והיוצא מדברי רבינו לענין דינא אם נפסקו ב' ראשים ונשאר בהן כדי עניבה כשר ממ"נ אם ב' חוטין הם כשר דהא נשתיירו ב' חוטין שלימים ואם חוט א' הוא כ"ש כשר שהרי נשתייר כדי עניבה ולכן קאמר אפילו ב' ראשין שיש לחוש שהם ב' חוטין אפ"ה כשר וכ"ש אם לא נפסק רק ראשי חוט א' וב"י יישב לשון אפי' בדרך אחר ודבריו דחוקים ואינו צריך שישתייר בב' ראשין כדי עניבה רק בראש א' סגי ממ"נ אבל אם נפסקו ג' פסול דשמא מג' חוטין הן ואז פסול אע"ג דראשיהן השנים שלם דהא בעינן ב' חוטין שלימים שלא נפסקו ולכן נקט ברישא אם נפסקו ב' ראשים כשר אם נשתייר בהן כדי עניבה אע"ג דאפילו ב' חוטין כשר אם נפסקו ונשתייר כדי עניבה אלא דנקט ב' ראשין דבג' ראשין פסול דחיישינן שמא מג' חוטין הם ולכן נקט ב' ראשין וה"ה ב' חוטין אם נשתייר כדי עניבה מהן וידעינן שב' חוטין עדיין שלימים שלא נפסקו כלל לפי סברא זו אך מ"ש לפ"ז אם נפסקו ב' חוטין כו' צ"ע דמשמע דלפי סברא הראשונה לא סגי בהכי וזה אינו דכ"ש לפי סברא הראשונה שהוא כשר דהרי אף אם נפסקו כולם אם נשתייר בהן כדי עניבה כשר והביא ב"י תירוצים שכתבו מהר"י אבוהב ומהר"י בן חביב וכולם דחוקים וכן דחאן ב"י והוא פירש דלפי זה קאי אהא דקאמר עד שיפסקו ג' דזה אינו לסברא קמייתא דהיא מכשרת אף כשנפסקו כולם וכל זה דוחק ואפשר לפרש דלפי סברא זו מכשיר כשנפסקו ב' ראשין אע"פ שלא נשתייר שם בכל ראש כדי עניבה רק שיהא ע"י צירוף כדי עניבה בשתיהן וא"כ אתיא לשון לפי זה כפשוטו וטעם סברא זו משום דלדעת ר"ת שהוא בעל סברא זו כשנפסקו ג' חוטין אע"פ שנשאר כדי עניבה פסול הואיל ולא נשאר שם ב' חוטין שלימים שהם שיעור לבן ותכלת בציצית דאורייתא כמו שמבואר בתוס' ואשר"י א"כ ה"ה כשנפסק חוט א' לגמרי שרי אע"פ שלא נשאר בכל ראש כדי עניבה הואיל וג' חוטים עדיין שלימים ואם הב' ראשין מב' חוטין מ"מ עדיין ב' חוטין שלימים ומ"מ בעינן ע"י צירוף כדי עניבה דבלא כן ליכא שם אלא ג' חוטין דלא מצינו ג' חוטין בציצית אך ב"י לא כתב כן: