(קע"ד) שיגלח המצורע כל שערו כשיטהר שנאמר והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח (ויקרא י"ד ט') ואמרו ז"ל שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים (נגעים פי"ד מ"ד), ואולם שלשה אלו אינן שוים לכל דבריהם שגילוח הלוים היה לשעה במדבר ואינה נוהגת לדורות (ולפיכך לא מנאה בתרי"ג) וגילוח מצורע ונזיר נוהגת לדורות, ולפיכך מנה מצות גילוח הנזיר ג"כ מצוה והוא חלק ממצוה שע"ז שיגלח הנזיר ויביא קרבנותיו ביום מלאת ימי נזרו וכשיטמא שנאמר בסדר נשא וגלח הנזיר וגו' אך זהו דוקא במלאת ימי נזרו או כשנטמא שכשנטמא אפי' באמצע ימי נזירותו מצוה שיגלח ויביא קרבן ואז ישוב ויגדל פרע כבתחלה בקדושה מנין כל ימי הנזירות שאסר על נפשו אבל בימי נזירותו הרי הוא אסור בתגלחת כמ"ש מצוה שע"ג שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזרו שנאמר תער לא יעבור על ראשו (במדבר ו' ה') ואדרבה מ"ע שיגדיל שערו כמ"ש מצוה שע"ד שיגדיל שערו כל ימי נזרו שנאמר קדש יהי' גדל פרע שער ראשו: להבין זה הנה יש לבאר כ"ז ע"פ מה ששמענו ע"פ וגלחה את ראשה (דברים כ"א י"ב) שנאמר ביפת תאר, כי נתבאר בתורה ע"פ הנ"ל שיפת תואר היא חלק הנשמה שאינה מתלבשת בגוף כ"א עומדת בבחי' מקיף ממעל שנקראת כן על סיבת היותה נמשכת מבחי' כללות כמה בחי' שמזה בא היופי כמו בגשמיות גוון אחד אינו יפה כ"כ אבל כשדבר א' יש בו כמה גוונים יחד הוא יפה ונחמד למראה וכן בחי' תפארת כלולה מחו"ג יחד כנודע לי"ח, ואשת יפ"ת היינו חלק מהנשמה המלובש בגוף שהוא בחי' מקבל מחלק הנשמה הבלתי מתלבש בגוף הנק' יפת תאר, והנה כאשר האשת יפת תואר היא בבחי' גלות בנפש הבהמית ובגוף שהוא משכא דחויא שאז מדות ולבושי נה"ב שולטים על נפש האלהית ע"ד שנתבאר בלק"א ח"א פי"א, זהו ענין מ"ש וראית בשביה אשת יפת תאר (דברים כ"א י"א), וכאשר יתעורר האדם להוציא ממסגר אסיר להוציאה מן הגלות עד שתהא היא המושלת בגוף ע"ד שנת' בלק"א ח"א פ"י ופי"ב, אז נאמר וחשקת בה כו' וגלחה את ראשה, פי' וחשקת בה הוא ענין התהפכות המדות רעות כמש"ש פי' וגלחה את ראשה הוא בחי' העברת הלבושים צואים דנה"ב עכ"פ כמש"ש פי"ב, ופי' וענין הלבושים צואים דנפש הבהמית המה כל המחשבות ודיבורים אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו ובכלל זה ההתחכמות היתירה במילי דעלמא אפי' בעסק מו"מ שבזה הוא מטמא בחי' המדות ובחי' חב"ד שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה כמו שמשמע בלק"א פ"ח ואע"פ שהמשא ומתן יש בו צורך לעבודת ה' מ"מ כיון שהוא בהתחכמות יתירה שאינו כראוי עפ"י ציווי התורה בהנהגת המו"מ ה"ז בחי' לבושים צואים ממש, ולכן צ"ל העברת לבושים צואים אלו ועז"נ וגלחה את ראשה. אך הטעם שנקראו לבושים צואים אלו בשם שערות, הענין כי הנה מצינו בתורה פעם הגביה מעלת השערות במאד כמו בנזיר קדש יהי' גדל פרע שער ראשו וכמ"ש גבי שמשון (שופטים ט"ז י"ט) שכל כחו הי' בשערות ופעמים מצינו שהשערות השפילה אותם התורה מאד כנ"ל בענין המצורע והלוים, וכן אמרו ז"ל שער באשה ערוה (ברכות כ"ד א'), וכן למעלה בעולמות העליונים יש ג"כ חילוקים כי שערות דע"ק הם מקור חיות כל העולמות כי אבא ראשית האצילות יונק ממזל השמיני כנודע משא"כ שערות דנוק' יש מהם יניקת החיצונים, והענין כי השערות הם מותרי מוחין ולכן ענין מעלתם הוא כפי המקום שמשם הם נמשכים כי בחי' ע"ק שהוא א"ס ממש הנה גם בחי' מותרות שלו הם יש בהם חיות רב להחיות כל העולמות ואדרבה דוקא בהם וע"י נמשך החיות בעולמות כי מבחי' ע"ק כמו שהוא במהותו ועצמותו א"א לעולמות לקבל כלל כי לא יוכלו לסבול גילוי החיות בבחי' א"ס אלא ע"י שמתצמצם בבחי' שערות ולכן השערות הם קדושה רבה ונפלאה וכמ"ש עתיק יומין יתיב לבושי' כתלג חיור ושער רישי' כעמר נקא (דניאל ז' ט') והנה בחי' הנזיר בימי נזירותו הוא שמאיר הארה משם ומתלבשת בשערות שלו כמ"ש האריז"ל בטעמי מצות פ' נשא לכן הוזהר שלא יגלח ומצוה לגדל פרע כנ"ל וגם בכל אדם אפי' אינו נזיר הנה בשערות הזקן ובפאות מאיר הארה מקדושת שערות העליונות דדיקנא עילאה ודפאות לכן הוזהרו שלא לגלחם וכמ"ש מצוה רנ"א רנ"ב מפסוק לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כו' (ויקרא י"ט כ"ז) ואולם הנזיר מאיר בו קדושה עליונה דע"ק בכל שער ראשו, משא"כ בחי' נוק' דאצילות שהיא בבחי' צמצום לגבי ע"ק אז מבחי' מותרי מוחי' שלה יוכל להיות יניקת החיצונים ולכן הנשים הוזהרו על גילוי שערות כמשרז"ל שער באשה ערוה, וביאור הדבר לקרב אל השכל יובן ע"ד מארז"ל (סוכה כ"א ב') ע"פ ועלהו לא יבול (תלים א' ג') אפי' שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד והיינו כי הת"ח לגודל חכמת אלקי' אשר בקרבו הנה גם במה שאומר כלאחר יד שהוא כמו בחי' מותרי מוחי' שאינו מפנימיות חכמתו כ"א בחי' חיצוני' ומותרות מחכמתו שיחה בעלמא אעפ"כ צריכה לימוד עד שהיא חכמת אלהות ממש כמו שאמר ר"ש (בסוכה כ"א ב') משיחתו של ר"ג למדנו שני דברים כו' שהן הן רצון עליון ב"ה, משא"כ כשאדם שאינו ת"ח יאמר שיחת חולין בכלל דב"ט יחשב שהוא בחי' לבושים צואים הנ"ל ומטמא בזה נפשו האלהית לפי שמלביש אותה בלבושים צואים חלף מה שראוי לו להלבישה בלבושים קדושים דתורה ומצות וכדאי' ביומא (דף י"ט ב') שהשח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם (דברים ו' ז') ולא בדברים בטלים, והיינו אפי' באדם כשר יודע התורה מ"מ אין בו חכמה כ"כ עד שגם שיחת חולין שלו יהיו בהם ד"ת אלא השיחת חולין שלו הם דב"ט ממש, והיינו שמותרי מוחי' שלו הם גרועים אבל המוחי' עצמם שלו טובים הם והוא כשלא ישיח שיחת חולין כ"א יעסוק בתורה משא"כ בת"ח שגם מותרי מוחי' שהוא שיחת חולין שלו יש בהם קדושה. ועד"ז הוא מ"ש בזהר (ח"ג מ"ז ב') שרב המנונא סבא הי' אומר פירקא דשטותא לתלמידיו טרם שהתחיל במילי דחכמתא וענין פירקא דשטותא אינו שטותים ממש ח"ו כ"א בחי' נובלות חכמתו כענין שיחת חולין של ת"ח וכן רבה הוה אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ולבתר פתח בשמעתתא (שבת ל' ב'), משא"כ כשאחר יאמר שטותא יהי' שטות ממש. ולהעמיק בדבר יותר להבין איך שיש הכרח שיהי' ההשפעה מקדושה עליונה דע"ק ע"י שערות דוקא ולזאת עיקר הקדושה תלוי בהם שזה אינו מובן עדיין היטב ממשל שיחת חולין של ת"ח הנ"ל דלכאורה קשה אם אמנם אמת שגם שיחת חולין של ת"ח צריכה לימוד, דמ"מ תורתו וחכמתו פשיטא שמעולים ביותר בכפלי כפלים לתושי' וא"כ למה זה השיחת חולין שלו יעסוק רק בתורה הפנימי' וכן למעלה יהי' הקושיא למה היתה זאת ההמשכה ע"י השערות ומותרי מוחי' אם אמנם אמת שהם מעולים ונכבדים עד מאד מ"מ הטוב טוב היה אם הי' ההמשכה מעצמות הע"ק. [אך] קצת נת"ל שמבחי' ע"ק כמו שהוא א"א לעולמות לקבל וביאור הענין במשל ובנמשל, הוא ע"פ מ"ש שלמה המע"ה להבין משל ומליצה (משלי א' ו') וכתיב וידבר שלשת אלפים משל (מ"א ה' י"ב) וכן בר"מ אמרו משמת ר"מ בטלו מושלי משלים (סוטה מ"ט א') דהוה אמר תלת מאה משלים (סנהדרין ל"ח ב'), והענין כי מפני עומק חכמתם ברזי התורה וסודותיה לא אפשר לתלמידים להבין ולהשכיל דברי קדשם בתעלומות חכמה אא"כ יאמרו להם משל והוא מה שיעלימו עומק המכוין והחכמה ההיא באיזו דבר אחר שהוא דוגמת דבר חכמה ההיא ועפ"י הבנת הדוגמא יצטייר בלב התלמיד שמץ מיני' מתעלומת החכמה שבנמשל, ובהיות לסיבת עומק תעלומת החכמה כי רבה היא הנה גם הדוגמא שלה היא למעלה מהשכלתם ותבונתם אשר לזאת יצטרך המשל למשל ר"ל דוגמא לדוגמא ולפי ערך חכמת שהע"ה הי' נצרך לג' אלפים משלים שיוריד עומק תעלומת חכמתו ברבוי הורדות זו אחר זו ממשל למשל עד כי במשל ודוגמא האחרונה הי' אפשר לבני אדם להשיגם במוחם ותבונתם ור"מ הוה סגי לי' להסביר חכמתו ע"י ג' מאות משלים והורדות, והנה המשל לגבי הנמשל הרי הוא בחי' לבוש גס ועב והוא כמו השערה שמלבשת ליניקת המוחי' שבחלל השערה שהיא חלולה כדאי' בגמ' בנזיר (דף ל"ט א' ב') ובפ"ק דב"ב (דף ט"ז א') גבי איוב ונק' המשל מותרי מוחי' שאינו מערך עצמיות הנמשל שבמוחו והנה בחכמים גדולים כשלמה ור"מ וכיוצא הנה גם המותרי מוחי' שהוא המשל הי' בהם תועלת רב וקדושה רבה וחכמה עצומה ואדרבה היו לצורך גדול שבלעדם לא הי' יכול להיות כלל השפעה מהם לזולתם משא"כ בשאר חכמים קטנים בערכם לא היו [יכולים] לומר משלים כמ"ש בגמרא בטלו מושלי משלים והיינו לפי שחכמתם קטנה בערך ויכולה להיות מושגת לבנ"א בלא משלים ודוגמות אלא כמו שהיא ולכן אינן מצטרכים למשל, ואם ירצו להמשיל משלים לדבריהם יהיו שטותים ודברים בטילים כי אין צורך בהם, ועפי"ז יובן כן למעלה שהמשכת החיות מע"ק שהוא א"ס א"א להתקבל בעולמות גם באצי' שלא יתבטלו ממציאותם אלא דוקא ע"י לבושים שהם הנק' שערות כנ"ל ועיין בסידור בפי' האל אב הרחמן המהולל בפה עמו משובח כו' כנודע שאו"א יונקים ממזלות דכתר, משא"כ כאשר כבר נתצמצם האור בבחי' נוקבא דז"א אזי ההארה הנמשכת ממנה בבחי' נובלות ומותרי מוחין אינן בערך ודוגמת מותרי מוחי' דע"ק עד שמהם יוכל להיות יניקת החיצוני'. וכעד"ז כל שהאור הולך ומתמעט יוכל להיות מבחי' השערות והנובלות שבו אחיזת החיצוני' ביותר, ומזה הטעם הוזהרו הלוים במדבר להעביר תער על כל בשרם כי דרכם והילוכם בקדש הוא בבחי' התלהבות וכלות הנפש להסתלק מן הכלי שזה הי' עבודתם בשיר של יום בקול רינה ונעימה וכמ"ש בלק"א ח"א פ"נ ומאחר שעבודתם בהסתלקות מהכלי הנה האור שבכלי מצומצם כי כל עיקרו עולה מהכלי א"כ אם יהי' המשכה מרשימת האור שבכלי יהי' מזה יניקת חיצונים. והנה עפ"ז יובן ג"כ מצות תגלחת המצורע בהיות כי המצורע מוחלט נת"ל (מצוה קס"ט) שענינו הסתלקות מוחי' דאבא ופרצופי לאה ורחל שהם בחי' לבושים הקדושים ותמורתם יצאו הנגעים שאת או ספחת או בהרת שהם דינים תקיפים ומהם יונקים אח"כ החיצונים ע"י שיער לבן כמבואר שם, ובעודו טמא נצטוה שלא לגלח שער הנתק כמ"ש מצוה ק"ע מפסוק ואת הנתק לא יגלח (ויקרא י"ג ל"ג) וכן מוזהר שלא יקוץ שאר סימני טומאה כמ"ש מצוה תקפ"ג בסדר תצא מפסוק השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' (דברים כ"ד ח') וירצה בזה שלא יקוץ סימני טומאה שמהם יונקים החיצונים כנ"ל בענין השיער הלבן, ור"ל שלא ידמה בנפשו להעביר יניקת החיצונים עי"ז שיקוץ סימן טומאה שממנו הם יונקים וידמה בנפשו שבהפרידו סימן זה ממנו בחזקה הוא מדחה אותם כי לא זו הדרך כי ח"ו יתגברו יותר לפי שאין הש"י בא בטרוניא על בריותיו וכשם שמפרנס כל צבא מעלה הקדושים כך נותן יניקה וחיות גם לסט"א כדי סיפוקם עד עת קץ הימין, ומאחר ששורת דין תורה נותן שמגיע להם יניקה זו משרש נפשו של זה ומלבושים די"ס עליונות שמושרשת בהם נפשו של זה המצורע לא ימנע מהם בלי טענה ואם יקוץ זה סימן הטומאה יוכל להיות שיתגברו ביותר על נפשו כי בזה שנותנים להם המגיע להם מסתפקים שלא לחטוף ביותר, וע"ד מ"ש בזהר בענין שעיר המשתלח וכ"ה בענין עגלה ערופה, ולזה הזהיר השמר מאד וגו', אלא הדרך להעביר יניקתם הוא ע"י תשובה ואז ימשיך מוחי' דאבא והוא דוחה החיצונים ע"פ התורה ע"י כהן כנ"ל מצוה קס"ט וכאשר שב לה' ונרפא ואין יניקה לחיצונים ממנו אז נצטוה לגלח שערותיו כי אעפ"י שטהר מתוך טומאה זו מ"מ שערות שלו שהם הנובלות ומותרי מוחי' שלו יוכלו החיצונים להתאחז בהן כי הם דינים קשים לסיבת קטנות האור עדיין בו שאין בו עדיין מבחי' קדושה עליונה שמהם נמשכים לבושים קדושים הנ"ל דשערות, משא"כ כשאח"כ מאיר בו קדושה עליונה דאבא אזי כתיב לא תקיפו פאת ראשכם וגו' (ויקרא י"ט כ"ז) כי מהם המשכות לבושים קדושים כנ"ל:
ב) ומענין לענין יש לבאר ג"כ הנהגה לכל אדם בעסקיו מיוסד ע"פ וגלחה את ראשה (דברים כ"א י"ב) והיינו ברוחני' ג"כ גילוח השערות הצריכים גילוח כי הם מותרות אשר מהם יונקים החיצונים, והיינו מה שמרבה האדם ומטריד דעתו ולבו בעסקיו במו"מ ומרבה בעסקים שזהו ללא צורך, וביאור הדבר הנה כתיב וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (דברים ט"ו י"ח), ויש להבין למה אמר אשר תעשה למה לו לאדם לעסוק במו"מ ושבזה יברכו ה' ויתן לו טרף נפשו ונפשות ב"ב, מאחר שכבר נכתב ונחתם לו פרנסתו בר"ה ויוהכ"פ כמשרז"ל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד יו"כ (ביצה ט"ז א') ומאחר שהם קצובים א"כ לכאורה גם אם לא יעסוק במו"מ יהי' לו פרנסתו שהרי מה שקצב הש"י ודאי יקיים כי ההוא אמר ולא יעשה ח"ו ובודאי שגם אם יעסוק לא ירבה על הקצבה וא"כ למה לו טרדת העסק. ויובן בהקדים להבין משרז"ל אדם נידון בכל יום (ר"ה ט"ז א') מאחר שמזונותיו קצובין לו מר"ה ויוכ"פ א"כ מהו ענין הדין בכל יום, ועוד צ"ל מה שמבקשים בכל יום בשמ"ע רפאינו ה' כו' ברך עלינו את השנה הזאת, מהו ענין בקשה זו מאחר שכבר נקצב הכל בר"ה ויוכ"פ גם בזהר מצינו שרב המנונא סבא הי' מתפלל בכל יום על מזונא ולא הי' אוכל טרם שיתפלל ואמר עד דאתייהיב מבי מלכא (עי' זח"ב ס"ב) וזה פלאי שהרי כבר קצב לו הש"י בר"ה ויוכ"פ: אמנם הענין יובן בביאור ענין החותם בנעילה דיוכ"פ שאומרים וחתמנו ופי' האריז"ל שהוא המשכת ה"ג דעתיק במל', והפי' כך הוא כי מודעת זאת שבר"ה נמשך חיות כללי מא"ס ב"ה להחיות העולמות על שנה זו שכל האור משנה העברה מסתלק לשרשו בער"ה שהחדש מתכסה בו ואח"כ ע"י תקיעת שופר והתפלות נמשך אור חדש להאיר לארץ העליונה היא בחי' מל' מקור דבי"ע ולדרים עליה הם כל העולמות עליונים ותחתונים המקבלים חיותם ממנו דהיינו מן האור א"ס ב"ה וחכמתו המלובשת במדת מל' כמ"ש בחכמה יסד ארץ (משלי ג' כ') וכנודע לי"ח שבר"ה הוא הנסירה ומקבלת מוחי' חדשים כו' עי' אגה"ק (סי' י"ד) המתחיל לעורר את האהבה כו'. והנה המשכה זו הוא בחי' חיות כללי שנמשך אא"ס ב"ה בבחי' מל' וכדי שיתחלק לפרטי פרטיות להיות מאיר הארה ממנו לכל נברא לפי ערכו הן בעליונים והן בתחתונים זהו ענין החותם שמקבלת ה"ג שמטבע הגבורות לפרר כמ"ש אתה פוררת בעזך ים (תלים ע"ד י"ג) והם המחלקים להיות הארת אא"ס ב"ה שהוא החיות כללי הנמשך במל' מתחלק לפרטי פרטיות מיני המשכת החיות מחולקים לכל או"א כפי ערכו וכפי עבודתו ומעשיו בשנה העברה וכידוע ג"כ בענין הה"ג שהם המפרידים הבל הלב שיתחלק לכ"ב אותיות שהם מיני המשכת חיות שונות וכמ"ש בלק"א ח"ב (פי"א) ומשינויי צירופי האותיות והתמורות ותמורות דתמורות נמשך שינוי והתחלקות החיות להנבראים כמשנ"ת שם, וזהו הנק' חותם כי מה שמקבלים ה"ח דעתיק זהו עצם החיות כללי והאור חדש הנמשך מא"ס ב"ה שהוא בחי' השפעת החסד להחיות העולמות כמ"ש הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד אך להיות חיות כללי לכל העולמות לא ניתן בו התחלקות לפרטי' וההתחלקות לפרטים הוא ע"י ה"ג ואז ניתן קצבה לשיעור החסד הנמשך לכל נברא בפרטות כמה לזה וכמה לזה וכמארז"ל קצובין לו מר"ה ויוכ"פ שלכל א' יש לו קצבה ומדה כמה שנמשך לו, וע"כ נק' חותם שכאשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב, משא"כ בהיות עדיין החיות בכללות הי' יכול להשתנות ולהיות נמשך לזה יותר ולזה מעט ולכן תלוי בתשובה עד יוכ"פ שאז מתחלק החיות ע"י ה"ג ואם יתקן מעשיו עד יוכ"פ בעת נעילת שערים יומשך לו חלק גדול מחסד וכן להיפך ח"ו אבל כאשר כבר נתחלק וזהו פי' החתימה שוב אין לשנות. והנה לפ"ז א"כ לכאורה תתוסף הפליאה במה שמבקשים כל הבקשות מדי יום רפאינו כו' מה יועיל זה אחרי אשר נחתם בטבעת המלך והרי אין להשיב. והענין כי הנה בחי' חסד זה שנתחלק ע"י ה"ג ונקצב ממנו חלק לכאו"א, הנה החסד הזה שהוא בבחי' מל' דאצי' הרי הוא מרומם ונשגב מעלה מעלה מהשפעת טובות גשמיים שבעוה"ז כמו בני חיי ומזוני ובכללם כל הטובות גשמיות שהם טובות בעוה"ז כי הרי מהות מדת החסד הוא להטיב ולהשפיע חסדו וטובו אשר בלבו לזולתו. והטוב אשר הוא למעלה באצי' הוא להשפיע גילוי אלהות שהוא מקור החיים ומקור הטוב, ושגבה מדריגת טוב זה מהיות נמשך ממנו ענינים גשמיים שהם נחשבים לטוב בעוה"ז דכלא ממש חשיבי' למעלה, ואין דרך להמשכת טוב וחסד גשמי מן חסד עליון הנ"ל אלא ע"י ריבוי המשכות והתלבשות שיתלבש החסד שבמל' דאצי' בלבושים דכלים דחסד די"ס דבי"ע עד שיהי' מהשפעת חסדו ענינים גשמיים, ויש כמה וכמה היכלות שדרך בם עובר שפע החסד דאצי' עד שמגיע בעשי' להיות ממנו השפעות גשמיים שבעברו מהיכל להיכל מתעבה השפעתו להיות נמשך ממנו כפי מעלת הטוב שבאותו היכל עד שכשמגיע לעוה"ז יומשך ממנו טוב שלפנינו בבני וחיי ומזוני שבהם נכלל כל טובות עוה"ז, וע"ז אמרו רז"ל אדם נידון בכל יום, שבכל יום יש דין האם כדאי וראוי הוא האדם שיומשך אליו מן החסד הנקצב לו ביוהכ"פ טובות גשמיים דהיינו שירד אותו החסד ממדריגה למדריגה עד שיתלבש בעוה"ז ומעיינין במעשיו אם הוא ראוי לזה, ואם לא אז ישאר החסד למעלה ויתוספו לו עבורו טוב רוחני בעולם העליון, וזהו שמבקשים רפאינו ברך עלינו ר"ל שיומשך מן חסד הנ"ל טוב גשמי בעוה"ז מה שהאדם צריך ולא ישאר למעלה לגמרי, כי אם ישאר למעלה לא יהי' לו טוב בעוה"ז כלום, ובזה עלו כהוגן ב' המאמרים משרז"ל קצובים לו מר"ה ויוהכ"פ היינו שנמשך לו חסד קצוב על נפשו אבל החסד הזה יכול להיות ממנו כמה מיני טובות וכדי שיתגשם צריך להיות דין בכל יום אם ראוי האדם שיתגשם היום שפע החסד אליו לטובות העוה"ז וזהו אדם נידון בכל יום ולכן מועיל התפלה והבקשה לעולם:
ג) ועפ"ז יובן ג"כ טוב טעם למה שנצרך העסק במו"מ לצורך פרנסה והיינו כי אף גם שהוא נידון בכל יום לטוב שיהי' לו פרנסה מ"מ אם לא יעסוק במו"מ לא יהי' לו כלום וכמו שאמר ר' ישמעאל הנהג בהן מנהג דרך ארץ (ברכות ל"ה ב') (וגם רשב"י לא נחלק עליו אלא כדי להגיע למצות ידיעת התורה לבד כמ"ש תורה מה תהא עליה אבל לא במי שכבר יודע התורה גם שחובה עליו והגית יומם ולילה כמ"ש הקב"ה ליהושע מ"מ צריך לעסוק בד"א לפרנסתו ואם אי אפשר לו להשיג פרנסתו בריוח אא"כ יעסוק הרבה די בפ"א שחרית ופ"א ערבית כמ"ש רשב"י עצמו במנחות פי"א (דף צ"ט ב')) ופסקו כמותו הרמב"ם וש"ע א"ח סי' קנ"ו וכן אר"י בנדה ע' ע"ב לענינו דהא בלא הא לא סגי כו' והטעם הוא עפ"י מה שנתבאר למעלה שהשפע הנמשכת בעוה"ז צריכה לירד ממדריגה למדריגה עד שתתלבש בלבוש עב להיות ממנו חסד גשמי שבטובות עוה"ז ולזה האדם נידון בכל יום כנ"ל. והנה סיבה זו היא הנותנת ג"כ למה שנצרך לעסוק במו"מ, כי השפע בעוה"ז נמשכת דרך לבוש הטבע פי' שהיא מתלבשת ומתעלמת ומסתתרת עד שנראה כאילו עולם במנהגו נוהג דרך הטבע ובאמת הכל בא מהש"י בכבודו ובעצמו אלא שהוא מסתיר שפע אלהותו כ"כ עד שלא יראה בגילוי דבר ניסיי ויוצא מנהוג העולם כ"א שיראה הכל כאילו הוא דבר טבעי למשל כשנותן פרנסה לאיש הישראלי די סיפוקו אינו נותן לו ע"י נס כמו שיוריד לו מן השמים לחם ובשר כמו לאוכלי המן שזהו דבר בלתי טבעי אלא הוא שולח ברכתו שירויח זה במו"מ בעסק והנה הריוח שע"י מו"מ הוא דבר טבעי ר"ל שיכול האומר לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה וחכמתי עמדה לי שידעתי בטוב המסחור מה לקנות ואימתי למכור וכה"ג ובאמת לא לחכמים לחם כתיב (קהלת ט' י"א) אלא לאשר יצוה ה' ברכתו ויגזור בהשגחתו מוריש ומעשיר משפיל ומרומם אלא שאינו נותן שפעו כ"א ע"י לבוש הטבע הנ"ל ר"ל שיתעלם ויסתתר ולא יתראה בגילוי אלא שאדרבה יוכל האומר לומר כחי ועוצם ידי פעל לי בטבעי' העולם כנ"ל. והמכוון בזה עמוק עמוק מאד כי זהו מדת גבורתו להעלים ולהסתיר חיות אלקות וכמ"ש בלק"א ח"ב (פ"ה) שזהו סוד משרז"ל מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין והוא בחי' הלבושי' והסתרות הנ"ל אלא שראה שאין העולם מתקיים שתף עמו מדה"ר והוא התגלות אלקות ע"י אותות ומופתי התורה וכן ע"י יחידים ושרידים אשר ה' קורא עליהם כדאשכחן בגמ' ואחריהם צדיקי עליון. וז"ש האריז"ל ע"פ צו את בנ"י שהוא בחי' ש' אל אדנ"י שעולה בגימ' צ"ו וידוע מארז"ל אין צו אלא ע"ז (עי' סנהדרין נ"ב ב') והיינו שבחי' ע"ז יונקת מש' אל אדני וזהו הכוונה באמירת פ' התמיד להתיש כחה ע"ש, ולכאורה יפלא מה ענין ע"ז לשם אל אדני, אלא הענין כי שם זה הוא השולט בעשי' שבו ועל ידו נמשך חיות מא"ס ב"ה בעולם העשיה וההשפעה הנמשכת בעשיה צריכה להסתתר בלבוש גס ועב עד שיתראה כאילו עולם כמנהגו נוהג וזהו ענין ע"ז שהוא בחי' היש וכפירה באלקות לומר אני ואפסי עוד וכחי ועוצם ידי כו' כנ"ל רק דקרו לי' אלקא דאלקייא כמ"ש בלק"א ולכן אמרז"ל אין צו אלא ע"ז ששפע אל אד' נמשכת דרך לבוש הטבע שהוא בחי' ע"ז ובחי' יש כנ"ל, ולכן גם שהאדם בקש רחמים שישלח לו ה' פרנסתו ושיתגשם שפע חסד עליון שנמשך על נפשו ביוכ"פ לבא לעוה"ז מ"מ לא סגי אא"כ יעסוק ג"כ במו"מ והוא שיכין לבוש שבו ועל ידו יומשך השפע מלמעלה בעשיה והיינו כשיהי' לו עסק נכון שלפי טבע העולם יכולים להרויח סך הנצרך לו בעסק זה הרי זה לבוש טוב שבו יעלים ה' ברכתו ויתננה דרך לבוש זה ר"ל שישלח לו ריוח זה מחסדו העליון ית' שירד להיות ממנה שפע זה ע"י אמצעות לבוש זה המסתיר על חסד זה שהרי יכולי' לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה מאחר שטבעי' העולם להרויח כך ומכיון שיכולים לומר כך הרי זה לבוש נכון לחסד זה ובו ועל ידו ישלח חסדו וברכתו כי כך היא המדה. וזהו ב' הכוונות טובות שיכוין האדם במו"מ א' לבקש רחמים מה' שישלח חסדו העליון ב"ה להתגשם בזה העולם להיות ממנו פרנסה, ב' בעסקו במו"מ יכוין שמאמין שהשפע ברכת ה' היא כשארי הניסים הגלוים כמו שהוריד המן וכיוצא אלא שהוא עושה לבוש לו ית' להעלים ברכתו ע"י עסק זה כי כך הוא רצון העליון ב"ה להנהיג עולמו כך עד עת קץ הימין שתוציא ארץ גלוסקאות וכו' (שבת ל"ב) וז"ש רבי יהושע בנדה שם (דף ע' ב' ע"ש) ירבה בעסק ויבקש רחמים דהא בלא הא לא סגי (אמנם מ"ש ירבה בעסק היינו למי שרוצה להעשיר ור"ל שרוצה שרוב החסד שנמשך על נפשו למעלה יתלבש בעשירות ע"כ ירבה בעסק להכין לבושים גדולים וגם יבקש רחמים שיתלבש חסדו בעשירות ולכל אדם שאינו אץ להעשיר אלא להשלים טרף נפשו ונפשות בני ביתו אינו צריך להרבות בעסק כ"כ וכמשי"ת בע"ה אלא לפי ערך ואף גם מי שהוא אץ להעשיר מ"מ אין ריבוי העסק מועיל לו כלום אא"כ מבקש רחמים מה' שישלח וישפיע רובו של החסד העליון שנקצב לנפשו בעשירות וכשיודע לבקש רחמים משא"כ כשנוהגים רוב העולם שאינו מפקיר נפשו לבקש שיומשך רוב החסד השייך לו בעושר ואף אם מפקיר אינו מבקש רחמים ע"ז וכשאינו מבקש הרי אין הש"י שולח לו אלא מה שצריך לפרנסתו לשעה וא"כ די לזה עסק מועט וריבוי העסק אינו מועיל כלום מאחר שלא נקצב לו יותר וכמשי"ת בע"ה. ובזה יובן המעשה מהבעש"ט שבא אליו אדם חשוך בנים לבקש שיתפלל לה' שיהי' לו בנים והיה האדם עשיר ואמר לו שאם ירצה שיהי' עני יהי' לו בנים וקבל על עצמו והי' לו בנים ונעשה עני, והענין שהבעש"ט ראה חלק החסד שנקצב על נפשו שכשימשיכו לעוה"ז לא יספיק על בנים ועושר יחד אלא על אחד מהם וזאת פעל שהחליף שיהי' מחסד זה בנים ולא עושר): והנה אחר כל הדברים האלה כל אדם החרד על נפשו ואינו רוצה לתת מגרעות בבחי' החסד עליון שנקצב על נפשו בר"ה ויוכ"פ להמשיכו כולו בממון וכה"ג ואינו אץ להעשיר אלא למלאות נפשו כי ירעב ונפשות בני ביתו ומלבושים ודירה המצטרך לפרנסתו כדי לעבוד את ה', זאת ישים אל לבו ויחשוב ערך סך מעות הנצרך לו להוצאות אלו ויבקש רחמים מה' שישלח חסדו הטוב שיהי' ממנו שפע זו ואח"כ יכין לו לבוש לפי ערך לבד כגון אם הצטרכותו חמשה מאות רובל למשל ימצא לו עסק שעל ידו יכולים להרויח סך כזה במדה ממוצעת כגון שיהי' העסק מסך אלף או ט"ו מאות וכה"ג לפי ערך הנהוג להרויח כמה למאה ממו"מ זה ובהכינו לבוש זה ישלח לו ה' ברכתו וז"ש וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה (דברים ט"ו י"ח) דוקא כי אם לא יעשה הלבוש לא יומשך החסד למטה ויהי' לו ממנו טובות רוחניו' בעוה"ב לבד ויהי' מחוסר מזון וענוש יענש עבור זה בהיותו גוזל נפשו, אבל לא ירבה בעסק לעסוק במו"מ רב ללא צורך כי למה לו לעשות לבוש גדול יותר מערך האור המצטרך להתלבש בו כי גם אם ירבה במו"מ מה יהי' וייגע לריק מאחר שקצבה הנצרכת לו יכולה להתלבש בלבוש קטן מזה א"כ זה הלבוש הוא ללא צורך מאחר שבאמת לא המו"מ גורם הריוח כ"א ברכת ה' היא והנה הברכה היתה יכולה להתמשך בלבוש פחות מזה א"כ המרבה בלבושים לא העדיף מאומה ואדרבה מקלקל יותר הא למה זה דומה לאדם שתופר לו בגד שצריך לתופרו כמדת גופו ואם הוא ב' אמות ועושה לו לבוש מג' או ד' אמות ה"ז מקלקל וגורם שיכשל בו ויפול לגמרי וד"ל: וזהו וגלחה את ראשה (דברים כ"א י"ב) פי' כי שערות הראש הם נמשכים מהחכמה ונק' מותרי מוחי' ובאדם גדול כמו תלמיד חכם הם מעולים כנ"ל פ"א בענין שיחת חולין של ת"ח כו' אבל בשאר בנ"א הנה מותרי מוחי' שלו הוא ההתחכמות היתירה במילי דעלמא במו"מ שעושה לו לבושי' גדולים יותר מכפי המצטרך וזהו השערות שהם לבושים והם מותרות והם גרועים במאד מאד ופוגמים בחכמת הנפש אלהית כנ"ל וע"כ צוה וגלחה את ראשה כי לא לחכמים לחם (קהלת ט' י"א) ומ"ש והחכמה תחי' בעליה (קהלת ז' י"ב) זהו כשעושה הלבוש כראוי כפי המצטרך שלא יעדיף ולא יגרע כנ"ל אבל המותר יגלח ויעבירם לגמרי כמאמר אל תתחכם הרבה כו' ומזה ילמד האדם בשאר עסקי העולם ובעניניו לנהוג עד"ז שלא להתחכם ביותר ולעשות תחבולות כ"א שצריך להתגלגל בסיבות להשיג הטוב הנראה לו עפ"י התורה ויעשה הענין המצטרך לפי דעתו שיהי' לבוש שבאמצעיתו ישלח ה' הדבר ההוא וה' יעשה הטוב בעיניו שהוא הטוב האמיתי הנאות לו: