נקם
אחד הרגעים הטרגיים ביותר בתולדות תרבות המערב היה הרגע שבו החלו הנוצרים להנגיד בין מה שהם כינו ״אלוהי הנקם של הברית הישנה״ לבין ״אלוהי האהבה של הברית החדשה״. אין מדובר בטעות קטנה. מצמררת המחשבה כמה יהודים נרצחו בגללה. היא ממשיכה לשרור גם היום, אפילו בקרב אנשים טובים ורגישים. כמעט לא עובר שבוע בלי שאני נתקל באזכור כלשהו שלה בעיתונות הבריטית. זוהי אחת מאותן הנחות מובנות מאליהן הקבורות בעומק תשתיתה של תרבות, ורק לעתים נדירות, אם בכלל, בוחנים אותן לאור השמש.
נציב תחילה היגד שהוא כה מתבקש, שלכאורה אין צורך לאומרו. על פי הנצרות, אלוהי ״הברית הישנה״ ואלוהי ״הברית החדשה״ הוא אותו אלוהים. אלמלא כן, כל המבנה של הנצרות היה מתפורר ומתמוטט. היה הוגה נוצרי אחד – מרקיון, בן המאה השנייה לספירה – שהגיע למסקנה האחרת: שערכי הנצרות כה שונים מערכי היהדות, שלא ייתכן ששתי הדתות עובדות את אותו אל. לפיכך, הנצרות צריכה לעמוד על ״הברית החדשה״ בלבד, ולא לקדש את ״הברית הישנה״. האופציה של מרקיון נדחתה בידי הממסד הנוצרי והוכרזה ככפירה.
מכאן נובע שאם הנקם הוא רע, לא ייתכן שאלוהים ציווה עליו – לא את הנוצרים, ולא את היהודים. אילו היה ציווי כזה, ודאי היינו יכולים למצוא בו משמעות מוסרית כלשהי, בין שאנו יהודים בין שאנו נוצרים. הרעיון שאלוהים עשוי לשנות את דעתו באשר לנושא כה יסודי, ועובר מתמיכה בנקם להתנגדות לו, מערער את האמונה כולה. משום שאם אנו מאמינים שאלוהים מצווה עלינו משהו בכלל, עלינו להאמין גם שבעוד עשור או מאה הוא לא ישנה את דעתו ויתיר את מה שאסר או יאסור את מה שהתיר. ואם אנחנו מאמינים שאלוהים אוהב אותנו, עלינו להאמין שגם אהבה זו תימשך, ושאלוהים לא ישליכנו מלפניו ביום מן הימים כי החליט לאהוב מישהו אחר במקומנו. ה׳ הוא אל נאמן – משמע אינו חוזר בו מהבטחתו. אל שאינו נאמן אינו אל שראוי לעובדו.
האמת היא שה׳ אסר על הנקמה (ראו ויקרא יט, יח: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר״). הוא ציוונו לסלוח, כפי שיוסף סלח לאחיו שחשבו להורגו – וכפי שאנו, במקודש מכל המועדים, מבקשים מה׳ שיסלח לנו. כדברי הרמב״ם על איסור נטירה, ״כל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו, שמא [הוא עלול] יבוא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מליבו כלל ולא יזכרנו; וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זה עם זה״.1משנה תורה, הלכות דעות ז, ח. אף שהרמב״ם מציין שהאיסור חל על נטירה ״לאחד מישראל״, הנימוק המצוין כאן נוגע לחברה האנושית כולה.
אלא שבפרשת השבוע שלנו (ולא רק בה, אלא גם במקומות רבים אחרים בתנ״ך, ולמרבה האירוניה גם ב״ברית החדשה״) יש פסוקים שקשה ליישבם עם מוסר של אי־נקמה. ראו את פסוקי החתימה של שירת האזינו:
כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי / וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעֹלָם,
אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי / וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי
אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי / וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם.
... הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ / כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם
משלושה הוגים בני זמננו – יאן אסמן הגרמני, הנרי נפתלי אטלן היהודי, והתיאולוג הנוצרי מירוסלב וולף – אני מבקש לשאוב תובנה עמוקה על הנקם האלוהי. אסמן מצביע על הבדל יסודי בין התנ״ך לבין יתר תרבויות קדם. בתרבויות האחרות, מלך בשר ודם נחשב לייצוג של אל. זעמו של המלך הוא זעם האל: מן האל הוא שואב את הלגיטימיות שלו. כאשר המלך יוצא לנקום באויביו, הוא עושה את מלאכתו של האל. האלימות מקבלת תוקף דתי. במקרא, לעומת זאת, המרחק בין אלוהים לבין המלך מהותי ואינו ניתן לגישור. במקום לחַלֵן את זעם האל, כמו בתרבויות אחרות, בני ישראל ״הדיתו״ את זעם המלך ועל ידי כך ״העבירו אותו... מהארץ לשמים״.2Jan Assmann, Politische Theologie zwischen Ägypten und Israel, München: Carl Friedrich von Siemens Stiftung, 1992, pp. 98, 105.
בדומה לכך טוען אטלן כי ״הדרך הטובה ביותר לפטור את העולם מהמקודש האַלִּים היא לדחות אותו אל הטרנסצנדנטיות״. הַשְׂגָּבָה זו של האלימות גורמת ל״גירושה מן האופק הנורמלי של הדברים״.3Henry Atlan, “Founding Violence and Divine Referent,” Violence and Truth: On the Work of René Girard, Stanford: Stanford University Press, 1988, p. 206. במילים אחרות: במקרא, הנקם נמחק מחישוביו של האדם. רק אלוהים, ולא האדם, זכאי לבצע אותו. אמנם, במקרים מסוימים אלוהים מצווה על בני אדם לנקום בשמו; מלחמות ישראל במדיין ובעמלק הן דוגמאות טובות לכך. אבל משחדלה הנבואה מישראל, מימי בית שני ואילך, תמה גם דרכה של האלימות בשם ה׳.
וולף מסכים עם הניתוח הזה, ומוסיף כי ״בעולם של אלימות, אנו ניצבים בפני ברֵרה שאין מנוס ממנה: אלימות אלוהית או אלימות אנושית״. לדבריו,
רוב האנשים המנופפים ב״אי־אלימות״ של אלוהים נסחפים להשתמש באלימות בעצמם (או לאפשר בשתיקה את אלימותם של אחרים). הם סבורים שאין זה יאה לדבר על אלוהים כגוזר דין, אבל אינם מוצאים פגם במסירת תפקיד זה לידיים אנושיות... וכך משגשגת האלימות, ניזונה בחשאי מן האמונה באלוהים הנמנע מלהניף חרב.4Miroslav Volf, Exclusion and Embrace: A Theological Exploration of Identity, Otherness, and Reconciliation, Nashville: Abingdon Press, 1996, p. 303.
וולף, שזכה בפרס גרומאייר לשנת 2002 על ספרו הדרה וקבלה, שממנו לקוחות שורות אלו, נולד בקרואטיה. מלאכת החיים ומלאכת ההוראה בלב המלחמות האתניות שקרעו את יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים הן שעיצבו את משנתו הדתית. אכן, חשיפה ממשית לאלימות מניבה חשיבה אחרת על טקסטים מקראיים. הדברים שוולף ממשיך וכותב שם מצטיינים בישירות אכזרית:
טענָתי שנקיטת אי־אלימות מצריכה אמונה בנקם אלוהי תעורר את התנגדותם של נוצרים רבים, בייחוד תיאולוגים נוצרים במערב. למי שנוטה לדחות אותה אני מציע: דמיין את עצמך מַרְצֶה באזור לחימה... בין מאזיניך אנשים שעריהם וכפריהם נבזזו, נשרפו ולבסוף שוטחו לעפר, שבנותיהם ואחיותיהם נאנסו, שאבותיהם ואחיהם נשחטו. נושא ההרצאה: יחסה של הנצרות לאלימות. התֶזה: לא ראוי שננקום באויבינו, מפני שאלוהים הוא האהבה המושלמת שאינה כופה את עצמה. עד מהרה תגלה כי כדי להאמין שאי־אלימות אנושית היא תאומתה של אי־שיפוטיות אלוהית, נדרש בית בפרבר שָקט. בארץ מיוסרת הספוגה בדם חפּים, אמונה כזו תגסוס עד מהרה. והצופה בגסיסתה ברי שיתהה על עוד כמה אשליות נעימות של הנפש הליברלית.
באוזניי נשמעים הדברים כאמת לאמתה. אני חושב על היהודים בימי הביניים, שראו כיצד בני אמונתם מואשמים ברצח פולחני של ילדים נוצרים לשם שתיית דמם, בהרעלת בארות, בחילול לחם הקודש ובהפצת מגפת הדֶבר,5ראו מחקרו הקלסי של יהושע טרכטנברג Joshua Trachtenberg, The Devil and the Jews: The Medieval Conception of the Jew and Its Relation to Modern Anti-Semitism, Philadelphia: The Jewish Publication Society of America, 1983. ואז נרצחים בהמוניהם בשמו של אלוהי האהבה. תגובתם של אבותינו אלה עדיין מצלצלת באוזנינו בקינות שכתבו באותם ימים, שאנו אומרים בתשעה באב.
כן, הם שיוועו לנקמה אלוהית, כלומר לצדק אלוהי. אבל הם לא ניסו לנקום בעצמם. את הנקמה משאירים לאלוהים. יש צדק שעינינו לא יחזו בו בטרם תבוא אחרית הימים. עד אז, די שנחיה, ושנאשר במעשינו את החיים, ושנגן על זכותנו וזכות ילדינו לחיות על פי אמונתנו בלי פחד. השאיפה לצדק מושלם לא נועדה למימוש בידינו כאן ועכשיו. כפי שלימד משה את בני ישראל בשירתו הגדולה באחרית ימיו, רק ה׳ יממש שאיפה זו. הוא לבדו מביט אל חדרי לב האדם, הוא לבדו יודע מה צודק בעולם של טענות מתנגשות, והוא אשר יכונן צדק מושלם במועד ובדרך שיבחר.
בעולם של סכסוכים אתניים המלובים לעתים בלהט דתי קטלני, חובתנו לשוב ולרענן אמיתה הנכונה תמיד: יש דברים שצריך להשאירם לאלוהים. שאם לא כן, נמצא את עצמנו במצבה של האנושות לפני המבול, כאשר מלאה הארץ חמס וה׳ ניחַם ״כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ״ (בראשית ו, ו). הנקם לאלוהים הוא. לא לנו בני האדם להוציאו לפועל בשמו.