דמשמע מדבריו שאין חילוק בזה בין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו. דבכל ענין אינו עובד יותר על שש. דאל"כ הו"ל לומר עבד עברי הנמכר או לשון אחר שיהא משמע דוקא במכרוהו אחרים דהיינו ב"ד. ולכאורה הוא דלא כהילכתא דזו דעת רבי אלעזר (בפ"ק דקידושין י"ד ע"ב) אבל רבנן פליגי עלי'. ואמרי דמוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. ובודאי אית לן למימר דהלכה כרבנן. וכן ראיתי באזהרות הר"א הזקן ז"ל שכתב כן בהדיא גם במוכר עצמו שכתב במספר הפרשיות וז"ל גמר דין נמכר (פי' מי שנגמר דינו להיות נמכר) בשביעית חפש וגם מוכר עצמו ימצא נופש עכ"ל עיי"ש. ואולי אפשר לומר דס"ל דקיי"ל כר"א משום דמפרשינן טעמו משום דיליף שכיר שכיר. ות"ק לא יליף שכיר שכיר. ומסיק דכ"ע ילפי שכיר שכיר ופליגי. ת"ק ס"ל לו ולא למוכר עצמו. ור"א ס"ל לו ולא לבע"ח. דס"ל בעלמא כר"נ דמוציאין מזה ונותנין לזה. והכא אתי לו לאפוקי. ות"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ עיי"ש. וכיון דבעלמא נקטינן כר"נ א"כ מוכח דקיי"ל כר"א. ואע"ג דרק פלוגתייהו לענין הענקה אמרי' דתליא בדר"נ. מ"מ משמע מדבהא הלכתא כר"א בשש נמי כוותי' הילכתא. ועי' בתוס' שם בד"ה ואידך פי' ת"ק וכו' עיי"ש ובמש"כ הש"ך בחו"מ (סי' פ"ו סק"ג) ובאחרונים עייש"ה. אבל אין זה נכון. ויותר נראה דכוונתם ז"ל כנראה מפירש"י (בפ"ק דקידושין שם) וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות עבדים ה"ג) דאפי' לרבנן דוקא כשמכר עצמו בפירוש יותר על שש. שכן התנו ביניהם בהדיא בשעת מכירה. אבל כשמוכר עצמו בסתם יוצא נמי בשש עיי"ש ובמש"כ הר"ב מל"מ שם. וא"כ כשנמכר סתמא אין חילוק בין נמכר ע"י ב"ד למוכר עצמו. ובזה הוא דמיירי רבינו הגאון והר"א הזקן ז"ל. אבל כשהתנה בפירוש ליותר על שש ודאי קיי"ל כרבנן דמוכר עצמו מהניא מכירתו אפי' ליותר על שש. אלא דלא מיירי בהכי שאין עסקם כאן בפסקי הלכות שיצטרכו לבאר כל פרטי הדינים שיש בזה. ואכמ"ל בזה יותר: