ענין חג המצות: (ט') להשבית חמץ בערב פסח שנאמר תשביתו (שמות י"ב ט"ו). (י') לאכול מצה בליל ט"ו בניסן שנאמר בערב תאכלו מצת (שמות י"ב י"ח): הנה במצות אכילת הפסח צלי אש נת' בלק"ת ובפע"ח שהענין כי בגלות מצרים הי' הז"א בקטנות כי נסתלקו ממנו הה"ח המתפשטים בגופו מחסדו עד הודו וחזרו לגרון ששם הדעת שלו המלובש ביסוד אי' ואז פרעה העומד בעורף מעכב השפע הנמשכת דרך הגרון ומקבל לעצמו מה"ח וה"ג הנ"ל וזה הי' מחמת פגם הנשמות הנמשכים מחו"ג שבדעת, ולזאת הוצרך לבא בבחי' עיבור תלת כלילן בתלת ובליל פסח הי' הלידה וזהו ענין צליית הפסח ראשו על כרעיו כו' ע"ש: וענין המצות הוא כי באותו לילה נכנסים בו ג"כ כל המוחי' דעיבור יניקה מוחי' יחד דהיינו מוחי' דקטנות ומוחי' דגדלות ועוד נוסף לזה ג"כ קטנות וגדלות שני פי' קטנות וגדלות ראשון הוא מוחי' הנמשכים לו מנה"י דישסו"ת חיצוני' ופנימי' וקטנות וגדלות שני הוא הנמשכים לו מנה"י דאו"א עילאי' חיצוני' ופנימי' וכ"ז נכנס יחד מה שע"פ ההדרגה הי' צ"ל המשכת זמן טובא שאפי' בשבת אינו מגיע לגדלות שני עד תפלת המוסף כו' והוא כדי לגואלם ממצרים שמחמת גילוי ההוא הי' הגאולה שלא כפי הטבע וזהו ענין מצות אכילת מצה רומז על המשכת מוחי' דאבא והד' כוסות רומזים על המשכת מוחי' דאימא שהם בחי' יין המשמח ע"ש בארוכה:
ולהבין זה קצת לקרב אל השכל ענין המשכת מוחי' הללו וההארה המגיע לנו עי"ז כי ידוע מ"ש בזהר ויצא (קנ"ז) שהמצה היא מיכלא דמהימנותא שע"י אכילת מצה תתחזק האמונה בלב נשמות ישראל וכ"כ החינוך במצות סיפור יצ"מ כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ואמונתינו לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול פועל כל הנמצאות ובידו לשנות היש שיחפוץ בו בכל זמן מן הזמנים כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילינו כו' ועם שכתב דבריו אלה עפ"י פשוט דהיינו שע"י המצות שנעשה בזכרון יצ"מ תקבע בלבבינו האמונה הזאת כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות והאדם נפעל כפי פעולותיו ע"ש מצוה ט"ז שהאריך בזה, מ"מ כבר הקדמתי לך במצות מילה כי אורייתא סתים וגליא, והוא כתב הנראה ממצוה זו בנגלה, ועפ"י הנסתר הנה באמת המצה יש בה הכח הזה לחזק האמונה מלבד הזכרון וכעד"ז ענין ההגדה, והגליא שבתורה הוא כפי הסתים כמו הלבוש לגוף ויש עוד כמה פנים לפנים עד אין קץ ותכלית וכגוף לנפש ונפש לרוח ונח"י כו':
ולהבין הענין יש להקדים תחלה פי' וענין האמונה מה היא שאין הכוונה על ענין שהקב"ה מחי' כל העולמות בלבד כי זה לא יתכן לקרות אמונה כי עיני בשר ג"כ ישיגו זאת ואע"פ שאין רואים בגשמיות ממש ה"ז כאילו רואה בעיני בשר וכמו שא"צ לאמונה על חיות הנפש שבגוף מאחר שרואה בשרו ודמו חיים שהם מצד עצמם כמו דומם ממש ה"ז כאילו רואה בעין ממש חיות הרוחני המתלבש בבשרו להחיותו אעפ"י שלא ראה מהות הנפש ותמונתה וכך כתיב ומבשרי אחזה אלוה (איוב י"ט כ"ו) שכמו שרואה חיות הנפש ע"י חיות בשרו שהוא גוף קטן כך יראה חיות ה' המחי' את העולם שהוא גוף גדול מהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה ועובי הרקיע ובין רקיע כו' שהם מצד עצמיות גופם כמו דומם והם חיים ויש בכאו"א חיות כח הצומח בארץ וכח התנועה בגלגלים והיינו ע"י שהקב"ה ממלא כל העולם ומשפיע הכחות בהם ולזה א"צ אמונה כלל וגם חסידי או"ה וחכמיהם משיגים זה, והאמונה שנתייחדה לישראל כדכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ' ב') כלומר ולזאת תאמין בשלימות מציאותו וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן ז"ל שהיא מצוה באמונה [בס' המצות במ"ע סי' א' ובמל"ת שמנה רמב"ן סי' א' ובס' המדע פ"א מה' יסודי התורה] היא להאמין שמציאותו ית' הוא רם ונשגב למעלה מעלה מבחי' זו שאנו רואים שמחי' את העולם בבחי' כח הפועל שבנפעל כי בחי' זו הוא רק מבחי' דבר ה' ורוח פיו ית' ונק' ממלא כל עלמין ולמשל באדם הדבור בטל לגבי המחשבה והמחשבה לגבי השכל והשכל לגבי עצמיות הנפש וכך בחי' מלכותו ית' נמשכת בעולמות להחיותם כי אין מלך בלא עם וז"ס שאמר והי' העולם דברי אלקים חיים ומלך עולם, אבל מ"ש אח"כ בק"ש ה' אחד הוא ההאמנה במהותו ועצמותו ית' שאינו מתלבש בעולמות כהתפשטות הנשמה בגוף הנראה לעין כנ"ל ונק' סובב כולא עלמין ולזאת תאמין ג"כ שהעולם וכל אשר בו בטילים באמת במציאות לגמרי אצלו ית' ואינו כמו הגוף שהוא טפל לנשמה ומ"מ הוא יש בפ"ע לפי שאין התהוות שרש הגוף מנשמתו אלא מטפת אביו ואמו משא"כ השמים והארץ וכל צבאם שכל עצמותם נתהווה מאין המוחלט הם בטילים ממש כאור השמש כשהוא בגוף כדור השמש וז"ס אין עוד שאין אפי' דבר טפל רק לעינינו הסתיר להיות נראה כאילו הם נפרדים כו' וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ו (וע' ספר ראש אמנה פ"ז) ודו"ק שם היטב, וזו האמונה נתייחדה לישראל לבד כי או"ה קרו לי' אלקא דאלקייא כלומר שהוא כח הראשון ומקור האמיתי לכל מיני כחות מוגבלים הנמצאים ממנו ומ"מ מחשיבים העולם ליש ודבר ומחשבים אותו כנשמה לגוף כו' אבל הוא יתעלה המרומם ונשגב מזה הודיענו האמת כי ה' אחד ואין עוד ממש כי כל העולם אין ואפס ממש ולא כגוף לנשמה לפי שמהותו ועצמותו ית' מרומם מעלה מעלה ואינו מחי' העולמות ע"י התלבשותו בתוכם כנשמה בגוף אלא ע"י שהוא סוכ"ע וכמ"ש במ"א ובלק"א ח"א פמ"ח ומה שמתלבש ממנו בעולמות הוא רק הארה לבד מבחי' דיבור ונק' ממכ"ע וכמש"ל ועי' בלק"א ח"ב ביאר זה לקרב אל השכל בדרכי הראי' והמופת:
