דברים אחדים מבן המחבר
אבי מורי הרב ר' דוד צבי הופמן נולד בר"ח כסלו שנת תר"ד בעיר וירבו שבהונגריה. למד בכמה ישיבות בארץ מולדתו ובעיקר בישיבת מהר"ם שיק ובישיבת ר"ע הילדסהיימר באייזנשטט. בשני הגאונים האלו ראה את רבותיו המובהקים. אחרי כן השתלם במדעים כלליים באוניברסיטאות ווינה וברלין וקיבל תואר ד"ר בטיבינגן. משם נתקבל למורה במכינה של בית המדרש למורים בוירצבורג. בשנים אלו התקרב לרבה של וירצבורג ר' יצחק דב במברגר. בשנים תרל"א-תרל"ג שימש מורה בבית הספר הריאלי של הרב רש"ר הירש בפרנקפורט. בשנת תרל"ד קיבל את הזמנת רבו ר"ע הילדסהיימר להשתתף בייסודו של בית המדרש לרבנים בברלין, ושם שימש בקודש עד פטירתו ביום י"ט לחודש חשון תרפ"ב, בתחילה כמרצה ואחר פטירת רבו – כמנהל.
במשך תקופה זו עסק בכל מקצועות התלמוד וההלכה, מן הספרות של התנאים והגאונים עד תשובות הפוסקים האחרונים, עד שלבסוף היה הוא בעצמו הפוסק הגדול לקהילות גרמניה. באותו זמן התעמק גם בלימוד התורה שבכתב עם כל מפרשיה. ובעינו החדה גילה את מקורות מדרשי התנאים לפי שיטות ר' עקיבא ור' ישמעאל. ספריו על המשנה הראשונה והקדמתו למדרשי התנאים נתקבלו כספרים קלאסיים לכל מחקר הספרות של תקופת התנאים. ספריו נדפסו רובם בימי חייו, מלבד תשובותיו להלכה שנדפסו לאחר פטירתו. תשובות אלו מראות את בקיאותו הנפלאה בש"ס ופוסקים ובתשובות האחרונים, ואת חריפותו וחושו הגאוני לפסק ההלכה. ובאותו זמן אשר היה טרוד בעבודת ההוראה בבית המדרש ובעבודה המדעית בחדרו, כתב גם מאמרים למאות, מאמרים שהזמן גרמם. בהצלחה גדולה עמד בפרץ נגד התקפות שונאי ישראל שרצו להשפיל את כבוד התורה וכבוד ישראל על ידי סילוף ציטאטים מן התלמוד ומן השולחן ערוך.
מלחמת תנופה לחם אבי מורי נגד השונאים המדעיים, אשר שאפו לחתור חתירות תחת קדושת התנ"ך. מביקורתו על מבקרי המקרא יצא פירושו הגדול לתורה, שממנו זכה להדפיס פירושו לספר ויקרא ולספר דברים ברובו. מטרתו בפירושו היתה כפולה: מצד אחד רצה לבאר את התורה שבכתב בהתאמה מוחלטת לתורה שבעל פה, להראות שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ואין להבין את התורה שבכתב בלא ידיעת התורה שבעל פה, כפי שמסרוה לנו חז"ל. להשגת מטרה זו עמדה לו ידיעתו העמוקה והרחבה בספרות התלמודית וחושו הגאוני לפשטנות, להכיר את פשוטו של המקרא ולמצוא איך פעמים רבות נותנת לנו מסקנת ווכוחי התנאים והאמוראים את הפשט האמתי. ומצד שני רצה להוכיח, איך כמה וכמה טענות של מבקרי המקרא תלויות באויר, מיוסדות על חוסר הבנה ומבוססות על הנחות מוקדמות של כפירה בקדושת התנ"ך. הוא הראה שבמקום אמונתנו בתורת ה' עומדת אצל המבקרים אמונתם בכפירה, ועל הרבה מהם השפיעה גם שנאת ישראל, ורצו לשלול מאומתנו את תואר עם סגולה, עד שהעיזו להוציא לעז על חכמי ישראל ששינו בתנ"ך והוסיפו בו כרצונם. נגד מבקרים אלה, אשר מצא להם עוזרים גם במלומדי עמנו, עמד אבי מורי בכל נשקו המדעי. הוא ידע להשתמש בכל הספרות המדעית של התנ"ך. מן הספטואגינטה, הוולגטה וספרי יוספוס פלביוס, עד הספרים האחרונים שיצאו בזמנו, עלה בידו להוכיח שגם מן המבט המדעי האובייקטיבי אין טענות מוכיחות לביקורת המקרא, אם אין כופרים כפירה מוקדמת בקדושתו.
את שיטתו הגדיר בהקדמה לספרינו:
"בפירושנו נחזיק בשתי ידינו בנוסח המסורה, נרחיק ממנה לגמרי ביקורת הנוסח היוצאת מחוג המסורה והפורצת את תחומיה. בחרדת קודש נגש אל היכל התורה בלא להטיל אף צל של ספק בתוכן האלוהי שלה. נפרוק מעלינו עול הביקורת העליונה, המתאמרת להיות השופט העליון על התנך שלנו. אנחנו נלך לאור המסורה, שאנו מאמינים באלוהותה, ועל פיה ועל ידה נשתדל לבאר את דברי הכתוב. אלא שאף על פי כן נשים לב גם לביאורים שיש להם נקודת מבט שונה משלנו ונהפוך בזכותם עד כמה שאפשר".
בהקדמתו לספר דברים הוא מדגיש שבמקומות אשר יבקר את דעת מבקרי המקרא ישתמש רק בהוכחות אשר גם המתנגדים יסכימו להן, אם אין להם הנחה מוקדמת מחמת אמונתם בכפירה.
דוגמא אחת תראה לנו את דרכו של אבי מורי כמבאר וחוקר:
מלומדים נוצרים, שלא ידעו על מסורת חז"ל לא מצאו ביאור לפרשת מנחת הכהן המשיח בספר ויקרא (ו, יב-טז), לפיכך נתחו את הפרשה לנתחים ובדו מלבם שהיא מורכבת משכבות שונות של תקופות שונות, והתוספת האחרונה נתוספה רק אחר גלות בבל. בפירושו מביא אבי מורי בתחילה את ההלכה לפי קבלת חז"ל ומסביר את הקושי להתאים את ההלכה לפשט הפסוקים, ולאחר שהוא מצטט את הבאורים של מפרשי המקרא הוא מראה בביאורו שקבלת חז"ל מתאימה לגמרי לפשט הפרשה (ראה בספרנו להלן, בביאור לפרשה זו).
לפעמים מראה אבי מורי, שהגורם לניתוח היא דעה מוקדמת של כפירה, אשר בדו מלבם ראשוני המבקרים ונעשו במשך הזמן לעיקרי אמונת הכפירה, שבעיני המבקרים הם יסודות המדע התנ"כי.
מי שזכה ללמוד מפי אבי מורי זצ"ל, או מי שיתעמק בספריו, יכיר את רגש האחריות שלו לכל עבודתו המדעית. אם כשביאר את התורה שבכתב או סוגיא בש"ס, או כאשר הסיק בתשובותיו הלכה למעשה, או כשחקר חקירותיו בספרות התנאית והתלמודית, הכל נחשב בעיניו עבודת הקודש של לימוד תורה, שבה עסק ללמוד וללמד לשמור ולעשות. הוא ראה את תפקידו בחייו להיות מדריך ללימוד התורה. היה שומר נאמן במשמרת הקודש ועד יום מותו עמד על משמרתו לחזק את תלמידיו ואת לומדי ספריו בלימודם ובאמונתם.
הרב משה הופמן