האישי שמעל לפוליטי
איך נסביר את הבדלי התפקידים בין גברים לנשים ביהדות? מצד אחד, הזהות היהודית נקבעת על פי נשים, לא על פי גברים. ילד של אם יהודייה הוא יהודי; ילדם של אב יהודי ואם שאינה יהודייה אינו יהודי. יש חוקרים (שאינם אורתודוקסים) המאתרים את ראשיתה של מדיניות זו בימי עזרא ונחמיה, שדרשו מהגברים היהודים לגרש את נשיהם הנוכריות. אך האמת היא שראשית זו מוקדמת הרבה יותר, וימיה כימי הילד ה״יהודי״ הראשון, יצחק. כשיצחק נולד, כבר היה לאביו אברהם בן, ישמעאל, שנולד לו משִפחתו המצרייה הגר. אולם ה׳ קבע שאין די בכך כדי להיות יורשו של אברהם בברית, וכי הממשיך יהיה אך ורק בנה של שרה. אימהוּת, ולא אבהות, היא הגורם המכריע.
לעומת זאת, ענייני מעמד נקבעים על פי הגברים. חומש במדבר פותח בפקודת מִפקד: ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם״ (במדבר א, ב). הגברים נספרים, הנשים לא. במקרה זה הסיבה ברורה, כפי שמבאר הפסוק הבא: ״מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן״ (שם, ג). המפקד שבפתח חומש במדבר נועד לספור את יוצאי הצבא. לאורך ההיסטוריה גברים לחמו ונשים הגנו על העורף. מלחמה היא עיסוק גברי.
אלא שגם ביטויים אחרים של מעמד חברתי עוברים במסלול הזכרי דווקא. את המלך יורש בנו. כוהן הוא מי שאביו כוהן. לוי הוא מי שאביו לוי. מורשת משפחתית עוברת דרך אבות. הדבר רמוז במילים שציטטנו מתחילת הפרשה, ״לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם״. חריג מפורסם לכך הוא סיפור בנות צלפחד, בהמשך חומש במדבר (פרק כז). בקשתן לרשת את נחלת אביהן בארץ ישראל, כיוון שלא היו לו בנים, מאושרת בידי הקב״ה עצמו. אולם באופן כללי ביהדות הזהות היא אימהית, ואילו הירושה והמורשת אבהיות.
אימת התקינות הפוליטית נפלה על הדיון בדבר ההבדלים בין המינים. נשיא אוניברסיטת הארוורד, פרופ׳ לארי סאמרס, שילם במשרתו על אמירה בנושא שלא הייתה ברוח הזמן. האדם שסאמרס ציטט, עמיתו לאוניברסיטה הפסיכולוג סטיבן פינקר, מצטט בספרו הלוח החלק עמיתה שאמרה לו, ״תראה, אני יודעת שהזכרים והנקבות לא זהים. אני רואה את זה בילדים שלי, אני רואה את זה בעצמי, אני מכירה את המחקרים. אני לא יכולה להסביר למה, אבל כשאני קוראת טענות על הבדלי זוויגים, עולה לי הדם לראש״.1סטיבן פינקר, הלוח החלק: על הכחשת טבעו המולד של האדם בימינו, עברית: עמנואל לוטם, תל אביב: מטר, 2005, עמ׳ 367.
למרות סערת הרוחות, ואולי דווקא בגללה, כדאי להכיר את המסורת היהודית על גישתה הדו־מסלולית לנושא. הרב ברוך הלוי אפשטיין, בפירושו תוספת ברכה לפסוק שלנו, מעיר הערה לשונית המבוססת על מקורות מדרש ואגדה: ששתי המילים ״בן״ ו״בת״ הן צורות מקוצרות למילים אחרות. ״בן״ נגזר, על פי המדרש, מהשורש בנ״ה: ״אל תקרי בנייך אלא בונייך״. ״בת״ היא צורה מכווצת של ״בית״. הבנים בונים את הבניין, המסגרת, אך הבנות הן הבית עצמו (הוא מוסיף שהמילה ״אומה״ באה מהמילה ״אֵם״. הזהות הלאומית היא אימהית).
מחקרים מן התקופה האחרונה זורים אור מדעי חדש על ההבנה הישנה של ההבדלים בין המינים. סטיבן פינקר מתמצת בספרו הנזכר את הממצאים.2שם, עמ׳ 387-353. בכל התרבויות גברים הם תוקפנים יותר מנשים ונוטים יותר מהן לאלימות פיזית. בכל התרבויות יש חלוקת תפקידים בין המגדרים: נשים נוטות יותר לטפל בילדים, וגברים נוטים יותר למלא תפקידי מנהיגות בזירה הציבורית והפוליטית. יש כמובן יוצאי דופן בולטים, אבל הנטיות הללו אוניברסליות במידה המפריכה את הטענה שהבדלי המגדר הם רק הַבְנָיָה, תוצרים של תרבות ושל מוסכמות, ואין להם בסיס ביולוגי.
סיימון בארון־כהן, פרופסור לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה באוניברסיטת קיימברידג׳, טוען בספרו ההבדל המהותי כי ״המוח הנשי בנוי בראש ובראשונה לאמפּתיות. המוח הגברי בנוי בראש ובראשונה להבנת מערכות ולבנייתן״.3סיימון בארון־כהן, ההבדל המהותי: גברים, נשים והמוח הגברי הקיצוני, עברית: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד, 2006, עמ׳ 15. אמפתיה היא היכולת להבין בני אדם אחרים באופן בלתי אמצעי, באמצעות רגישות ואינטליגנציה רגשית. בניית מערכות היא הדחף לנתח תופעות, לחקור אותן ולהסבירן על ידי גילוי החוקים השולטים בהן. לאמפתיה דרושה יכולת התחברות, ואילו כדי לנתח מערכות צריך מידה של התנתקות. לדבריו, הניתוח המערכתי הוא הדרך הטבעית להבין מאורעות ועצמים ולחזות את התנהגותם, אך כשמדובר בהבנת בני אדם, הדרך הטבעית לכך היא אמפתיה.
בספרה בקול שונה טענה פרופ׳ קרול גיליגן מאוניברסיטת הארוורד כי לנשים יש בדרך כלל חשיבה מוסרית אחרת משל גברים. גברים נוטים לחשוב במונחים של צדק, זכויות ועקרונות מופשטים – ואילו את השיפוט המוסרי הנשי מנחים חמלה, טיפול ופיוס. היא מדברת על ״שני דגמים של שיפוט. שני מבנים חשיבתיים שונים בתחום המוסר. האחד מתקשר באופן מסורתי לגבריות ולעולם הציבורי של הכוח החברתי; האחר מתקשר לנשיות ולעולם הפרטי של היחסים שבבית פנימה״.4קרול גיליגן, בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה, עברית: נעמי בן־חיים, תל אביב: ספריית פועלים, 1995, עמ׳ 90.
ממצאים אלה, ועוד רבים שכמותם, קיבלו ביטוי תמציתי פופולרי בכותרתו של רב המכר גברים ממאדים ונשים מנוגה.
התורה משקפת את ההבדלים הללו. שרה ורבקה הבינו כמדומה טוב יותר מבעליהן איזה מילדיהן ימשיך את הברית (יצחק ולא ישמעאל; יעקב ולא עשו). התנ״ך גדוש דמויות של נשים ״חזקות״: יוכבד, מרים, שפרה, פועה, בת פרעה, ציפורה, חנה, דבורה, רות ואסתר. המאפיין המשותף לרובן הוא האינטליגנציה הרגשית־רוחנית שלהן, והאומץ המוסרי הנובע ממנה.
בכל התנ״ך כולו ידועים לי רק שני מקרים שהמילה ״תורה״ נסמכת לשם עצם מופשט. האחד נמצא בנבואת מלאכי, בתיאורו של הכוהן האידיאלי:
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן. (מלאכי ב, ו)
המקרה השני נמצא במזמור המפורסם המשובץ בספר משלי, תיאורה הנלהב של אשת החיל:
ההבדל בין החיפוש מיושב הדעת אחר האמת (״תורת אמת״) לבין נהיית הלב אל מעשה החסד (״תורת חסד״) הוא בדיוק ההבדל שבארון־כהן וגיליגן מצאו במחקריהם.
זה מקור הבחנתה של התורה בין הזירה הפומבית, החברתית, הפוליטית לבין הזירה הפנימית, האישית, משכנן של הזהות ושל מערכות היחסים. מעמד ועמדה במערכת היררכית, תחומים שהתורה אכן מעדיפה בהם את הגברים, הם חברתיים במהותם. הם שייכים לחיים הציבוריים. זוהי זירת הגלדיאטורים, שבה מתנהלים קרבות על כוח ועל תהילה. אולם הדבר המייחד את תורת ישראל, ואשר היה מאז ומתמיד נקודת החוזק הגדולה של היהדות, הוא הדגש שהיא שמה בממד האחר, האישי, מקום שבו אהבה, חסד ורחמים הם המידות הנערצות, סגולותיה של הברית.
זה סוד הוד הקודש שמאצילה היהדות על הבית ועל המשפחה. האישי זוכה ביהדות לעדיפות על פני הפוליטי. על כן, בעוד המעמד החברתי נקבע על פי האב, את הזהות האישית קובעת האם. בשיחה פומבית שניהלתי עם סטיבן פינקר, הוא עמד על ההיגיון שבגישת התורה להבדלים בין המינים, ואמר שהמדע בן זמננו מבסס אותה. קרול גיליגן מעלה לקראת סוף ספרה את ההבחנה החדה הזו:
מושג הזהות מתרחב וכולל את חווית הקשר ההדדי. התחום המוסרי מתרחב אף הוא בצורה דומה, כשכוללים בתוכו את האחריות והדאגה שבזיקה הדדית. וכך משתנה הנחת היסוד של תורת ההכרה מן האידאל היווני של הדעת כיחס תקין שבין גוף ונפש לתפיסה התנ״כית של הדעת כביטוי ליחסי אנוש.5שם, עמ׳ 185.
אם יש את נפשכם לשער את חוזקו של צבא, עשו אפוא כמעשה פרשת במדבר, וסִפרו את הגברים. אבל אם רצונכם להעריך את חוזקה של ציוויליזציה לכו אצל הנשים; שכן תבונתן הרגשית היא המגִנה על האישי מפני הפוליטי, ובזכותן כוחם של היחסים מוגן מפני יחסי הכוח.