ב) וזהו מצות אכילת מצה שנצטוו בנ"י במצרים כי מצרים הם מחוסרי אמנה הנ"ל ולהוציא בנ"י מזה להביאם לאמונה האמיתית הנ"ל הי' ע"י המצה שהיא הנק' מיכלא דמהימנותא שבה ועל ידה יגיעו ותקבע בלבותם אמונה זו. והענין יובן ע"פ מארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן (ברכות מ' ע"א) והנה ענין קריאתו אבא ואמא אחר טעימתו טעם דגן אינו ידיעה והשגה אמיתית מהו אביו שהוא היותו מולידו וכיוצא בהיותו חלק ממוח האב ממש ושטבעי רחמי האב על הבן לפרנסו ולכלכלו ולהספיק כל צרכיו, כי התינוק אינו מכיר בכל זה רק קוראו אבא בלבד ואמיתית הענין הוא למעלה מדעתו והשגתו ועכ"ז אין לומר שלא הגיע שום הכרה בדעתו שהרי מכירו בהכרה גמורה ולא יפנה אחר זולתו, והיינו שנמשך ידיעה זו האמיתית שלמעלה מדעתו והשגתו של תינוק ונתלבשה בצמצום בדעתו והשגתו עד שישיג כוונת הענין כמו שהוא ממש למעלה מדעתו שהרי בקריאה זו שקורא אבא יש בהעלם כל ענין האמיתי איך שהוא אביו רק שהושפל בדעתו כפי כחו שאת, וה"ז כמו הלומד הלכה עם התינוק שמעלים העמקות שיש בה ואומר לו קיצור ופסק ההלכה וגם זה ע"י משל מדברים תחתוני' כדי שישיגנו התינוק במוחו והשגתו ועכ"ז הרי הוא משכיל פסק ההלכה שהוא תכלית אמיתית הענין המוסכם ע"י העמקות, ולקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כידוע, וכן הוא קריאת או"א שהתינוק קורא ע"י טעם דגן כנ"ל ובלא הדגן לא הי' יודע מזה לגמרי וע"י הדגן נמשך לו ידיעה זו שהיא באמת מגדלות הדעת אלא שהושפלה בקטנות הדעת כנ"ל והכח הזה בדגן הוא לפי ששרשו מהחכמה וכידוע מהאריז"ל על ענין הברכה המוציא לחם כו' אלא שנשפל בגשמיות ולזאת יש בו הכח להביא המשכת החכמה בבחי' מוחי' דקטנות של התינוק כנ"ל, והנה עד"ז הוא ענין המצה מה' מיני דגן דוקא שהיא מצות ה' ויהי' עי"ז המשכת דעת אלקי בנפשות בנ"י להתלבש בהם כפי יכולתם שאת בבחי' שלמטה מהדעת והוא שיקראו לאביהם שבשמים כמ"ש כי אתה אבינו (ישעי' ס"ג ט"ז) ור"ל שתקבע בלבותם אמונה הנ"ל במהותו ועצמותו ית' איך שהוא מרומם למעלה מעלה מכפי מה שנראה לעין בלבד ממה שמחי' את העולמות וחיות המלובש בהם כנשמה בגוף לפי שבאמת עיקר מה שמחי' אותם הוא ע"י היותו סובב עליהם וכמש"ל ולזאת כל העולם בטל במציאות וכלא ממש חשיבי' ואינו אפי' בחי' עוד ודבר טפל כו' כנ"ל:
והנה באמת כל ישראל המאמינים בני מאמינים באמונת אומן אמונה קבועה ויתד בל תמוט ח"ו עד שיוכל למסור נפשו על קדושת ה' ית' מ"מ הרי אין משיג הענין מהו מהותו ית' וביטול העולם ממציאות ממש כזיו השמש בשמש שאין הזיו נראה כלל וכאן רואה העולם מחמת שאינו רואה מהות החיות שבו אלא שמצייר ידיעה זו בדעתו שהעולם בטל ואילו היה רואה את החיות לא הי' רואה את גשמיות העולם וכמ"ש בלק"א ח"ב פ"ג יעו"ש ואין לידיעה זו ערוך עם כמו שהוא בעצם וה"ז כמשל קריאת אבא שהתינוק קורא לגבי עצמיות ביאור הענין איך שהוא ואיך שהגדול מבינו, והיינו שהושפל מבחי' דעתו ית' העצמיות שיודע את עצמו ובידיעה זו יודע את כל הנבראים ומחי' אותם ע"י ידיעה זו והם בטילים בידיעה זו כזיו השמש בשמש, הנה ידיעה זו נתצמצמה ונתלבשה בלבושים והעלמים עד שתהא מושגת בדעת האדם שידע כל הענין האמיתי הלז אלא שאינו יכול לתפוס עצמיות הדבר כמו שהוא בדעתו ית' רק תמצית הענין בקיצור היותו יחיד ומיוחד ושכולא קמי' כלא חשיב שזהו יודע בדעתו ולפי שא"א שישיג הדבר כמו שהוא אין הענין בו רק בבחי' אמונה וכנ"ל ממשל תפיסת התינוק פסק ההלכה בלי הטעם והעומק כמו שהוא וקריאת התינוק או"א כו' וזה הגיע להם ע"י המצה ולכן המצה לחם עוני שלא הספיק להחמיץ כי החמץ מורה על בחי' היש שהוא נתפח ונגבה, והיינו בחי' בינה השגת הדבר לאורך ורוחב ובחי' יש משא"כ בחי' החכמה כח מ"ה ביטול בתכלית כי כולא קמי' כלא חשיב' ונשפלה ידיעה זו למטה מהשגה וע"כ אינו נגבה ונתפח כו', וז"ס ורעה אמונה (תלים ל"ז ג') שתפרנס את האמונה ע"י אכילת מצה מיכלא דמהימנותא וע"ד הקבלה ז"ס שהמצה היא מוחי' דקטנות דאבא שנמשכים לנוקבא (ר"ל שנמשכים לז"א ומז"א לנוק' ע"י ההגדה פ"ה ס"ח ומ"ש בפע"ח שהמצה היא גדלות שני דאבא ג"כ י"ל שהוא דרך רמז בלבד כמ"ש בהדיא בפע"ח בענין ספה"ע שלכך כניסת גדלות דאבא משתהה שני ימים בכל שבוע ע"ש) פי' שבחי' מוחי' דגדלות דאבא הוא ענין גילוי עצמיות חכמתו ית' אבל כשנתצמצמה בבחי' לבושי' המעלימי' בחילוף דש' אלקים המעלים כפי השגת מעלת הנאצלים ונבראים נק' קטנות וכנ"ל:
ג) והנה כמו שנצטוו על אכילת מצה בצאתם ממצרים בפועל ממש כך ג"כ נצטוו על אכילת מצה לדורות כדכתיב בערב תאכלו מצות (שמות י"ב י"ח) הכתוב קבעו חובה, כי באמת צ"ל בחי' יצ"מ ברוחני' גם עתה כי הנה בישראל יש ב' נפשות נפש הבהמית הנמשכת מקליפת נוגה ששם שרש הע' אומות דקרו לי' אלקא דאלקיא בחי' יש, ונפש האלהית היא חלק אלוה ממעל ובעודה למעלה היא למעלה גם מן המלאכים הגם שהם בבחי' ביטול וצבא השמים לך משתחוים (נחמי' ט' ו') מ"מ אין להם השגה במהות ועצמיות האלקות ממש שהרי הם בחי' יש ונפרדים ואילו הי' אור א"ס מתגלה עליהן היו בטלים במציאות כמו שהוא קמי' אלא שמתהוים מאין ליש ע"י הצמצום והעלם האור מהשגתם להיות בבחי' יש רק שמ"מ הם בבחי' ביטול היש ע"י ידיעתם שמתהוים מאין וזה נק' קטנות ע"ד הנ"ל באמונה אבל נשמות ישראל נמשכים מחכמתו ית' שהיא אלהו' ממש ואינן נפרדים כלל והיו משיגים מהות האלהות שבי"ס המהווה מאין ליש וזהו בחי' גדלות ממש כנ"ל אך שהושפלה הנפש אלקית בנפש הבהמית שלמטה גם ממדרג' המלאכים כנ"ל בהיותה יש גמור כדי שתהפך אותה ותביאנה