דרמה בארבע מערכות
פרשות בראשית ונוח מספרות את קורות האנושות מבריאת האדם ועד לכינון מערכת היחסים המיוחדת בין האל לבין איש אחד נבחר, אברהם. לאורך שתי פרשיות אלו, התורה מבליטה ארבעה סיפורים: אדם וחווה, קין והבל, נוח ודור המבול, ומגדל בבל. בכל אחד מהסיפורים הללו אלוהים בא במגע עם האנושות. כל אחד מהם מבטא שלב חדש בהבשלתו של המין האנושי. אם נתחקה אחר המהלך המתגלם בצירופם נגלה שסיפורים אלה אינם רק דיווח כרונולוגי, אלא יש בהם קו סיפורי של התפתחות רוחנית ומוסרית. זוהי דרמה פילוסופית בארבע מערכות.
המערכה הראשונה מתרחשת בגן עדן. אדם וחווה אכלו מן הפרי – וגילו לראשונה את מושג האשמה. כאשר אלוהים שואל אותם מה עשו, האיש מאשים את האישה והאישה מאשימה את הנחש. שניהם מתכחשים לאחריות האישית. זה לא אני, הם אומרים. זו לא אשמתי. כאן נולדה מה שאנחנו מכנים היום תרבות הקרבן.
המערכה השנייה בדרמה היא סיפורם של קין והבל. גם הפעם הנושא הוא אחריות, אבל אחריות מסוג אחר. קין איננו מתכחש לאחריותו האישית. הוא איננו אומר ״זה לא אני״. קין מתכחש לאחריותו המוסרית. ״הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?״ הוא שואל בהיתממות. כן, הרגתי אותו. למה לא? התחשק לי. קין עוד לא למד את ההבדל בין ״אני יכול״ לבין ״מותר לי״.
כאן אנו מגיעים לפרשתנו – ולמערכה השלישית. בעלוֹתו על במת הסיפור ועל במת ההיסטוריה מעורר נוח תקוות גדולות: ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ״, אומר אביו למך כשהוא מעניק לו את שמו. נוח נועד לגאול את האדם מכישלונו, להביא נחמה לאדמה ״אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה׳״ (בראשית ה, כט). ובכל זאת, אף על פי שנוח הוא ״צַדִּיק תָּמִים״ (ו, ט), הוא איננו גיבור. נוח אינו מציל את האנושות. הוא מציל רק את עצמו, את משפחתו ואת בעלי החיים שהוא לוקח לתיבה. בספר הזוהר מונגד נוח למשה: משה התפלל למען בני דורו החוטאים, נוח לא. באחרית המערכה, הימנעותו של נוח מנטילת אחריות כלפי הזולת מתנקמת בו: הוא מתבוסס באוהלו שיכור ועירום. בלשון המדרש, נוח ״נתחלל ונעשה חולין״:1בראשית רבה לו, ג. חילל את עצמו וחֻלל. אי־אפשר להיות שורד יחיד ועדיין לשרוד. ״אני את נפשי הצלתי״ איננו רעיון יהודי. חובתנו לעשות כל שלאל ידנו כדי להציל גם אחרים. נוח נכשל במבחן האחריות הקולקטיבית.
המערכה הרביעית היא סיפורו החידתי של מגדל בבל. חטאם של בוניו אינו ברור, אבל רומזות לו שתי מילות מפתח בסיפור. הביטוי ״כָּל הָאָרֶץ״ ממסגר את הסיפור: הוא אמור בתחילתו ובסופו, וגם שוזר אותו לאורכו (בראשית יא, פסוקים א, ד, ח, ט). בתווך בולט שימוש נמרץ בשורת מילים שצלילן דומה: שָׁם, שֵׁם, שָׁמַיִם. ואכן, סיפור מגדל בבל הוא סיפור על היחסים בין השמים לארץ – אותם שניים האמורים בפסוק הפותח את התורה, ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״. וכידוע, ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״ (תהלים קטו, טז), ואין לערבב בין התחומים. הניסיון לבנות מגדל ״וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״ הוא ניסיונם של בני אדם להיות כאלוהים.
לכאורה, סיפור זה אינו קשור לשאלת האחריות, ומוקדו שונה מזה של שלושת הסיפורים הקודמים. אבל לא מקרה הוא שהמילה ״אחריות״ נגזרת מן המילה ״אחֵר״. אחריות היא הכרה בקיומם של אחרים שיש להם זכות טענה בדבר התנהגותנו, ושאנו מחויבים לתת דין וחשבון בפניהם או על אודותיהם. כך גם המקבילה האנגלית responsibility, שנגזרה מ-response, מַעֲנֶה. האחריות היא תמיד היענוּת למשהו אחר או למישהו אחר. ביהדות, פירושה הוא קודם כול היענות למצוות אלוהים. בניסיונם להגיע לשמים, בוני המגדל בעצם אמרו: אנחנו נירש את מקומו של אלוהים. לא ניענה לחוקיו ולא נכבד את גבולותיו ולא נקבל את אֲחֵרוּתוֹ המוחלטת. מגדל בבל הוא אפוא כישלונה של האחריות האונטולוגית: הרעיון שאנו חייבים דין וחשבון למשהו או למישהו מלבדנו, לקריאתה של ישות שמעבר לנו.
פרשות בראשית-נוח הן דרמה הדוקה בארבע מערכות על אחריות ועל התפתחות מוסרית. דרמה המציגה את שלבי הבשלתה של האנושות. כמה יפה לראות כיצד הם מקבילים לשלבי ההתפתחות של הילד העולים ממחקריהם המודרניים של ז׳אן פיאז׳ה, אריק אריקסון, לורנס קולברג ואברהם מאסלו. הדבר הראשון שאנו לומדים בילדותנו הוא שמעשינו נמצאים בשליטתנו (אחריות אישית). בשלב הבא אנחנו תופסים שלא כל דבר שאפשר לעשות הוא גם דבר שמותר לעשות (אחריות מוסרית). השלב השלישי הוא ההבנה כי יש לנו חובות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי כל מי שלמעשינו יכולה להיות השפעה עליו (אחריות קולקטיבית). ולבסוף אנחנו מתוודעים לכך שהמוסר איננו רק מוסכמה אנושית, אלא הוא מעוגן בעצם המבנה של הקיום. יש אדון לעולם, יש אפוא סמכות העומדת מעלינו, ואנו ממלאים את אחריותנו כלפיה על ידי התנהגות מוסרית (אחריות אונטולוגית).
לפנינו ביטוי מרשים לדייקנותה של התורה ולעמקנותה. פרשיות בראשית-נוח הן הטקסט הקדום ביותר, ועד היום גם המדויק ביותר, על אודות המצב האנושי ועל אופן צמיחתו המוסרית של האדם מהיצרים אל המצפון: מהיותו ״עפר הארץ״ – לתפקודו כפועֵל מוסרי אחראי שהתורה מכתירה כ״צלם אלוהים״.