הבדיחה של אלוהים
המכה השלישית נראית ככל אחיותיה: נֶגע, התעללות של הטבע במצרים שהתעללו בבני ישראל. הדברים מסופרים בתמציתיות ובפשטות:
...וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ. וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: ״אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא״. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם... (שמות ח, יג-טו).
ובכל זאת, יש באפיזודה הזו עומק חבוי. כדי להבינו, עלינו להתבונן בתופעה שתשומת לב מעטה למדי הוקדשה לה: השימוש בהומור בתורה. צורתו הבולטת ביותר היא סאטירה הלועגת ליומרותיהם של בני אדם הסבורים שבידם לחקות את אלוהים. כי יש דבר אחד הגורם לקב״ה לצחוק: מראהָ של האנושות כשהיא מנסה לקרוא תיגר על היושב במרומים:
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים,
נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה׳ וְעַל מְשִׁיחוֹ:
״נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ
וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ״.
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק,
אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ. (תהלים ב, ב-ד)
דוגמה נהדרת לכך היא סיפור מגדל בבל (בראשית יא, א-ט). תושבי בקעת שִנער מחליטים לבנות מגדל ״וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם״. זהו מעשה של מרד בסדרי הטבע שקבע אלוהים (״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״; תהלים קטו, טז). יש אירוניה עוקצנית באופן שהתורה מתארת בו את תגובתו של הקב״ה: ״וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל״. למטה, על פני האדמה, הבונים חשבו שהמגדל שלהם יגיע לשמים. אולם מנקודת המבט הנישאה שבשמים, המגדל נראה כה זעיר שאלוהים היה צריך ״לרדת״ כדי לראות אותו.
היסוד הסאטירי מהותי להבנת סיפור מכות מצרים, או לפחות סיפורן של אחדות מהן. המצרים סגדו למגוון אלים, שרובם ייצגו כוחות טבע. החרטומים, המכשפים המצרים, האמינו כי "בְּלַהֲטֵיהֶם" יוכלו לשלוט בכוחות אלה. בעידן המיתוס היו הלהטים והכשפים מה שהטכנולוגיה היא בעידן המדע. תרבות המאמינה שבידה לתמרן את האלים מאמינה גם שבסמכותה לשעבד בני אדם. זו תרבות שאינה מכירה את המושג חופש.
תגובתם של המצרים לשתי המכות הראשונות הייתה ניסיון להבינן בתוך מסגרת ההתייחסות המוכרת להם. לדידם, המכות הן כשפים, לא נסים. בעיני חרטומי פרעה, משה ואהרון הם אנשים כמוהם עצמם: להטוטנים המבצעים להטים. על כן, הם משחזרים את הלהטים הללו: הם מראים שגם הם יודעים להפוך מים לדם וליצור להקות צפרדעים. האירוניה כאן כמעט גלויה: החרטומים להוטים כל כך להוכיח בלהטיהם שהם יכולים לעשות מה שמשה ואהרון עשו, שאינם שמים לב שלא רק שאין הם מיטיבים את מצב האומה המצרית, אלא הם אף מחמירים אותו: עוד דם, עוד צפרדעים.
עתה הגיע תורה של מכה מסוג אחר. המכה השלישית, מכת כינים. הפעם חיכתה לחרטומים מכה שלא היה בידם לשחזר. הם ניסו. הם נכשלו. ומיד הם הגיעו למסקנה: ״אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא״ (ח, טו).
זוהי הופעתו הראשונה בתורה של רעיון הנוכח, במפתיע, אפילו במחשבה הדתית בת זמננו, רעיון המכונֶה ״אלוהי הפערים״. על פיו, נס הוא דבר שעדיין איננו יכולים למצוא לו הסבר מדעי. המדע עוסק בטבע; הדת – בעל־טבעי. ״מעשה אלוהים״, או ״אצבע אלוהים״, הוא מה שהכלים הרציונליים שלנו אינם יכולים להכיל. מה שחרטומים (או טכנוקרטים) אינם יכולים לשחזר הוא בהכרח פרי התערבות אלוהית. המסקנה ההכרחית היא שהדת והמדע מנוגדים זה לזה. ככל שגדלה יכולתנו להסביר דברים באופן מדעי, או לשלוט בהם באמצעים טכנולוגיים, כך מצטמצם הצורך שלנו באמונה. ככל שתחומו של המדע מתרחב, מקומו של אלוהים מתכווץ אל עבר נקודת ההיעלמות.
התורה רומזת לנו שזו צורת חשיבה אלילית, לא יהודית. המצרים הודו שמשה ואהרון הם נביאי אמת כשהללו עשו נפלאות שמעבר להישג ידה של המאגיה. אבל זו איננה הסיבה שאנו מאמינים בנבואת משה ואהרון. הרמב״ם הסביר זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים:
משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה. שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי, שאפשר שיעשה האות בְּלָט וכישוף. אלא כל האותות שעשה משה במדבר – לפי הצורך עֲשָׂאָם, לא להביא ראָיה על הנבואה. היה צריך להשקיע את המצרים – קרע את הים והִצלילן בתוכו. צרכנו למזון – הוריד לנו את המן. צמאו – בקע להן את האבן. כפרוּ בו עדת קֹרח – בלעה אותן הארץ. וכן שאר כל האותות. ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר...1משנה תורה, הלכות יסודי התורה ח, א.
דרך המלך שלנו למפגש עם אלוהים איננה הנסים שהוא מחולל, אלא מילותיו, התגלותו: התורה, שהיא חוקתו של העם היהודי כאומה שאלוהים הוא ריבונה. נכון, אנו מזהים את אצבע אלוהים באותם אירועים הנראים לנו חורגים מגדר הטבע, אלה שאנו מכנים נִסים. אבל אלוהים נמצא גם בטבע עצמו. המדע איננו מחליף את אלוהים: הוא חושף, בדרכים מורכבות ומופלאות מאי־פעם, את התכנית הטבועה בטבע עצמו. המדע, אם מבינים אותו נכון, אינו מקהה את החוש הדתי שלנו, אלא להפך: הוא מחדד אותו, ומלמד אותנו להשתאות ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״ (תהלים קד, כד). ולמעלה מכול – אלוהים נמצא לנו בקול שנשמע מסיני, אשר לימד אותנו איך לבנות חברה שתהיה היפוכה של מצרים, חברה שבה המעטים אינם משעבדים את הרבים והמקומיים אינם נוגשים בנוכרים.
במתקפתה הרעיונית של התורה על עולמה הרוחני של מצרים הקדומה, ההומור האלוהי מתגלה ככלי הנשק המשכנע ביותר. כוהניו ומכשפיו של הפולחן המצרי, שחשבו שבידם לשלוט בַּשֶמש ובַיאוֹר, גילו שאינם מסוגלים אפילו ליצור כינה. פרעונים כגון רעמסס השני הפגינו את מעמדם, המשתווה למעמדו של אל, בעזרת אדריכלות מונומנטלית: המקדשים והארמונות הגדולים, ובייחוד הפירמידות, שממדיהם העצומים כמו רימזו על גדוּלה אלוהית (הגמרא מסבירה שהכשפים המצריים לא פעלו בעצמים זעירים2סנהדרין סז ע״ב: ״׳ויאמרו החרטומים אל פרעה: אצבע אלהים היא׳ – אמר ר׳ אליעזר, מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה״.). אלוהים לועג להם כאשר הוא מגלה את נוכחותו דווקא באמצעות הבריות הזערוריות ביותר. זהו רגע המעלה על הדעת את שורותיו המפורסמות של ת״ס אליוט בפואמה ארץ השממה:
וְאַרְאֶה לְךָ דְּבַר־מָה שׁוֹנֶה
אִם מִצִּלְּךָ בַּבֹּקֶר, פּוֹסֵעַ אַחֲרֶיךָ,
וְאִם מִצִּלְּךָ בָּעֶרֶב, עוֹלֶה לִקְרָאתֶךָ;
אַרְאֶה לְךָ פַּחַד בְּחֹפֶן עָפָר.3ת״ס אליוט, ארץ השממה, עברית: אסתר כספי, תל אביב: קשב לשירה, תשס״א, עמ׳ 10, שורות 30-27.
החרטומים (ויורשיהם בתקופות אחרות) לא הבינו ששליטה בטבע איננה מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי להשגת מטרות מוסריות. הכינים היו בדיחה של אלוהים על חשבון החרטומים, שהאמינו ששלטונם בכוחות הטבע הופך אותם לאדוניו של הגורל האנושי. הם טעו.
הצלחות טכנולוגיות גרמו לבני אדם, פעם אחר פעם, להאמין שכמוהם כאלים. הם יכלו להעפיל אל השמים, לרתום את הטבע לצורכיהם ולבנות בנייני ענק שיספרו את תהילתם. כולם הותירו אחריהם שובל של חורבן, והציוויליזציות שלהם שקעו וגוועו ורק הריסות וחורבות נותרו מהן. ענווה היא הנוגדן היחיד לגאווה. גדולים ככל שנהיה, תמיד נישאר רכיב זעיר בתכנית הגדולה. את זאת הראה אלוהים למצרים במכת כינים.