מספר כתונת פסים
במדרש ילקוט דתהלים וז"ל למה כל מאן דרחים לך מטרפין ועובדיהון נייחין מכאן קבעו חכמים רצה והחליצנו בשבת, להבין זה לפי פשוטו נבין תחלה הטעם דלמה באמת יש צדיק ורע לו ויש רשע וטוב לו. ונראה דהענין כך הוא לפי שכתבו המפרשים דכשחוטא האדם במזיד הו"ל דין פשיעה וכשחוטא בשוגג הו"ל דין גניבה ואבידה שהוא קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. ואמרו בגמ' האומנין שומרי שכיר הן ומקשינן אמאי הא לא יהבין ליה אלא אגרא דעבידתייהו ולא אגר נטירותא וכתבנו לקמן דדמיון האדם בעבודת השי"ת הוא כמו אומן לפי שניתנה בו הנשמה לעשותה כלי ע"י קיום מצות עשה וכשחוטא אז חוזר ומקלקל והיינו טעמא דצדיק ורע לו רשע וטוב לו כי גוף שכר המצוה ליכא בהאי עלמא ומה שנותן לו בזה העולם הוא לפנים משורת הדין והו"ל טפי פורתא א"כ כשאינו נותן לצדיק שכר בהאי עלמא הוא לטובתו דעי"ז הו"ל ש"ח בעבודת השי"ת דמידי הוא טעמא דאומן ש"ש הוא אלא משום דיהיב ליה טפי פורתא והיכי דלא יהיב ליה בעוה"ז טפי פורתא הו"ל שומר חנם ופטור על השוגג שהוא כמו גניבה ואבידה לכך רע לו, אבל לרשע נותן שכר נטירה בעזה"ז והו"ל כמו יהיב טפי פורתא וממילא נחשב לו השוגג ג"כ לעבירה משום דהו"ל ש"ש שחייב בגניבה שהוא שוגג וזהו הענין דאמרינן דלע"ג נחשב להם השגגות לזדונות והיינו מטעם הנ"ל משום דלע"ג טוב להם בעוה"ז וא"כ יהיב להם טפי מהמגיע להם עי"ז דינם כש"ש ונתחייבו על שוגג כמזיד. ובזה יתורץ מה שהקשיתי לקמן בדרוש חג השבועות על הא דאיתא במדרש אם שמור תשמרון אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי אם אתה משמר את נרי דהיינו המצות אני משמר את נרך שהיא הנשמה וכו' והוינן בה הא לפ"ז יכולים לפטור כל העולם מן הדין משום דהו"ל שמירה בבעלים דפטור דהא קיי"ל דאם אמר ליה שמור לי ואשמור לך בעליו עמו הוא ופטור, אמנם לדרכנו אתי שפיר משום דתנאי זה הוא נגד הצדיק ולא נגד הרשע שאינו משמר נרו של הקב"ה ובצדיק אינו מוותר כלום בעוה"ז ולא קא יהיב ליה טפי פורתא והו"ל דין ש"ח וש"ח חייב בשמירה בבעלים והיינו הא דאמרינן בגמ' כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול כו' דלכאורה הוא תמוה למה דוקא כשאומר הקב"ה ותרן יותרו חייו, ולפי דרכנו א"ש משום דכשאומר הקב"ה ותרן ר"ל שמוותר לו בעוה"ז כלום א"כ עושה עצמו ש"ש וא"כ פטור משמירה בבעלים, וממילא אין הקב"ה יכול לשמור נפשו דהדר הו"ל שמירה בבעלים וא"כ יותרו חייו אפי' למאן דסובר דבעליו עמו אינו פוטר כ"א בגניבה ואבידה ולא בפשיעה מ"מ כשעושה עצמו לש"ש אז מוותר חייו כדי שיחייב על הגניבה ואבידה שהוא שוגג ומייתי ראיה מדכתיב הצור תמים ר"ל שמשלים שכר לכ"א בתמימות כדאיתא במדרש, כי כל דרכיו משפט ר"ל שמעניש לכ"א וקשה והלא הני ב' דברים הם כסותרים זא"ז דאם משלם שכר א"כ יש לאדם דין ש"ש ופטור מכח בעליו עמו ששמר את נפשו וא"כ האיך נאמר כל דרכיו משפט היינו העונש על העבירות הא פטורים הם מכח בעליו עמו וע"כ צ"ל דלא משלם ליה הקב"ה רק שכר פעולה ולא שכר נטירותא ר"ל דקיום המצות עשה דבזה עשה לנשמה כלי זהו שכר פעולה ושכר נטירה היינו קיום הלא תעשה שהוא בשב ואל תעשה רק ששמר הכלי היא הנשמה שלא תתקלקל ע"י העברת הל"ת. והשכר דעוה"ב הוא רק שכר פעולה ולא שכר נטירה דאינו מוותר ליתן לו טפי פורתא ולגבי הקב"ה לא שייך לומר אי אפשר לצמצם וא"כ יש לאדם דין ש"ח וחייב בשמירה בבעלים וא"כ ע"כ מוכח דהקב"ה אינו מוותר לו טפי. ובסברא זו נוכל לפרש בענין א"י דהיא בשכר התורה דכתיב בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ומקשה בעל ז"ב דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אמנם לדרכנו שפרשנו הא דבהאי עלמא ליכא דוקא השכר פעולה אבל שכר נטירה הוא הטפי פורתא בהאי עלמא איכא וא"כ נוכל לפרש הא דא"י הוא שכר תורה היינו שכר נטירה וזהו שדייק הכתוב בעבור ישמרו חקיו ותורותיו. ישמרו דוקא ר"ל שהוא רק בשכר השמירה ולא בשכר הפעולה ודוק, אמנם לסברא דידן דכתבנו דצדיק ורע לו הוא מטעם דאין הקב"ה נותן לצדיק שכר נטירה בעוה"ז רק שכר פעולה בעוה"ב כדי שיהיה ליה דין ש"ח ויפטרו מן השוגג דא"י צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דחטא הוא שוגג א"כ נסתר האי טעמא דאי אפשר לומר דא"י בעוה"ז הוא בשכר נטירה הא לא יהיב להצדיק שכר נטירה בעוה"ז וא"כ מוכח דהתירוץ דבעל זרע ברך הוא עיקר דתירץ דבאמת שכר הפעולה הוא ליכא בעוה"ז וא"י הוא רק שכר בטילה לפי שעבדו במצרים ונטלו ע"ז שכירות רכוש גדול והקב"ה הוציאם משם כדי שיקבלו את התורה ובטלם ממעשה ידיהם ונתן להם א"י בשכר בטילה היינו שבת, ונראה דזהו כוונת הפסוק ויאמר ה' אל משה ראה ראיתי את עני עמי וגו' כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש וגו'. המקרא הזה הוא תמוה דתרתי למה, אם נאמר ראה ראיתי א עני עמי למה נאמר כי ידעתי את מכאוביו. ולפי זה א"ש משום דעל סברת הבעז"ב שמפרש דא"י הוא מטעם שבת איכא לאקשויי ממה דאמרינן בגמ' דב"ק דתמן תנינן החובל בבניו ובבנותיו פטור בסמוכים על שולחנו. וכתבו התוס' הא דקתני פטור היינו מן השבת דבכל מקום שנינו דמזונות הם תחת מעשה ידיו וא"כ כשהוא סומך על שולחן אביו על מה ישלם לו שבת היינו מה שביטלו ממעשה ידיו הא מעשה ידיו גופא של אביהם ע"כ. וא"כ לדידן דיש לנו דין בנים למקום וסמוכים על שולחנו דהקב"ה זן מקרני ראמים עד ביצי כנים א"כ על מה יתן לנו א"י בעד השבת הא האב פטור מליתן לבנו שבת כשסומך על שולחן אביו. אמנם לפי המסקנא דשם לא קשה מידי דמסיק שם בגמ' הא דהאב פטור מליתן לבנו שבת, היינו כשמעשה ידיו דבן הוא בלא צער דגופא אבל אם מעשה ידיו דבן הוא ע"י צער דגופא אי האב לא קפיד מליטול ממנו מעשה ידיו וכשמבטלו מזה אז חייב ליתן לו השבח ע"כ. א"כ בנ"ד דנטלו שכירות הרכוש גדול על שעבדו בחומר ובלבנים ואין לך צערא דגופא גדול מזה. וא"כ שפיר מגיע לנו ארץ ישראל בעד השבת וק"ל. וזש"ה ויאמר ה' אל משה ראה ראיתי את עני עמי ר"ל שעבדו ע"י עינוי. וידעתי את מכאוביו דייקא ר"ל דהוא צערא דגופא וא"כ מגיע להם א"י בעד השבת לכך וארד להצילו ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש מטעם שבת וק"ל:
נשובה לקדמייתא דלכך לצדיק רע לו בעוה"ז כדי שיהיה ליה דין ש"ח. אלא דהאי סברא לא שייך אלא אי אמרינן שהחזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה רק ישראל קבלוה. אבל אי אמרינן דלא החזיר הקב"ה התורה ליתנה לשאר אומה א"כ הדרא קושיא לדוכתה למה צדיק ורע לו, א"ת כדי שיהיה לו דין ש"ח הא אף דלא יהיב ליה טפי פורתא אפ"ה דינו כש"ש בההוא הנאה דשביק לכל האומות ואגרו לדידהו כתירוץ הב' שבגמרא דבההוא הנאה דשביק לכ"ע ואגר ליה לדידיה הו"ל ש"ש, אמנם סברא זו לא שייך אלא אי אמרינן כדעת המדרש שהקב"ה לא כפה אותנו לקבל תורה, והא דכפית ההר כגיגית היה כדי שיהיו חשובים כמתים ותפסק מהם זוהמת הנחש אבל לפי הגמ' דידן דכפית ההר כגיגית הי' כדי לכופם על קבלת התורה א"כ אפי' אמרינן שהחזיר על כל האומות ולא קבלוה אפ"ה הו"ל ש"ש בההוא הנאה דשביק לכ"ע מאי אמרת דלא שביק לכ"ע שהרי החזיר על כולם ולא רצו לקבלה הו"ל לכוף עליהם ההר כגיגית כמו שכפה עלינו. כמו שיטענו האו"ה באמת לעתיד. ויאמרו אלו כפית עלינו היינו ג"כ אנחנו מקבלים כדאיתא בגמ' דע"ג. וכתב ר' מרדכי יפה הטעם שתקנו בנוסח רצה דשבת לנוח בו באהבה. הוא משום דכל התורה לא קבלו ברצון כ"א ע"י כפיה אבל שבת במרה נצטוו קודם הכפיה והיינו באהבה. ולפ"ז מתורץ מה שמקשה למה אין אומרים ביו"ט שחל להיות בשבת נוסח א' על שבת ויו"ט בברכת המזון כמו בתפלה רק אומרים רצה לשבת בפ"ע ויעלה ויבוא ליו"ט בפ"ע, ולפי דרכנו א"ש משום דלשבת צ"ל באהבה לפי שלא היה ע"י כפיה. וליו"ט א"א לומר באהבה לפי שכל המצות היו ע"י כפיה, אכן לדעת המדרש דכפית ההר כגיגית לא היה משום כפיה אלא כדי שתפסק זוהמת נחש א"כ לא שייך האי טעמא. ובזה יבואר מד"ר שהתחלנו בו אמר דוד לפני הקב"ה למה כל דרחים לך מיטרפין ועובדיהון נייחין. ר"ל מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וקשה מה היה שאלתו הא איכא למימר כתירוץ הנ"ל כדי שיהיה לו דין ש"ח בדלא יהיב ליה טפי פורתא. וע"כ צ"ל דבלא"ה הו"ל דין ש"ש בההוא הנאה דשביק לכ"ע קשה הא ע"כ לא שביק לכ"ע שהרי החזיר התורה לכל האומות. וע"כ צ"ל לפי שכפה אותנו בכפיית ההר כגיגית והו"ל לכופם ג"כ א"כ מוכח דכפיית ההר כגיגית היה משום כפיה כדעת גמ' דילן א"כ לכך תיקנו רצה והחליצנו בשבת ר"ל דוקא בשבת ולא ביו"ט משום דאי אפשר לומר נוסח לנוח בו באהבה רק בשבת שניתנה במרה קודם הכפייה דבל"ז הו"א דכפיית ההר כגיגית לא היה משום כפייה אלא להפסיק משום הזוהמא כדאי' במדרש אבל עכשיו מוכח שהיה משום כפי' ודוק: ובדרך אחר יבואר ותחלה נבין גמרא במסכת פסחים פרק אלו דברים וז"ל ת"ר פעם אחת חל י"ד בשבת ולא ידעו אם שחיטת פסח דוחה שבת אם לא אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לא, א"ל יש אדם אחד שעלה מבבל והלל הבבלי שמו שיודע אם פסח דוחה שבת שלחו וקראו לו א"ל כלום יודע אתה שפסח דוחה שבת כו' א"ל נאמר במועדו בפסח ונאמר במועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת אף במועדו האמור בפסח דוחה שבת. ועוד ק"ו הוא ומה תמיד כו' מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם עכ"ל. המאמר הזה הוא תמוה חדא מהיכא תיתי להם לומר מתחלה שדוחה שבת שהרי מסברא איכא למימר דאינו דוחה שבת. דכה"ג כתבו התוס' בהדיא אהא דילפי' מקרא הוא לבדו יעשה לכם לבדו ולא מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת דאי לא נאמר קרא הוי מרבינן דדוחה שבת מק"ו מצרעת כו' ע"ש וכתבו שם בהדיא דאי לאו ק"ו א"צ קרא דאינו דוחה דמהיכא תיתי שידחה, ועוד יש לדקדק במה דקאמר יש אדם אחד שעלה מבבל מאי נפ"מ בזה שעלה מבבל לא"י או לא. ועוד יש לתמוה דאטו משום דידע להא מילתא דפסח דוחה שבת גברא רבה הוא עד שהושיבוהו בראש ומינוהו לנשיא עליהם בשביל זה. ולהבין זה נבאר מה דאיתא במד"ר שבימי יחזקאל אמרו ישראל עבד ששחררו רבו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום א"ל הקב"ה איה ספר כריתות אמכם כו' ולכאורה יש לתמוה הא קיי"ל אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה כו' כ"ש בפני מי שאמר והיה העולם, ועוד איכא למידק בתשובת הקב"ה איה ספר כריתות ולא אמר איה גט שלכם, ויבואר ע"ד שהקשה בספר אהבת ה' דמאחר שהגלנו הקב"ה הו"ל כמו שגירש אותנו ממילא מותרים אנו לעבוד ע"ג כמו אשה שנתגרשה שמותרת לאחר ומ"ט מעניש אותנו הקב"ה על ע"ג ותירץ משום שאמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לע"ג כדין האומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. והנה איתא פלוגתא בזה במס' גיטין דחכמים סברי דאינה מגורשת וקמפרש בגמרא טעמא, דאמר קרא כריתות בעינן דבר הכורת בינו לבינה. וא"כ זהו הויכוח שהיה בין הקב"ה לישראל, שישראל אמרו אשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע"ז כלום דבאמת גרשה ולדעת רבי אליעזר שבגמ' אפי' לא נתגרשה אלא מאישה ואינה מותרת לכל אדם הרי היא מגורשת. זהו שאמר איה ספר כריתות אמכם ר"ל כריתות דייקא. דס"ל כרבנן דאינה מגורשת משום דבעינן כריתות וליכא וכאן אמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לע"ג וכמו שתירץ בספר אהבת השם וק"ל:
ונראה דבפלוגתא זו פליגי רז"ל אי ישראל נגאלין דוקא ע"י תשובה או לא. ולכאורה אין טעם לפלוגתייהו ולפ"ד א"ש דאיתא במסכת יומא גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש את אשתו והיתה לאיש אחר היוכל בעלה הראשון לשוב אליה כו' פשוט מהא שאין הקב"ה יכול לגאול את ישראל כ"א ע"י תשובה משום דיש לישראל דין אשה שנתגרשה ונשאת לאחר דהיינו ע"ג שעבדו ואסור להחזירם רק ע"י תשובה שהוא עשה ודוחה ל"ת שבתורה. אמנם לדעת חכמים דס"ל דהאומר לאשתו הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם דאינה מגורשת, א"כ גם הגירושין שגירש הקב"ה לישראל שהיה ג"כ בענין זה אינם גירושין וא"כ א"צ תשובה ויכול לגאלנו אף בלא תשובה ודקאמר הו"ל מחזיר גרושתו משנשאה. זה אינו דהא לא הוי גירושין כלל א"כ בסברא זו פליגי תנאי הנ"ל דמ"ד דישראל נגאלין דוקא ע"י תשובה ס"ל דהאומר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מגורשת כר"א וממילא הו"ל דין מחזיר גרושתו משנשאת שאסור לכך ס"ל דאין נגאלין רק ע"י תשובה שדוחה ל"ח שבתורה ומ"ד דנגאלין אף בלא תשובה ס"ל כרבנן דכה"ג לא הוי גירושין כלל ולית להו דין מחזיר גרושתו משנשאת וא"צ לתשובה כי שפיר יכול להחזירן אף בלא תשובה, פשוט מהא דמדגואל הקב"ה אותנו דוקא ע"י התשובה מוכח דעשה דוחה ל"ת. ובזה יובן כוונת הגמ' פ' אלו דברים הנ"ל רק נקדים מה דאי' במדרש מלך במשפט יעמיד ארץ, מלך במשפט הוא הקב"ה יעמיד ארץ שברא את העולם בדין ואיש תרומות יהרסנה זה אדם שהוא תרומתו של עולם כיון שחטא הרס את כל העולם בחטאו לכך נאמר ארורה האדמה בעבורך ע"כ, ונראה דמה"ט הוא דכתבו חכמי האמת שאברהם הושלך לכבשן האש לתקן חטא אדה"ר ולכאורה הוא מילתא בלא טעמא. ולפ"ד ניחא דלפי שהיה אדם תרומתו של עולם וכשחטא היה לו דין תרומה שנטמאת דלשריפה אזלא לכך אברהם שהיה נפשו של אדה"ר נדון בשריפה, והיינו טעמא שהיו שנות אברהם קע"ה שנה דוקא לא פחות ולא יותר כי כמו שהוא באשר הוא נפשו של אדה"ר היה תרומתו של עולם כן ימי שני חייו היו כמנין תרומה של שנות העולם לפי מדתו שהוא מסטרא דחסד דהוא עין יפה תורם א' מארבעים צא וחשוב א' מן מ' מז' אלפים שנים שהם כל שנות העולם עם האלף החרב כדאיתא בגמרא עולה מאלף שנה כ"ה וז' פעמים כ"ה הוא קע"ה מכוון. ותרומה אסורה לזרים לכך נתנה לאברהם דוקא שהיה נפשו של אדה"ר שהיה כהן ע"ד שנאמר ויעש ה' אלהים לאדם כתנות עור הם בגדי כהונה כמ"ש רז"ל וה"ט דשנות דוד היה ע' שנה לא פחות ולא יותר. הוא מטעם שהיה דוד ג"כ נפשו של אדה"ר שהוא כהן וידוע דתרומת מעשר שהוא מעשר מן המעשר ניתן ג"כ דוקא לכהנים ולא לזרים א"כ מעשר מן המעשר מז' אלפים עולה ע' וה"ט דשנות המקדם ראשון היו ת"י שנים ומקדש שני ת"ך שנים וצריך ליתן טעם למה נגרע למקדש ראשון יו"ד שנים, ויש ליתן טעם לשבח לזה, דנודע דעיקר הגלות היה בשביל חטא מכירת יוסף ולא נתקן החטא עד חורבן בית שני לכך נגרע למקדש ראשון יו"ד שנים בשביל יו"ד שבטים שגרמו ליוסף עינוי בבית האסורים עשר שנים. אמנם היא גופא טעמא בעי למה באמת הוקצב זמן לשנות שני מקדשות תת"מ שנים לפי מה שהיה ראוי גם מקדש ראשון לעמוד, ולדרכנו ניחא דכמו שהמקדש היה תרומות ומעשרות מהעולם כמבואר בדרוש דחג הסוכות כן היה משך זמן שנותיהם לפי ערך מעשר ותרומה דשנות העולם משום דהמעשר מז' אלפים הוא ז' מאות. והתרומה שהיא א' מנ' לפי מדה בינונית שהיא מדת כל אדם עולה ק"מ ס"ה תת"מ שנים לא פחות ולא יותר. נשובה להקודם להמדרש רבה ואיש תרומות יהרסנה זה אדם שהיה תרומה של העולם והרס כל העולם בחטאו לכך נאמר ארורה האדמה. ונראה דהענין הוא כך כי אדה"ר היה תרומה מכל הארץ כדי שלא ישאר העולם בטבל שהוא טב לא וכשחטא נתקלל בעשר קללות והוי כמו התורם מן הארור על הברוך והו"ל תורם מרעה על היפה וא"כ היה נשאר בטבל לכך נאמר ארורה האדמה בעבורך כדי שיהיה הארץ ג"כ ארור והו"ל תורם מן הרע על הרע דהוי תרומתו תרומה ולא נשאר העולם טבל א"כ זהו פי' הפסוק ואיש תרומות זה אדם לפי שהוא תרומת העולם וכשחטא נעשה ארור והו"ל תורם מן הרעה על היפה שאינה תרומה לכך יהרסנה שנתקללה ג"כ הארץ כדי שלא יחזור העולם לטבל כנ"ל, אמנם פי' זה א"א לפרש אלא למ"ד כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ גם התורם מן הרעה על היפה אין תרומתו תרומה אבל למ"ד אי עביד מהני א"כ גם התורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה כדאי' במס' תמורה א"כ נסתר פי' זה בפסוק מלך במשפט יעמיד ארץ. וע"כ צ"ל כדאיתא בגמ' מאי דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ כו' אם דומה דיין למלך ר"ל שהוא עשיר שאין צריך להחניף לשום אדם יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה ר"ל ואם הוא עני ודומה לכהן שמחזיר על הגרנות שצריך להחניף יהרסנה ומניה ילפינן דאין ממנין דיין אלא א"כ יהיה עשיר. וא"כ לפי זה לא היה הלל ראוי להיות נשיא דאין לך עני יותר מהלל כדאי' בגמ' דהלל מחייב את העניים, ואי' בגמ' פסחים לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו ליתן בקר שני לשריפתו לפי שאין שורפין קדשים בשבת ואי לאו בקר שני ה"א דאתי עשה ודוחה ל"ת נשמע מהדא דהיכא דלית לן לימוד, אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת דשבת א"כ ה"ה בנ"ד גבי פסח אי לאו ג"ש דמועדו ה"א דאתי עשה דפסח ודחי ל"ת דשבת. והנה עיקרא דמילתא דעשה דוחה ל"ת הקדמנו לעיל דמדגואל הקב"ה אותנו וכתיב הן ישלח כו' ע"כ צ"ל דעשה דוחה ל"ת דמחזיר גרושתו משנשאת, אמנם לפי מ"ש המפרשים דישראל היה להם דין אנוסים במתן תורה ע"י כפיית ההר כגיגית כדי שלא יוכל לשלחה כל ימיו. ולמ"ד כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני לא חלים הגירושין כלל דהו"ל אונס שגירשה כדאיתא במס' תמורה וליכא למילף מהכא דאתי עשה ודחי ל"ת. ודקשיא לך איך יחזיר הקב"ה גרושתו משנשאת י"ל דלא הוי ליה גרושה כלל מטעם דאי עביד לא מהני, ואי' בגמ' הדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה וכתבו המפרשים משום דא"י הו"ל כמו כתובה לישראל מהקב"ה שהוא הבעל ואסור לדור עם אשתו בלא כתובה וא"כ הו"ל כמי שאין לו אלוה שהוא הבעל. אבל למ"ד בגמ' דאנוסה אין לה כתובה דטעמא מאי תקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא בלא"ה יכול לשלחה כל ימיו, אבל למ"ד אי עביד מהני ואונס שגירש הוי גירושין א"כ גם לאנוסה יש לה כתובה שלא תהא קלה להוציאה ואף שאינו יכול להוציאה איכא למיחש שמא יוציאנה בדיעבד דהא בדיעבד הוי גירושין. ובזה יבואר גמ' הנ"ל, לפי שבני בתירא היו מסופקים אי פסח דוחה שבת אי אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ח או לא. לכך אמרו יש כאן אדם אחד והלל הבבלי שמו שעלה מבבל ר"ל דמכח שעלה מבבל לא"י יהיה מוכח דעשה דוחה ל"ת וא"כ ממ"נ הוא יודע הדין אם פסח דוחה שבת או לא דאם יהיה לו איזה לימוד דאינו דוחה אז אינו דוחה ובלא לימוד ע"כ הוא דוחה דאתי עשה ודחי ל"ת משום דממה שעלה מבבל לא"י יהיה קשה למה וע"כ ס"ל כל הדר בח"ל אין לו אלוה משום דאסור לדור בלא כתובה קשה תיפוק ליה דאין לישראל כתובה שהם אנוסים ואנוסה ל"ל כתובה, וע"כ צ"ל דאנוסה נמי אית לה כתובה כדי שלא תהא קלה להוציאה משום דאי עביד מהני, וא"כ גם הגירושין שגירש הקב"ה אותנו היו גירושין וקשה האיך יגאל אותנו שאסור להחזיר גרושתו משנשאת וע"כ צ"ל גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה א"כ יהא מוכח דעשה דוחה ל"ת אם לא יהיה לו מקרא מלא שאינו דוחה. לכך שאלו את הלל, והלל השיב להם דמג"ש במועדו ילפינן דפסח דוחה שבת וקשיא להו למה לי קרא דדחי תיפוק לי' מדמחזיר הקב"ה גרושתו שהם ישראל מוכח דעשה דחי ל"ת. וע"כ צ"ל דס"ל להלל דבלא"ה יכול להחזיר אותנו משום שאין הגירושין חלים כלל דאי עביד לא מהני. וישראל המה אנוסים להקב"ה והו"ל אונס מגרש. והא דעלה מבבל לא"י כי הוא סובר כאידך תנא דגמ' דכתובות דאנוסה אית לה כתובה אף דלא יוכל לשלחה, וכתבתי לשיטתו דסובר דלא מהני הו"ל כתורם מן הרעה על היפה אינו תרומה לכך הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא ר"ל אף שהיה עני, והנועם הוא דמלך במשפט וגו' קאי אאדה"ר ולא על דיין שמחוייב להיות עשיר דוקא ודקשיא לך היכי קאי אאדה"ר שהיה תרומתו של עולם יהרסנה דנאמר ארורה האדמה מטעם דתורם מן הרעה על היפה אינה תרומה הא קיי"ל אי עביד מהני. זה אינו דהא השתא מוכח דס"ל להלל אי עביד לא מהני. ובזה נבוא לביאור המדרש שהתחלנו יפה משום דכבר כתבנו למה אומרים רצה והחליצנו דוקא בשבת מפני שכל התורה קבלו ע"י כפייה רק דעל זה קשיא דא"כ איך גירש אותנו בגלות כמו שנאמר מביתי אגרשם בגירושין ממש דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו, וע"כ צ"ל דסובר כמ"ד אי עביד מהני ואנוס שגירש הוי גירושין. וכתבנו בבית יד דהגדה דטעמא דצדיק ורע לו רשע וטוב לו לפי שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כו' והטעם הוא כמ"ש לעיל לפי שהנשמה ניתנה באדם לתקנה לכלי. וכשהצדיק חוטא מקלקל הכלי לכך עונשו חמור. וכשהרשע חוטא שלא תיקן עדיין כלום הו"ל מקלקל כלי עץ בעלמא לכך טוב לו. אמנם למ"ד הנותן כלי לאומן ושוברה דאינו חייב לשלם הכלי כי אם דמי עצים משום דשינוי קונה וברשותו אשתבר ואינו חייב רק דמי עצים. א"כ הדרא קושיא לדוכתה למה צדיק ורע לו דהא אינו חייב רק דמי פשוטי כלי עץ ומסיק שם בגמ' דמ"ד אי עביד מהני ס"ל שינוי קונה ומ"ד דלא מהני ס"ל שינוי אינו קונה. ובזה יובן כוונת המדרש דהקשה דוד למה כל דרחים לך מיטרפין ועובדיהן נייחין ר"ל מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. וקשה הא טעמא הוא לפי שהצדיק מקלקל הכלי שתיקן. וע"כ צ"ל דס"ל שינוי קונה. וא"כ ס"ל דאי עביד מהני וא"כ שפיר יש לנו דין אנוסים מכח כפיית ההר כגיגית משום דאי עביד מהני לכך מכאן קבעו לומר רצה והחליצנו דוקא בשבת לפי שהתורה ניתנה ע"י כפייה. ובלא זה לא היינו יכולים לומר שניתנה התורה ע"י כפייה דא"כ הו"ל אונס ואיך גירש אותנו בגלות דהא אי עביד לא מהני אבל עכשיו מוכח דס"ל אי עביד מהני א"כ לעולם אמרי' כדעת הגמ' דילן דכל התורה הי' ע"י כפיית ההר ואפילו הכי יש לנו דין גירושין ממש דהא אי עביד מהני וא"כ שפיר קבעו חכמים רצה והחליצנו דוקא משום דכל המצות היו ע"י כפייה חוץ משבת דבמרה ניתנה ושפיר שייך לומר בו באהבה וק"ל:
תם ונשלם דרוש לשבת ושבת הגדול