פרשת בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם וגו', נראה לפרש עפ"י אמרם ז"ל צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, ור"ל בתחלתו כאשר אינו מרגיש עוד מתורתו ועבודתו נועם זיו קדושתו ית' ליהנות מזיו נעימות ידידות אורו, ואור קדושתו עדיין לא נגה עליו, ועי"ז אין כחו חזק לדחות מעליו חלקי הרע ותאוותיו הגשמיות, ולהתחזק ולעמוד על נפשו ללחום נגד היצר ולגרשו מאבריו, ועי"ז נפשו מרה לו ויש לו יסורין גדולים, ואוי לו מיוצרו ואוי לו מיצרו, כמאמרם ז"ל, ובהיות כן יוכל לבא ח"ו לידי רפיון ידים, בראותו כי לא יוכל לו, ומאד רע ומר לו ונפשו עליו תאבל בתשבה כי בודאי אינו חפץ בו השי"ת ותורתו ועבודתו אינו לרצון לפניו ית', לזאת בא הכתוב לחזק מתניים ולאמץ כח, כי באמת גם זה הוא רצונו ית' ובהשגחתו שיעבוד אותו באופן זה וזה הוא לו לרצון ולנח"ר, וזהו ויהי בשלח כו', וירצה כי באמת הוא כן דב"א המתחילים בעבודה, בא להם בצער גדול [כי כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צער] לשלח ולגרש מעליהם בחי' פרעה הוא היצה"ר. ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, וירצה כי האדם העובד כנ"ל אשר מלחמת היצר עוד תסובבהו, ועדיין לא זיכך עצמו כראוי, לפעמים כאשר בא עליו מקרי ופגעי הזמן, וסבות אשר לא טובות המה, מדינים וגבורות אשר שורין עליו ר"ל, יוכל בקל ח"ו ליסוג אחור ולהדחות ולהתגרש מלהסתפח בנחלת ה' מתורה ועבודה ח"ו [כדאיתא בזוה"ק ויצא והי' ה' לי לאלקים אר"א אמר יעקב השתא לא אצטריכנא לדינא כד איתוב לבית אבא אתכלילנא בדינא ואתקשר בי'] לזאת יגיד הכתוב עצה נכונה לאחוז ולתפוס מדת הענוה ושפלות ועי"ז יודחה מעליו כל הגבורות והדינים [כמ"ש בזוה"ק ויקרא ע"פ זבחי אלקים כו', העתקתי לשונו לעיל פ' ויגש ע"ש] כמ''ש קרוב ה' לנשברי לב, ובזה הוא משלחם אלי ארץ גזירה אל האומות ושונאי ישראל, כי שם מקומם. וזהו ולא נחם אלקים כו', ר"ל ע"י מדת לא ואין, שיהי' בעיניו כאין, יוליך וינחם הדינים והגבורות, ד"א פלשתים, ר"ל על האומות, כי קרוב הוא, כי השי"ת קרוב לו כנ"ל. כי אמר אלקים, וירצה כי ע"כ הורה לנו השי"ת עצה נכונה לדבק עצמינו במדת ענוה כי אמר אלקים פן ינחם העם בראוחם מלחמה ושבו מצרימה, וירצה פן כאשר יבאו מלחמת היצר עליהם, ומלחמת הדינים והגבורות ר"ל, ושבו מצרימה לבחי' הרע ח"ו כנ"ל, ולכן צריך האדם לראות ולקנות לעצמו מדת הענוה והשפלות ולהיות לו רוח נשברה בכדי לדחות מעליו כל בחי' הרע ודינים ר"ל. אכי"ר.