לידי ביטול היש באמונת אומן הנ"ל שזהו בחי' ביטול היש וקטנות וז"ס יצ"מ שצ"ל בכל יום ממש עד שיגיע לומר בק"ש הוי' אלקינו ה' אחד שזהו מה שנתייחד לנשמות ישראל כנ"ל וגם נפש הבהמית תתהפך עי"ז לדעה זו שהרי הוא משיג ומתבונן בשכל האנושי שמנפשו הבהמית כידוע וז"ס מארז"ל המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה (יבמות ק"ה ב') פי' לבו למעלה הוא ההתבוננות במהותו ועצמותו ית' איך שהוא מרומם ונשגב מכל העולמות ואין ערוך אליו כידוע ומבואר למעלה ובמ"א באריכות ומ"מ צריך ליתן עיניו למטה ג"כ דהיינו על העולמות שהם בבחי' יש ודבר ושישכיל איך שהם בבחי' ביטול ומתהוים תמיד מאין כמש"ל כי כשיהי' רק ההתבוננות במהותו ועצמותו ית' הנה אחר התפלה כשיפתח עיניו ויראה העולם ומלואו ליש ודבר יוכל ליפול ממדרגתו וילכד במצודות תאוות העולם ויעשה היש עיקר התעיף עיניך ואיננו אבל כשנתן עיניו למטה בתפלה והשיג ביטול היש לאשורו לא יפול ח"ו כי הרי נתאמת אצלו אחדות ה' למטה בעיני בשר, וז"ס אתה הראת לדעת (דברים ד' ל"ה) פי' שהנשמה נתגלית בגוף לגלות דעה את נפש הבהמית דנוגה כי הוי' הוא האלקים ולזככה ואז עי"ז עין בעין נראה (במדבר י"ד י"ד) כי אתה ה' לע"ל פי' שאז יהי' השגת מהות האלקות ממש לנשמות ישראל והמלאכים יאמרו לפניהם קדוש מטעם הנ"ל שהם בבחי' יש רק שהם בביטול והוא בחי' קטנות לא השגת המהות אבל לנשמות יהי' אז גילוי מהות האלקות בחי' גדלות אך זה בא להם ע"י התהפכות נפש הבהמית דנוגה וזהו שעין נפש האלקית וראייתה לע"ל הוא בעין שהראת לנפש הבהמית בראייה הביטול היש ומציאותו ולא מהותו שכזה יהי' אח"כ כח עין הרואה שלו במהותו האלקות וד"ל. והנה דרך פרט צ"ל יצ"מ בכל יום אך בכללות השנה הוא בפסח שאז נמשך הכח הזה לנפש אלקי' שתוכל לזכך נפש הבהמית ולקבוע בה אמונה הנ"ל ביתד בל תמוט להיות מאירה בגילוי במוחו ולבו והיינו ע"י המצה כנ"ל שנצטוינו לאוכלה בליל ט"ו בניסן שאז נמשכים המוחי' הנ"ל בכללות נשמות ישראל הוא בחי' אור חכמתו ית' המאיר במקור נשמות ישראל שלמעלה כפי כחם שאת ומשם מאיר לכל נפש בפרט וז"ס המצה כנ"ל: והנה מצות אכילת מצה הוא לילה הראשון לבד ואח"כ הוא רשות כמ"ש רז"ל (פסחים ק"כ א') ע"פ ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך (דברים ט"ז ח') מה שביעי רשות אף ששה רשות ולילה הראשונה חובה כו', כי התהפכות נפש הבהמית הנ"ל שעי"ז ניתן מצות אכילת המצות העיקר הוא בששה מדותיה חג"ת נה"י שבהם הי' השבירה וז"ס ששת ימים תאכל מצות אך לרמז בהתהפכות ששה ימים הם ששה מדות האלו ע"י המצה אך בלילה הראשון נמשך הכח בכללות ואח"כ נמשך לכל הששה ימים ואח"כ באים ימי הספירה מ"ט ימים שהוא בחי' התחלקות בפרטי פרטות ז' מדות שכל א' כלול מז' ובאמרו היום יום אחד לעומר ממשיך הארה ממדות עליונות במדה א' דכנ"י ומשם על נפשו האלקי' להאיר את המדה פרטי' דנפש הבהמית להפכה מחשך לאור וז"ס לעומר שההמשכה היא לתוך העומר שהוא משעורים מאכל בהמה ר"ל נפש הבהמית וכ"ז הוא המשכה בבחי' גילוי ולא בבחי' העלם כבמצה שהיא ענין אמונה הנ"ל עד שאח"כ בשבועות ניתן התורה בחי' אמיתיי' מוחי' דגדלות שהי' גילוי אלקות בתכלית בנשמות ישראל עד שעל כל דיבור פרחה נשמתם מעוצם הגילוי וההשגה וטל תורה הי' מחי' אותם לסבול השגה זו כו' והנה יום ז' של פסח שהוא יום הששי לספירה נכנס בו מוח החכמה שהוא הראשון מז' מוחי' חו"ב ודעת הנחלק לשני מוחי' חו"ג וחג"ת הנכנסי' בז' ימי הספירה לכן אז הוא יו"ט גמור ואז הוא ג"כ גלוי א"ס ב"ה בקי"ס הפך ים ליבשה (תלים ס"ו ו') ע"י בחי' התגלות אור עתיק יומין בחכמה כדאי' בזהר ע"פ מה תצעק אלי (שמות י"ד ט"ו) בעתיקא תליא מילתא, והענין כי בליל ראשון דפסח הי' ההמשכה מאור חכמתו ית' לכנ"י הנק' מלכותו ית' המחי' בי"ע וכן בששת ימים הראשונים דפסח באה המשכה זו בפרטות אבל בשביעי של פסח שכבר נמשך ההמשכה מהחכמה לששה מדות העיקרים שבהם הי' השבירה אז עולה החכמה לקבל הארה מעצמותו ית' שלמעלה מעלה מהחכמה וז"ס מפרנסי' לאביהם שבשמים ואז גם הדבור עולה עמו כי פיה פתחה בחכמה (משלי ל"א כ"ו) ובעליי' החכמה לקבל ממקורה הרי גם הדבור נכלל בו וז"ס ואתם תחרישון (שמות י"ד י"ד) שנאמר בקי"ס ולכן נאמר וביום השביעי עצרת להוי' (דברים ט"ז ח') שהוא עצרת מהיות התפשטות ההארה ומוחי' לדיבור אלא עולים למעלה וז"ס מארז"ל מה שביעי רשות כי המשכת מוחי' אלו מע"י הוא נק' רשות ועלמא דחירו ולכן לא נז' בו אך אשר יאכל לנפש יעשה לכם כדרך שנז' בשאר ימים טובי' שלא נאסר בהם אלא מלאכת עבודה כי מלאכת עבודה הוא תיקון רפ"ח דנוגה ונאסר בכל יו"ט אבל מלאכת אוכל נפש שהיא ההמשכה למל' הנק' נפש כענין המצה הנ"ל ורעה אמונה ולפי שבזש"פ הי' העלי' בעתיק יומין וא"א שלמעלה מאוכל נפש לכן לא נאמר בפי' (בפ' ראה) אך אשר יאכל כו' וביאור הענין היינו ע"ד מש"ל בבחי' גילוי מהות אלקות ולא בבחי' העלם וקטנות כנ"ל והנה כל יו"ט האלו הגם שכעת אנחנו איננו רואים הגילוי מ"מ באמת הוא מאיר וזורח על נפש האדם בפנימיותו ממש בכל מועד לפי זמנו ע"י המצה קטנות אבא בחי' אמונה הנ"ל וגם למלאכים ונשמות שלמעלה מאיר הארה זו שהרי הם בחי' יש ונפרדים ואינן משיגים מהות אלקות ושייך לומר בהם בחי' המשכה כזו ואח"כ בזש"פ או בשבועות מאיר הארה יותר גדולה בהשגת מהות האלקות ממש כמ"ש וירא ישראל כו' (שמות י"ד ל"א) אנכי הוי' כו' (שמות כ' ב') ומאיר ג"כ בנפש ממש אלא שהגוף אינו רואה בגילוי אבל מ"מ יש בו יתרון גדול בעבודת ה' בשמחה ועונג מגילוי זה וד"ל: