במאמר דמכלתא וז"ל ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי אמר עשו לפני הקב"ה רבש"ע אמרת ואת יעקב אהבתי למה והלא נשא שתי אחיות ואת"ל אני גרמתי לו א"כ למה תסתירני בצל סוכה, והנה להבין מאמר תמוה הלזה אציע לפניכם מאמר תמוה במס' סוכה וז"ל ההיא סבתא דאתיא לקמיה דרב נחמן א"ל ר"נ וכלהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה יתבי, הוה קצוחא קמיה דר"נ ולא אשגח בה א"ל איתתא דהוה לאבוה תלת מאה ותמני עסר עבדין קא צווחא קמייכו ולית דמשגח בה אמר רב נחמן סעיתא היא דא, לית לה אלא דמי עצים בלבד עכ"ל, המאמר הזה אומר דרשוני, כי הוא תמוה מאד מה ענין שי"ח עבדים שהיו לו לאברהם ע"ה לענין זה דיתבי בסוכה גזולה, ועוד מה קול הצוחה הזאת דצוחא סבתא ולא דברה דברים בנחת, להבין זה נקדים מאמר תדב"א כל מה שהקב"ה נותן בזה העולם גשמים וכל טוב הכל בזכות הצדיקים שעוסקים בתורה ומצות אמר דוד המע"ה אני אגיד לחסדיו של הקב"ה כי בכל לילה ולילה רוחו של אדם ניטלת ממנו ונתונה בידו של הקב"ה ובכל בקר מחזירה לו שנאמר בידך אפקיד רוחי ע"כ, איכא למידק מה ענין חסד זה דהקב"ה מחזיר הנשמה בכל בקר לדלעיל מיניה, ותו איכא למידק במ"ש שהכל הוא בזכות הצדיקים שעוסקים בתורה ובמצות, ובגמ' דילן במס' קדושין נראה היפך מזה דר' יעקב אמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ור"י מעשה חזא כדאי' התם, והנה כדי להבין כל מאמרים אלו אציע לפניכם קושיא עצומה אהא דאר"י שכר מצוה בהאי עלמא ליכא דלכאורה הוא תמוה מאד, משום דלדעת כל מפרשי התורה ובראשם הרקנטי בספר טעמי המצות שלו גם בשל"ה דדמיון האדם בעבודת השי"ת הוא כמו שכיר יום, ואיך יתכן שיעבור הקב"ה כביכול על ביומו תתן שכרו ולא תלין וכמה לאוין דחשב בגמ' על המשהה שכר שכיר ואיך לא ישלם הקב"ה השכר תכף ביומו, ונוכל ליישב קושיא זו בחמשה אופנים כאשר עיניכם לנכח יביטו לקמן בעז"ה, תירוץ הראשון נוכל לומר עפ"י מה שכתבו המפרשים דדמיון הקב"ה עם האדם הו"ל כמו נותן לאומן לתקן כלי כן נתן הקב"ה הנשמה באדם לעשותם כלי ע"י התורה והמצות שיעשה, ולכך הקב"ה מדקדק עם הצדיקים משא"כ עם רשעים משום שהצדיק מתקן הנשמה ועשאם כלי וכשחוטא אח"כ הו"ל כמו משבר כלי דחייב משא"כ הרשע שעדיין לא תקן הנשמה לכלי וה"ל כמו שמשבר גולמי כלי עץ דפטור, ועפ"ז נראה לי טוב טעם נכון מאד אהא שאין הקב"ה משלם שכר מצות בעוה"ז, משום דקי"ל הנותן לאומן לתקן כלי וגמרו כל זמן שלא תגיע ליד בעה"ב אינו עובר על בל תלין ואפי' הודיעו האומן שגמרו, אבל הגיע ליד בעה"ב הרי זה עובר עליו, א"כ ה"ה בנידון דידן דכ"ז שהאדם חי עדיין לא החזיר הכלי שהיא הנשמה לידו של בעה"ב הוא הקב"ה ואין הקב"ה עובר על בל תלין ולא על שום לאו משא"כ כיון שמת דהו"ל תגיע לידו של בעה"ב ואם לא ישלם לו תכף כשמת היה עובר כביכול על בל תלין לכך משלם לו תכף אחר מיתה, וזהו היום לעשותם ומחר לקבל שכרם, וזהו כוונת המדרש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו והוא תמוה, ולפי דברינו ניחא משום דקיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא לפי שאין הקב"ה עובר על בל תלין, רק אחר שהוחזר לו הנשמה הוא הכלי, משא"כ כשהיה חי עדיין לא הגיע לידו, אכן גבי פנחס כתבו המפרשים דפרחה נשמתו בשעת הריגתו לגמרי וניתן לו נשמת נדב ואביהוא לפיכך בדין הוא שיטול שכרו דאלו לאדם אחר לא היה בדין משום דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל הכא דפרחה נשמתו ממנו וה"ל החזיר הכלי ליד בעה"ב וממילא עובר הוא על בל תלין כו' לכך בדין שיטול שכרו, והנה זהו נמי כוונת מאמר תדב"א הנ"ל, דמתחלה קאמר שכל הטובות שהקב"ה נותן בזה העולם הכל בזכות צדיקים שעוסקים בתורה ומצות ותקשי לך הא קיי"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואיך יתכן לומר שהטובות שהקב"ה נותן בעוה"ז הוא בשכר מצות שעושין הצדיקים, לז"א אמר דוד אני אגיד חסדיו של הקב"ה כו' וחד מנייהו שבכל הלילה הנשמה נפקדת בידו של הקב"ה כמ"ש בידך אפקיד רוחי. ועפ"ז לא קשה מידי דהגע בעצמך למה באמת סובר ר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ואיך עובר על בל תלין וצ"ל לפי שעדיין לא החזיר הכלי ליד בעה"ב ואינו עובר עליו כו' וכאן אוכיח לך דבכל לילה מחזיר הנשמה ליד בעה"ב הוא הקב"ה והו"ל בכל יום הניח כלי לידו של בעה"ב ובדין שישלם שכר גם בהאי עלמא, דאי לאו הכי היה עובר על בל תלין אף בהאי עלמא, אמנם למאי דאמרינן בגמ' בחולין דתניא ר"י אומר הרי שאמר אביו עלה גבירה כו' ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת היכן אריכות ימים כו' אלא ליום שכולו ארוך. ומסקינן דר"י מעשה כת"ג חזי וא"א לומר בענין אחר רק דשכר מצוה ליכא בהאי עלמא, ולסברת תדב"א ה"ל שהוא סותר טעם הנ"ל הדק"ל הלכך צריך לומר ע"כ ב' עעמים אחרים, הא' הוא לפי טעם הנ"ל דדמיון האדם הוא כמו אומן שנתנה בו הנשמה לתקנה לכלי ע"י קיום תורה ומצות, ואיבעי לן בגמ' הנותן כלי לאומן לתקנו אי עובר על בל תלין או לאו מי אמרינן אומן קונה בשבח כלי וכשמחזיר לבעה"ב ה"ל כמו חוזר ומוכר השבח לבעה"ב וה"ל מעות הלואה גבי דבעה"ב ולא שכירות ואין עובר על בל תלין, או אומן לא קונה בשבח כלי ושכירות בעלמא אית ליה גביה וממילא בעה"ב עובר ומסקינן דאומן קונה בשבח כלי משום דשינוי קונה וה"ל כמו מכר ולא שייך לאו דלא תלין א"כ ה"נ בנדון דידן כשקונה בשבת הנשמה שהוא הכלי אין הקב"ה עובר על בל תלין:
והנה איכא מדרשים חלוקים אי אמרינן דתורה ומצות המה מתנה לאדם כדאי' בגמ' דילן על הפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה דתורה דיליה היא או התורה והמצות נתונה לאדם רק בתורת פקדון ולא בתורת מתנה וכן כתב הרקנטי בס' טעמי המצות א"כ לפי סברת גמ' דילן א"ש טעם הנ"ל דמשום דתורה דיליה הוו ליה כמו שצבע בסממנים דידיה דעפ"ז אומן קונה בשבח כלי כדאי' בגמרא ומשום הכי אין הקב"ה עובר על בל תלין אבל אי אמרינן דתורה של הקב"ה הוא ה"ל כמו צבע בסממנים דבעה"ב דלכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי והדק"ל איך הקב"ה עובר על בל תלין, וע"כ צ"ל טעם אחר דאתי כהא דאמרינן במס' אבות הוו כעבדים המשמשים שלא ע"מ לקבל פרס וה"ל דין שומר חנם ולא ש"ש ואין כאן שכירות כלל ומה שהקב"ה נותן שכר בעוה"ב הוא לפנים משורת הדין ולא שייך לומר שעובר על בל תלין לפי שאינו חייב לשלם שכירות כלל, אמנם הוא גופא טעמא בעי, איך יכוף הקב"ה להאדם לעבדו שלא ע"מ לקבל פרס וכי דינא הכי להכריח לעבוד בחנם, לכך נראה דהענין הוא כך דאמרינן בגמ' הדר בחצר חברו שלא מדעתו כגון בגברא דעביד למיגר ובחצר דלא קיימא לאגרא דא"צ להעלות ליה שכר משום דא"ל מאי אפסדתיך ואע"ג דא"ל האי הא איתהנית ז"א משום דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר דפטור ומניה ילפינן דתקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה דפטור כגון דלא בטלו ממלאכתו משום דא"ל מאי הפסדתיך ולא מצי היאך למימר הא איתהנית דסברא דמאי אפסדתיך עדיפא, א"כ ה"ה נמי בנדון דידן דישראל היו עבדים במצרים ולא שלם להם כלום והקב"ה הוציאנו מתחת יד פרעה לעבודתו התורה והמצות וה"ל תוקף בעבדו של חברו היכא דלא ביטלו ממלאכתו דבלא"ה לא הוו קיימי למישקל אגרא מפרעה דפטור הקב"ה מלשלם להם דמאי אפסדינהו, ועפ"י הני תרי טעמים יובן כונת הגמ' בב"ק א"ל רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא דאיבעי לן מילי מעלייתא, מאי מילי מעלייתא, דאיבעי לן הדר בחצר חברו שלא מדעתו חייב להעלות לו שכר או לא ופריך התם היכי דמי כו' עד דמסיק לבסוף כגון בחצר דלא קיימי לאגרא וגברא דעביד למיגר אי מצי בעל החצר למימר הא איתהנית או דהדר יאמר במאי אפסדתיך א"ל רב"ח מתניתן היא א"ל הי מתני' א"ל לכי תשמש לי שקיל סודרא וכרך עליה, א"ל תנינא אם נהנית משלמת מה שנהנית ולא מצי למימר מאי חסרתיך, ולפום רהיטא הוא תמוה מאד דהא שאל לו הי מתני' והשיב לו לכי תשמש לי דמה ענין השמוש לכאן דוקא ולא במלתא אחריתא, ואח"כ אמר לו הא מתני' דאם נהנית כו' ועוד ודקארי ליה רב חסדא מאי קארי ליה וכי לא ידע דמתני' היא, אבל לפי דרכנו יתבאר שפיר משום דאיכא למידק איך עלה על דעת רב"ח לשמש בת"ח כרב חסדא, וצ"ל כדעת התוס' בפ"ק דקדושין דרב שמחל על כבודו כבודו מחול משום דתורה דיליה היא וממילא מותר להשתמש בת"ח לרצונו כשמוחל על כבודו, ולפ"ז א"ש דלרב חסדא הו"ל ראיה גמורה ממתניהין דאם נהנית משלם מה שנהנית דאזלי' בתר הנאה ולא בתר ההפסד והחסרון, אלא דנגד זה הוה קשה ליה מהא דאמר ר"י שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וקשה האיך הקב"ה עובר על בל תלין וע"כ צריך לומר דאינו מגיעו שכר כלל רק דצריך לשמש שלא ע"מ ל"פ והוא מטעם התוקף בעבדו של חבירו א"צ להעלות לו שכר היכא דלא בטלו ממלאכתו וממילא ה"ה נמי הדר בחצר חבירו דלא אזלא בהר ההנאה אלא דמצי למימר מאי חסרתיך א"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי ולכך איבעי לי' לרב חסדא הדר בחצר חבירו כו':
והנה רמי ב"ח לא היה יכול להשיב לו בפשוטו ממתני' דהא ברייתא דר' יעקב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוי תיובתא ובאמת ס"ט לרב"ח הטעם דשכר מצוה ליכא בהאי עלמא מטעם דאומן קונה בשבח כלי וה"ל כמו מכר ולא שייך כאן בל תלין ודקשה מכח הא הוה ליה צבע בסממנים דבעה"ב דאינו קונה בשבח כלי משום דהתורה של הקב"ה היא כדעת הריקנטי, וז"א דהוה ס"ל לרב"ח תורה דיליה היא כדעת גמרא דילן אלא דמנ"ל הא דהתורה דיליה היא לכך הקדים וא"ל לכי תשמש לי הוכיח מזה דמותר להשתמש בת"ח לרצונו כשימחול על כבודו משום דתורה דיליה היא לכך שפיר קא"ל אח"כ מתני' היא אם נהנית משלם מה שנהנית דאזלינן בתר הנאה ולא בתר ההפסד ודקשיא לך משכר מצוה דליכא בהאי עלמא דטעמא הוא משום דעובדים שלא ע"מ לק"פ ומטעם התוקף בעבדו של חבירו א"צ להעלות לו שכר אע"פ שנהנה דא"ל מאי אפסדתיך ז"א דטעמא אחרינא איכא בהא דאין הקב"ה עובר על בל תלין דהיינו משום דאומן קונה בשבח כלי וכנ"ל. הכלל היוצא מזה דאית לן תרי טעמא על שאין הקב"ה עובר על בל תלין אי משום דשינוי קונה ואומן קונה בשבח כלי ולפ"ז מותר להשתמש בת"ח לרצונו משום דתורה דיליה היא או משום התוקף בעבדו של חבירו אין צריך להעלות לו שכר ואינו מגיע שום שכר על קיום תורה ומצות ומה שנותן שכר בעוה"ב הוא מתנה גמורה לפנים משורת הדין ולא מצד שום חיוב. ובהני תרתי טעמא תלי ב' פירושים דאיתא בגמ' אקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית לי' תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש מכם אמר רחמנא והא לאו דיליה היא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא ש"מ יאוש לא קנה. והקשו התוס' ע"ז הא אית ליה תקנתא בשינוי וממילא אף דנפקא לן מיניה דיאוש לא קנה אפ"ה אית ליה תקנתא בשינוי וע"כ לא אמרינן גזול דומיא דפסח. ואידך פי' הוא במס' סוכה דאיתא התם לולב הגזול פסול ומפרש התם משום דהוה מצוה הבאה בעבירה משום שנא' והבאתם גזול ואת הפסח. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש, בשלמא לפני יאוש כו' אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש אלא לאו משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה. א"כ לפ"ז מצי למימר דלעולם יאוש קניא והא דל"ל תקנתא ה"ט משום דהו"ל מצוה הב"ע, ונפ"מ בין הני תרי פירושי הוא דלגמ' דב"ק דנפקא לן מיניה דיאוש לא קני א"כ מוכח דשינוי נמי לא קני דאל"כ ליכא למילף מיניה גזול דומיא דפסח דל"ל תקנתא משום דיאוש לא קניא דתיפוק ליה דשינוי קונה אלא ע"כ דשינוי נמי לא קני ולפ"ז ליכא למימר טעמא דאין הקב"ה עובר על בל תלין משום דשינוי קונה והו"ל אומן קונה בשבח כלי. דהא מוכח דשינוי לא קניא, וע"כ צ"ל דהטעם הוא לפי שאין מגיע שום שכר מצד החיוב משום דהתוקף בעבדו של חבירו א"צ להעלות לו שכר, ואיתא ב' פירושים על פסוק השמיעיני את קולך כי קולך ערב. הא' נפקא ליה בגמ' קול באשה ערוה דכתיב קולך ערב ומדשבח קרא לאשה בקול הו"ל ערוה ואידך פי' הוא כמ"ד דקאי אהא שישראל אמרו נעשה ונשמע אמר הקב"ה בשעה שקבלתם את התורה ומתן שכרה לא גליתי לכם ואפ"ה קבלתם ואמרתם כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע א"כ לפי פי' זה ליכא למימר טעם הב' הנ"ל אהא דאין הקב"ה עובר על בל תלין משום דאינו מניע שום שכר דא"כ מאי משבח להו קרא שקבלו התורה ומתן שכרה לא גלה להם הרי אינו מגיע להם שום שכר, וע"כ צריך לומר טעם הא' משום דשינוי קני ואומן קונה בשבח כלי. והנה בהא דכתיב גבי אברהם וירק את חניכיו שמונה עשר ושלש מאות איכא ב' פירושים חדא הוא כפשוטו, ואידך כמו שפירש"י אליעזר לבדו היה והוא בגימ' שי"ח ואיכא למימר במאי קמיפלגי, וצ"ל דפליגי בסברא דלעיל דאי אמרינן דתורה דיליה היא מצי שפיר לעשות אנגריא בת"ח לרצונו. והרי שי"ח עבדים אע"ג דהוו ת"ח כדאיתא בגמ' דנדרים שעשה אנגריא בת"ח הרי מוכח דמותר לרצונם. אבל לאידך פי' ס"ל דתורה דלאו דיליה ואסור לעשות אנגריא בת"ת אפילו לרצונו לכך ס"ל דאליעזר לבדו היה והוא היה קנין כספו ממש כנודע ומותר להשתמש בו. ובזה יתבאר כונת הגמ' הנ"ל דהני עבדי דריש גלותא גזלו עצי סוכה מההיא סבתא ועשו מהם סוכה והוי סבר ר"נ אף דשינוי אינו קונה אפ"ה יצא בו דהא גבי סוכה לא כתיב מכם כדכתיב גבי קרבן לכך הוי יתבו בהאי סוכה גזולה וההיא סבתא הות סברת להיפוך דאף דקניא בשינוי מעשה אפ"ה אין יוצאים בה משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה כמו גבי לולב הגזול דאף דקני ביאוש אפ"ה הו"ל מצוה הבאה בעבירה ה"נ אף ע"ג דקניא בשינוי הו"ל מצוה הב"ע ולא כאידך גמ' דב"ק דמוכח מדגזול דומיא דפסח דל"ל תקנתא משום דיאוש לא קני דקשיא קושית התוס' הא אית ליה תקנתא בשינוי ולכך ס"ל ההיא סבתא כפי' דמס' סוכה דגזול דומיא דפסח דל"ל תקנתא משום דהו"ל מצוה הב"ע לכך מתחלה דברה דברים בנחת ואמרה כולהו רבנן דבי ר"ג בסוכה גזולה יתבי משום דהו"ל מצוה הב"ע ולא אשגח בה ר"נ דהוה ס"ל אע"ג דיאוש ושינוי אינו קונה כדעת גמ' דב"ק זהו דוקא גבי קרבן דכתיב מכם להוציא את הגזול משא"כ גבי סוכה דלא כתיב מכם, ואי משום דהו"ל מצוה הב"ע כאידך המ"ד דסוכה, לא היה ס"ל לר"נ כההיא גמ' דגזול דומיא דפסח דל"ל תקנתא אף דיאוש קני משום דהו"ל מצוה הב"ע אלא כדעת גמ' דב"ק דילפינן מיניה דיאוש לא קני ומ"ה ל"ל תקנתא גבי קרבן דוקא דכתיב מכם ולא גבי סוכה דיוצא אף בסוכה גזולה משום דלא כתיב מכם, וליכא לאקשויי נמי לדידיה קושית התוס' הא אית ליה תקנתא בשינוי י"ל דס"ל דאף שינוי אינו קונה. וההיא סבתא רצתה לסתור דעת ר"נ בזה להכי אתיא וצוחא קמייהו ואמרה איתתא דה"ל לאבוה שי"ח עבדים שהוא אברהם ור"ל שי"ח עבדים ממש ולא כפירש"י דאליעזר לבדו היה בגימ' שי"ח ומהני תרתי דצוחה ואמרה הא מילתא הוכיחה דהדין עמה דיתבי בסוכה גזולה משום דממה דצוחה רמזה דלא ס"ל קול באשה ערוה והא דכתיב קולך ערב קאי אמה שאמרו ישראל נעשה ונשמע קודם שגלה להם מתן שכרה, וא"כ דמצד החיוב מגיע שכר מצות וק' איך עובר הקב"ה על בל תלין, וע"כ צ"ל כטעם הא' משום דשינוי קונה גבי נשמה שעשה כלי ואומן קונה בשבח כלי וא"כ דשינוי קונה ע"כ צ"ל כדעת גמ' דמס' סוכה דגזול דומיא דפסח דל"ל תקנהא אע"ג דיאוש קונה משום דהו"ל מצוה הב"ע דאי כדעת גמ' דב"ק דל"ל תקנתא דיאוש לא קנה קשה הא עכ"פ שיטי קונה כקושית התוס'. א"כ גם בשאר מצות שייך לומר מצוה הב"ע ממילא יתבי בסוכה גזולה אלא כי היכי דלא תיקשי ולטעמיך דאתה רוצה להוכיח מכאן דטעמא דאין הקב"ה עובר על בל תלין משום דשינוי קונה בש"כ הא כי צבע בסממנים דבעה"ב לכ"ע אינו קונה בש"כ. ובנידון דידן נמי תורה לאו דיליה היא אלא של הקב"ה והוי ליה צבע בסממנים של בעה"ב ואינו קונה בש"כ והדרא קושיא לדוכתה אף לפי טעם זה האיך עובר על בל תלין. וע"כ מוכח מזה דתורה דלאו דיליה היא. דהא קיי"ל דאסור להשתמש בת"ח אף לרצונו וע"כ משום דתורה לאו דיניה היא. לזה אמרה איתתא דה"ל לאבוה שי"ח עבדים ר"ל שי"ח עבדים ממש ששימש בהם כמו בעבדים אע"ג דהוי ת"ח ולא אליעזר לבדו היה קשה האיך שימש בת"ח וצ"ל דתורה דיליה היא ומותר לשמש בו לרצונו. א"כ שפיר אית לך למימר טעמא דאינו עובר על בל תלין משום דשינוי קונה ואומן קונה בשבח כלי ומינה מוכח כדעת הגמ' דסוכה הוא אמת דל"ל תקנתא משום דהו"ל מצוה הב"ע. א"כ איתתא כה"ג צוחא קמייכו ולא אשגחיתו בה דהא מזה מוכח דהדין עמו דיתבי בסוכה גזולה. והשיב ר"נ סעיתא היא דא לית לה אלא דמי עצים. ר"ל דצוחת ע"כ הדין עמה דה"ל מצוה הב"ע כנ"ל אלא דעכ"פ אין צריך לסתור הסוכה ולהחזיר לה העצים עצמן מפני תקנת השבים כדין גזל מריש שאינו חייב לקעקע כל הבירה אלא שמשלם הדמים, וא"כ לית לה אלא דמי עצים ולא עצים עצמן. היוצא לנו מזה שעל קושית איך הקב"ה עובר על בל תלין יש ג' תירוצים הא' שכ"ז שלא החזיר הכלי ליד בעה"ב אינו עובר על ב"ת וסתר זה התדב"א דבכל לילה ולילה מחזירין הנשמה להקב"ה, והג' הוא שאינו מגיע שכר בעוה"ז וזה סתר רמי בר חמא בגמ' דב"ק הנ"ל. ולא נשאר לנו רק תירוץ הב' דשינוי קונה ואומן קונה בשבח כלי ולא מיקרי זה שכר הכלי:
אכן עוד יש לאלוה מלין והוא מה שכתבנו בפי' האגדה משום דקיי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאדם הוי שכיר יום אחד כל ימי חייו ונשלם ביום מותו דנעשה חפשי מן המצות, ושפיר אינו מגיע לו שכרו רק אחר מותו שהוא תחלת יום אחר, ועפ"ז אמרנו טעם נכון אהא דיש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו שהקשה זה מרע"ה. דהטעם הוא דהצדיק לא חזר ממלאכתו באמצע ימי חייו ואין שכירותו משתלמת אלא לבסוף מלאכתו לכך הוי רע לו בעוה"ז ורשע וטוב לו הוא משום דמתחלה עשה קצת מצוה ותיכף חזר בו ונעשה רשע וקיי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' באמצע היום ותיכף מגיע לו שכירותו לכך טוב לו בעוה"ז, וצדיק וטוב לו הוא ג"כ בצדיק שחזר באמצע מלאכתו ועשה מעט עבירות מגיע לו ג"כ שכרו תיכף אלא שאח"כ הוא צדיק גמור והעבירות המה מעט. (וברשע וטוב לו הוא בהפוך), ורשע ורע לו שלא עשה מצוה מעולם, ועוד תירוץ בנידון זה שאין הקב"ה עובר על בל תלין שמעתי מפי גיסי המאה"ג החריף אב"ד ור"מ דק"ק הרובשוב מהר"ר יצחק נר"ו דאיתא במס' ב"מ השוכר את הפועל ע"י שליח שניהם אינם עוברים על בל תלין זה לפי שאינו פועל שלו וזה לפי שלא שכרו אלא דמ"מ הבעה"ב חייב לשלם לו מה שההנהו. וזהו פי' המדרש כל מה שישראל אוכלים בעוה"ז אינו אלא בשביל האמונה שנא' וצדיק באמונתו יחיה והוא תמוה, ויבואר עפ"י מה שדרשו רז"ל על פסוק תורה צוה כו' בגימ' תרי"א מפי משה וב' דברות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום א"כ על כל התורה והמצוה הקב"ה צריך לשלם שכר בעוה"ז לפי ששכר אותנו ע"י שליח הוא משה ואינו עובר על בל תלין, משא"כ ב' דברות ראשונות שמענו מפי הקב"ה ולא ע"י שליח הרי הוא סובר על בל תלין אם אינו משלם בעוה"ז. וז"ש במדרש הנ"ל שכל מה שישראל אוכלים בעוה"ז אינו אלא בשביל האמונה ר"ל האמונה בהקב"ה שהן ב' דברות הראשונות שמוכרח לשלם שכרם בעוה"ז שלא יעבור על בל תלין משא"כ שכר מצות אחרות ששמענום מפי השליח אינו עובר על ב"ת וא"צ לשלם שכר בעוה"ז ע"כ דפח"ח:
ונראה דזהו כוונת הפסוק ג"כ אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו' כי פי ה' דבר. ר"ל דהפסוק רצה ליתן טעם למה אני נותן לך שכר מצוה בעוה"ז לזה אמר כי פי ה' דבר. ר"ל בשביל אותן ב' הראשונות שה' דבר בעצמו דוקא עליהם אני אומר לך טוב הארץ תאכלו ושישלם שכר בעוה"ז כדי שלא יעבור על בל תלין כו' וזהו ג"כ כוונת רש"י מה שפי' בפסוק שופטים ושוטרים כו' למען תחיה וירשת את הארץ כו'. כדאי הוא מיניי דיינים כשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. עוד עיין רש"י שופטים ושוטרים וסמיך ליה לא תטע לך אשירה כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נטע אשרה ואיכא למידק מה חידש הפסוק למען תחיה וירשת דאטו לאחר מיתה ירשו את הארץ. גם מה חידש רש"י בלשונו שכתב כדאי הוא מינוי הדיינים כשרים להחיותן כו'. גם הדרשה בפסוק לא תטע לך אשרה שכל המעמיד דיין שאינו הגון מנ"ל למידרש הכי, ואי מטעם סמיכות בכל דוכתא לימא הכי. ולפי דברינו יתבאר שפיר דעל כל המצות אין הקב"ה צריך לשלם שכר בעוה"ז מטעם בל תלין לפי שהיה ע"י שליח הוא משה. משא"כ שכר מצות ע"ז ששמענו מפי הגבורה בעצמו. וז"ש כדאי הוא מינוי הדיינים כשרים להחיותן ולהושיבן על אדמתן ר"ל שאפילו, בחייהם ישתלמו שכרן להושיבן על אדמתן אף ששאר מצות א"צ לשלם בעוה"ז כנ"ל וקשה למה באמת כן הוא. לז"א משום דסמיך ליה לא תטע לך אשרה ללמוד כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשרה דהוא ע"ג א"כ מכללא שמענו שכל המעמיד דיין הגון לא עבר על ע"ג כדאי הוא שישלם שכרן בעוה"ז בחייהם כיון שמפי הגבורה שמענו ולא ע"י שליח כדי שלא יעבור על ב"ח. היוצא מזה דנמצינו למדין ג' תירוצים על קושית ב"ת כו'. ועפ"ז יבואר מאמר דירושלמי מס' ברכות פ' היה קורא. א"ר חייא רבא מן יומא לא כוונתי אלא חד זמן בעית מיכוונא והרהרית בלבי ואמרי מאן עאל קומי מלכא קדמוי אלקפתא או ריש גלותא, שמואל אמר אנא מניה פרקייא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דומסיא. והנה המאמר הזה צווח ככרוכיא ואומר דרשוני ואין להאריך בקושיות כי כולו מוקשה. ולהבין מאמר זה אקדים מה דאיתא בגמ' בכמה דוכתי וז"ל כל המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב. ופירש"י שאומר בלבו שראוי לעשות בקשתו לפי שהתפלל בכונה וסוף שיבוא לידי כאב לב שלא תעשה בקשתו. וצריך באמת ליתן טעם לשבח לזה אם מגיע לו שכר מצד הדין למה באמת אין נותנים לו. לכך נראה דלפי דברינו א"ש משום דשכר מצוה ליכא בהאי עלמא. וממילא אף שיתפלל בכונה כ"כ לא יתנו לו שום שכר והוא מבקש שכרו ובודאי אין נותנים לו ולכך בא לידי כאב לב. ושיעור הענין הוא כך. דהני תלתא תנאי כולם יהיו סוברין כשיטת דר' יעקב. ולכך אמרי כולם מיומא לא איכונית דאין תועלת בכונת התפלה שיתן לו צרכיו שבודאי' אין נותנים לו בהאי עלמא שכר עבור התפלה ויבא לידי כאב לב. יומא חד בעי איכוונית כי היה קשה להם הקושיא הנ"ל האיך נוכל לומר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דא"כ איך יעבור הקב"ה על לאו דלא תלין אלא צ"ל שכר מצוה בהאי עלמא איכא וא"כ מוכח דבעי כונה לכך באו הני ג' תנאי להוכיח הג' תירוצים הנ"ל דר' חייא רבה יוכיח התירוץ הא דהקב"ה אינו עובר על ב"ת משום דאומן קונה בשבח כלי וזה יהיה מוכח מכח דמאן עייל קמי מלכא ברישא אלקפטא או ריש גלותא. ור' בון סובר התירוץ הב' משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף והוכחתו מכח דאנא מנינא אפרוחים ושמואל יהיה סובר התירוץ הג' משום דיש לנו דין השוכר את הפועל ע"י שליח, ואז אינו עובר על בל תלין. והוכחתו מכח דאנא מנינא דמוסין היינו דמות הבנין, וא"כ כ"א לפי שיטתו סתר הקושיא הנ"ל. והדרא סברת ר' יעקב לדוכתה וממילא מוכח דתפלה לא בעי כונה. דאין תועלת בכוונתו שלא ישאר לו רק כאב לב. כדי להבין שיטת ר"ח רבה נקדים מה דאיתא בגמ' קידושין אע"ג דאמרינן הרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל ע"כ אין כ"מ. וטעמא משום דלגבי הרב אמרינן תורה דיליה היא משא"כ במלך שכבודו הוא של ציבור ואינו יכול למחות, והנה אי אמרינן דתורה לאו דיליה היא אלא של הקב"ה א"כ כבוד דת"ח הוא כבודו של הקב"ה ואי' בגמ' דשבועות כגון אלקפטא וריש גלותא. אלקפטא הוא מלך וריש גלותא הוא נשיא ורב. ולזה יובן שיטת ר"ח רבה מיומא לא איכוונית מ"ט משום דאין תועלת בכונה שהוא שיתן לו ה' בקשתו משום דקיי"ל כר"י דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ובודאי סוף שבא לידי כאב לב שלא ימלא ה' בקשתו. יומא חד בעי מיכווני משום דהוי קשה ליה קושיא הנ"ל איך יתכן לומר שכ"מ בה"ע ליכא איך יעבור הקב"ה על ב"ת ורצה להוכיח לעצמו תירוץ הא' הנ"ל דהטעם דאין הקב"ה עובר עב"ת משום דאומן קונה ב"כ ומשום דתורה דיליה היא וכדלעיל ולההיא סברא הרהר מאן מעייל קמיה מלכא קודמוי אלקפטא או ר"ג ר"ל מי ימחול כבודו זה נגד זה, ובודאי אלקפטא עייל ברישא כדקיי"ל בגמ' אליבא דהלכתא מלך שמחל עכ"ב אכ"מ ורב כבודו מחול וע"כ משום דתורה דיליה היא א"כ ששיר מוכח דאין הקב"ה עובר עב"ת משום דאומן קונה בשבח כלי ולא בעי כונה משום דלא מהני מידי דשכר מצוה בה"ע ליכא כר"י וק"ל. אמנם ר' בון הוא סבר תירוץ ב' הנ"ל דאין הקב"ה עובר עב"ת משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. והוכחתו היה דהוה קשה ליה מפני מה יש צדיק ורע לו כו' וא"א לתרץ בענין אחר אלא משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף וכמו שהקדמנו אלא דהוה קיי"ל דלמא תירוץ הגמ' הוא עיקר רשע וטוב לו היינו רשע בן צדיק צדיק ורע לו היינו צדיק בן רשע דנענש בשביל אביו. נסתר זה במ"ש אנא מנינא אפרוחיא משום דאיכא סברות מחולקות גבי שילוח הקן אי בעינן תרי אפרוחים דוקא משום דכתיב אפרוחים תרתי משמע. או אפי' בחדא סגי. אכן לפי הטעם דאיתא במד' טעמא דשלוח הקן משום דברא מזכה אבא. וכי היכא דגבי אדם האב ניצל בזכות הבן ה"נ האפרוח מציל את האם א"כ מוכח דאפי' בחדא סגי כמו גבי אדם דברא חד מזכה אבא. ה"נ גבי אפרוחים. ואי' במד' רבה לעתיד לבוא יעמדו הבנים בחבורה של צדיקים ואבותיהן בחבורה של רשעים כו'. עד שילמדו הבנים סנגוריא ויאמרו אם אנחנו מתנו בעון אבותינו לא כ"ש שיבואו אצלנו בזכותנו משום דמדה טובה מרובה ואומר הקב"ה יפה למדתם סנגוריא. א"כ לפי האי סברא איכא נמי למידק איפכא דאי אמרינן דאין ברא מזכה אבא וזהו גבי מדה טובה לא כ"ש שלא ימות הבן בעון האב דהיא מדה רעה דהא מרובה מדה טובה כו'. וז"ש ר' בון מיומאי לא כוונית כו' יומא חד בעית מכווני מכח קושיא דלא תלין כו' ורצה להוכיח תי' השני אמר אנא מנינא אפרוחים ר"ל כשבא לידי מצות שילוח הקן מנינא האפרוחים אם יש ב' אפרוחים חייב בשילוח הקן משא"כ בחדא וא"כ מוכח דאין ברא חד מזכי אבא. וא"כ אין הבן נענש בעון אביו וממילא ליכא למימר תי' הגמ' דצדיק ורע לו הוא צדיק בן רשע שהרי אין הבן נענש בעון אביו וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף וממילא מוכח תירוץ השני על לא תלין ושכר מצוה ליכא בהאי עלמא וממילא לא בעי כוונה. אמנם שמואל רצה להוכיח תירוץ הג' דאין הקב"ה עובר על ב"ת משום דשכר אותנו ע"י שליח שהוא משה. אכן זה תליא בפלוגתא דמד' שה"ש אי כל הדברות נאמרו ע"י הקב"ה או רק ב' הראשונות והאחרות ע"י משה, וא"כ כי אמרינן שכל הדברות ע"י הקב"ה נאמרו קשה איך עובר עב"ת ואיך נוכל לומר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ממילא ליכא למימר האי תירוץ הג'. אמנם הא פלוגתא גופא נראה דפליגי בסברת אי יש שליחות לקידושין או לא. דמאן דסבר כל הדברות היו ע"י משה ס"ל יש שליחות לקידושין משום דהני דברות קידושין היה ואידך דסבר ע"י הקב"ה ס"ל דאין שליחות לקידושין אכן בגמ' דקידושין ילפינן שליחות דקידושין מגירושין ובגירושין ילפינן שליחות מקרא. וילפינן קידושין מגירושין בהקישא ויצאה והיתה כו' ומקשינן ל"ל קרא לשליחות נילף מקדשים ומשני כו'. והדר מקשינן בסיומא דמסקנא ל"ל קרא דאתם גם אתם לרבות שלוחכם בתרומה נילף מקידושין וגירושין במה הצד. ומשני אין ה"נ ואתם גם אתם איצטריך לדרשא אחריתא. וכבר כתבתי בחבורי ספר נימוקי יוסף שחברתי על התורה הקדמה נפלאה בפ' תרומה על מד' ויקחו לי תרומה הה"ד תורה צוה לנו משה מורשה. המד' הזה הוא תמוה. וגם צריך להבין דעל ככה קרא הקב"ה לנדבת המשכן בשם תרומה וגם צריך להבין כונת הקב"ה באורך ורוחב המשכן בענין זה. וכתבתי שם דהענין דהמקדש היה מעשר מא"י. ר"ל שישראל הפרישו מעשר מארצם א"י. ונתנו להקב"ה שהוא כהן כי נותנים מעשרות אף לכהנים כדאיתא במס' קידושין. ואיתא בספרי דילפינן מהאי קרא דאתם גם אתם תרימו לרבות כהנים עצמן שמפרישים. תרומה ממעשרות שלהם וסתם תרומה הוא אחד מחמשים במדה בינונית כנודע דתמן תנינן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעה"ב. ואם אינו יודע דעתו תורם בבינונית. וה"נ בנידון דידן שאמר הקב"ה לשלוחו היינו ישראל כמה שנאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ופירש"י לי לשמי ר"ל בשבילי יפרישו תרומה מהמעשר הוא המקדש ואף שהקב"ה בעצמו הוא כהן אפ"ה חייב להפריש תרומה ממעשרות כדמרבינן לעיל מקרא דאתם גם אתם אלא שלא סיים הקב"ה כמה יהיה התרומה. ודמיא להא דתנינן לעיל האומר לשלוחו צא ותרום לי דאם לא ידע כו' דתורם א' מנ' ולכך הפרישו ישראל התרומה מן המעשר ג"כ א' מנ' היינו שהמשכן שהיה אורך ק' ורוחב נ' זה היה א' מנ' מהמקדש בחשבון התשבורת כי המקדש היה ת"ק אמה על ת"ק אמה בריבוע. צא וחשוב ת"ק על ת"ק תמצא בו לאורך חמשה פעמים מאה ולרוחב ה"פ מאה וה' פעמים ה' כ"ה חלקים וכל חלק הוא אורך ק' ורוחב ק' חלקהו כל חלק לרחבו על חציה יהיה כל חציה אורך ק' ורוחב נ'. ותמצא דס"ה הם נ' רצועות כ"א אורך ק' ורוחב נ' כמדת חצר המשכן. הרי לך בפירוש דמכח מדת המשכן מוכח דהקב"ה הפריש ממעשר שלו שהוא המקדש ת"ק על ת"ק את המשכן תרומה מנ' ומשום הכי קרא הכתוב לנדבת המשכן בשם תרומה. והנה כתנו המפ' דתרומת המשכן היה כסף קידושין לישראל ולכך נאמר ויקחו לי. כמו הדין הרי את מקודשת לי. ולכאורה תמוה למה לא קידשם במקדש שהוא אחד מהדברים שקדמו לבריאת העולם. ולדרכנו ניחא דתמן תנינן המקדש במעשרות בחלקו אינה מקודשת שנאמר קדש לה' ולא לקדש בו אשה והמקדש נקרא מעשר מא"י ולא הוי קידושין לכך קידשם בתרומת המשכן דהמקדש בתרומה בחלקו ה"ז מקודשת. לזה אמר המדרש הנ"ל ויקחו לי תרומה הה"ד תורה צוה לנו משה מורשה אל תיקרי מורשה הלא מאורסה. ור"ל לפי שהיה אירוסין והמקדש בתרומה מקודשת. ולזה אמר שמואל תנא מנינא דמוסיא ר"ל שרצה להוכיח תירוץ ג' משום דשכירות שלנו להקב"ה היה ע"י שליח שהוא משה לפי שכל הדברות היו ע"י משה והוכיח זה ממה שמנה דמוסיא בנין המשכן שהיה אורך ק' ורוחב נ' וקשה למה דוקא במנין זה. וע"כ צ"ל משום שהיה תרומת המקדש ומוכח דהקב"ה שהוא כהן חייב להפריש תרומה ממעשרותיו וע"כ צ"ל דילפינן זה מאתם גם אתם וקשה הא איצטריך לרבות שלוחכם. וע"כ צ"ל דילפינן שליחות מגירושין וע"כ ה"ה דיש שליחות לקידושין דמקשי' להדדי מויצאה והיתה. וא"כ כל הדברות היו ע"י משה ושפיר מוכח תירוץ הג' שאין הקב"ה עובר עב"ת לפי ששכר אותנו ע"י שליח הוא משה. וממילא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וע"כ תפלה לא בעי כוונה משום דלא מהני מידי כו'. נשובה להקדום למאמר דמכילתא שהתחלנו בו ולהביא עוד קצת טעמי מצות סוכה אציע דרוש קטן השייך לחנוכה:
בפרשה שלפנינו ויהי מקץ שנתים ימים, זש"ה קץ שם לחשך עכ"ל מדרש, ולהבין זה לפי פשוטו אקדים מה שכתב בעל ילקוט חדש טעם כל גלות מצרים רד"ו שנה הוא מטעם דעשר שבטים מכרו ליוסף וביטלהו מכבוד אב ואם כ"ב שנים וי"פ כ"ב עולה ר"ך, וינכה להם יו"ד שנים בשביל שמתו י' שבטים בארץ טמאה ע"כ. אכן לפי מ"ש רש"י על פסוק ויהי מקץ שנתים שהיה צריך להיות רק יו"ד שנים אלא ב' הוסיפו לו בשביל שאמר כי אם זכרתני והזכרתני, א"כ לפי זה שהוא גרם לעצמו ב' שנים יותר אינו מגיע רק ר' שנים, דהא ינוכה מזה עשר פעמים ב' שנים עולה ך' נשאר רק ר' שנים וינוכה עשר שנים שמתו השבטים בארץ טמאה נשאר ק"ץ שנים לז"א במד' הנ"ל ויהי מקץ שנתים ימים מה ענין אלו שנתים, וע"כ צ"ל בשביל שאמר זכרתני כו' והוא גרם לעצמו אותן ב' שנים וזש"ה קץ שם לחשך ר"ל רק ק"ץ שנים נגזר חשך גלות מצרים ומה שנמשך יותר שם היה בעד חטאתם וק"ל, והיינו טעמא דנגזר עליהם ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה לא פחות ולא יותר הוא משום דר"י שנים התחייבו להיות בגלות בשביל חוב יצחק אביהם שהביא איל תמורתו ולא נשחט בעצמו ובשבילו נתחייבו ר"י שנים כמנין ביצח"ק כנודע דעת חז"ל, וק"ץ שנים נתחייבו בעונם כנ"ל עולה ס"ה ת' שנים. ולהבין זה בדרך אחר נביא תחלה גמ' במסכת שבת וז"ל אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה, כסוכה וכמבוי, ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום מ"ד והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור רק איני יודע שאין בו מים אלא מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו עכ"ל, ויש לדקדק דמה ענין שסמך רב כהנא דוקא הני ב' דברים האי דינא דנר חנוכה וההיא דרשה דהבור רק אין בו מים מה ענין זה אצל זה דלשון ואמר ר' כהנא בוי"ו משמע שהוא כמו נתינת טעם אמה שאמר. וגם צריכים להבין למה באמת רצו השבטים להמית אותו בנחשים ועקרבים וגם יש לדקדק בלישנא דקרא וישליכו אותו הבורה לא הול"ל אלא ויתנהו אותו הבורה. ונראה ליישב זה בדרך פשוט דכתבו ספרי מוסר דד' כתות הם כת שקרים כת חנפים כת לצנים וכת מספרי לה"ר והד' כתות פוגמין בד' אותיות הוי"ה ב"ה ע"כ וכתבו עוד דמי שפוגם בד' אותיות הוי"ה נתחייב בד' מתות סקילה שרפה הרג וחנק. ואמרי' בגמ' דכתובות דאף דד' מיתות בטלו דין ד' מתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו שע"י שהחיה משליכה אותו לארץ זהו דין הנסקלין שמשליכין אותו ממקום גבוה למקום עמוק, ומי שנתחייב שרפה נחש מכישו ומי שנתחייב חנק טובע בנהר, והנה השבטים שחשדו ליוסף שהוא מד' כתות כת שקרים שדבר עליהם שקר במה שקראן עבדים, גם במה שהגיד עליהם שאכלו אבר מן החי, וגם מכת חנפים על שחנף את אביו על ששינה בן בין הבנים וכת לצים על שהתלוצץ עליהם בקראם עבדים וכת מספרי לשון הרע על שהלשין עליהם בפני אביו ועי"ז היו השבטים סוברים שהוא פגם בד' אותיות הוי"ה ונתחייב בד' מיתות ב"ד ומי שנתחייב ב' מתות נידון בחמורה, אמנם בהאי סברא פליגי רבנן ור' שמעון, דרבנן ס"ל סקילה חמורה שבכולם ור"ש סבר שרפה חמורה לכך וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים, אבל אלו היה בו מים שהוא מדין חנק לא היו משליכים אותו לתוכו דחנק קל הוא מכולן, אבל נחשים ועקרבים יש בו זהו דין שרפה שהיא חמורה שבכולן לשיטת ר' שמעון ודנו אותו בחמורה לכך וישליכו אותו הבורה וגו', אמנם יעקב ג"כ היה חושש לזה פן פגם ד' אותיות הוי"ה ונתחייב בד' מיתות ב"ד אלא דהוא היה פוסק הלכתא כרבנן נגד ר"ש דיחיד ורבים הלכה כרבים דסקילה חמורה ומי שנתחייב סקילה חיה דורסה אותו ולזה אמר יעקב חיה רעה אכלתהו שהוא כנגד סקילה. אמנם להביא כל המשך הגמ' בענין אחר נביא תחלה מתני' במס' סוכה וז"ל סוכה שהיא גבוה למעלה מכ' אמה פסולה ור"י מכשיר ושאין גבוה י' טפחים ושאין לה ג' דפנות ושחמתה מרובה מצלתה פסולה עכ"ל. והנה כדי להבין מצוה זו וטעמי פרטי דיני המצוה הזאת ושיעורים הללו ובאיזה סברא פליגי ת"ק ור"י וגם טעמא דר' דסובר שהסוכה צריכה שתהיה ד' אמות על ד' אמות נקדים מה דאיתא במדרש שאל האי מין אם אלהיכם שומר שבת מפני מה מוריד גשמים בשבת, והשיב וכי אין אדם רשאי לטלטל בד' אמות שלו כמו שהוא רוצה, וכל העולם הוי לגביה כד' אמות, ונראה להמתיק הענין למה מדמה כל העולם לד' אמות במדת הקב"ה ולא יותר ולמה כוון הקב"ה לבראותה במדה זאת, ונראה לי דהענין הוא לפי שהקב"ה רצה להפריש תרומות ומעשרות מעולמו הוא א"י והמקדש והמשכן כמו שנבאר וכתבו הפוסקים דבית שאין בו ד' אמות אינו קובע למעשר נמצא אלו היה העולם פחות מד' אמות באמת מלך מלכי המלכים הקב"ה לא היה קובע למעשר, ועוד דתנינן בית או חצר שהוא פחות מד' אמות פטורה מכל הדינים האמורים בבית אינו נגאל בגאולת קרובים כדין בתי ערי חומה ובתי חצרים שנגאלים ע"י קרובים או דודו כו' הוא הקב"ה הנקרא דודי לי והקב"ה הקנה כל העולם לאברהם ובחטא זרעו נטלה מהם ונתנה לא"ה ולעתים כשיעשו תשובה יחזור להם ע"י גאולת קרובים שהוא הקב"ה כו', אבל אי הוה פחות מד' אמות לא היה נגאל ע"י גאולת קרובים שהוא הקב"ה כו' ויותר מד' אמות לא היה יכול להוריד גשמים בשבת שזה עקר הברכה כמ"ש רז"ל בעתם בלילי שבתות, לכך כוון הקב"ה לברוא את העולם דוקא במדת ד' אמות על ד' אמות מכוון מטעמים אלו, וכבר נודע דעת מפרשי התורה דענין הסוכה מורה על עניני עוה"ז כמו שהוא רק דירת עראי כך סוכה דירת עראי בעינן ומהאי טעמא כוונו ג"כ רז"ל מדת הסוכה למדת העולם, ולכך סבר ר' דסוכה ד' אמות על ד' אמות בעינן והיינו במדת העולם כמדתו של הקב"ה ועכ"פ פחות מז' טפחים אי אפשר כדי להחזיק ראשו ורובו ושלחנו. ולשיטה זו כוונו חז"ל דסוכה למעלה מעשרים אמה פסולה דהיינו עם הסכך צ"ל כ' אמה ואז תמצא מכוון בסוכה שהוא ז' טפחים על ז' טפחים ברום ד' אמות כמדת בשר ודם, חללה מכוון כחללה של עולם כמדת הקב"ה שהוא ד' אמות על ד' אמות ברום ד' אמות, הא כיצד בא וחלוק לרצועות טפחים ז' על ז' עולה מ"ט בתשבורת ז' פעמים ז' ובגובה הוא כ' אמות, חלוק לאמות בגבהו כ' פעמים מ"ט עולה תתק"פ רצועות טפח על טפח ברום אמה אלא דצא מהם טפח לעביו של סכך שאינו פחות מטפח, והוא בתשבורת באורך ורוחב הסוכה שהוא ז' טפחים על ז' טפחים שהוא מ"ט טפחים בגובה טפח שהוא ח' אמה באמה בת ו' טפחים שעולה מ"ח וטפח על טפח ברום טפח נשאר שאי אפשר לשברו, וצא מתתק"פ הנ"ל ח' אמות לעביו של סכך כו' נשאר תתקע"ב רצועות של טפח על טפח ברום מאה, זהו חשבון הסוכה באמת בשר ודם, ועתה צא וחשוב מדת העולם תמצא מכוון לזה באמת הקב"ה, הא כיצד העולם נעשה ככדור בעיגול באורך ורוחב, וגובה ד' אמות על ד' אמות ברום ד' אמות וכבר נודע דעת רז"ל בגמ' בכמה דוכתי כמה מרובע יתר על העיגול רביע, וא"כ כשתרצה לחתוך בתשבורת לרצועות א"א לחשוב רק ג' אמות על ג' אמות ברום ג' אמות משום מורשא דקרנתא וכדאי' בגמ', והנה בג"א הוא י"ח טפחים באמה בת ו' טפחים חתוך לרצועות באורך ורוחב כל אחד טפח על טפח הוי י"ח פעמים י"ח עולה שכ"ד ועתה חלוק בגובה ג' אמות שיהיה כ"א גובה אמה והוי ג' פעמים שכ"ד עולה תתקע"ב רצועות של טפח על טפח ברום אמה כמדת הסוכה לא פחות ולא יותר. נמצינו למדין מזה דאית לן טעמא אחריני על גובהה של סוכה כ' אמה זולת טעמי הגמ' והוא משום דעולה מדתה כמדת העוה"ז שהוא ד' אמות על ד"א ברום ד"א בעגולא וברבועא הוי ג' על ג' הרי לך שמדת הסוכה מכוון למדת העולם כמדת הקב"ה ד"א על ד"א, ולכך אם היא למעלה מכ' אמות הוא חללה יותר מחללה של עולם ואידך תנא דמכשיר אפי' למעלה מכ' סוכר כי האי תנא דמכשיר אפי' בפחות מז' טפחים על ז' טפחים דלא בעינן ראשו ורובו ושלחנו בתוך הסוכה וא"כ כשהיא פחותה מז"ט על ז"ט משכחת לה אפי' אם היא למעלה מכ' אמה אפ"ה אין חללה יותר מחלל העולם ודו"ק, ור' דסובר בסוכה ד' אמות על ד"א בעי, היינו כמו העולם במדת הקב"ה כמו שהוא בעיגולא, והאי תנא הוא דסובר דצריכה להיות עכ"פ ז"ט על ז"ט ברום י' טפחים כי גם מדה זו מכוון ג"כ למדת העולם ד' אמות. כי ז' טפחים לאורך וז' לרוחב הרי י"ד טפחים וברום י' טפחים הרי כ"ד טפחים שהוא ד' אמות, ולכך צריכה להיות עכ"פ שלש דפנות כמו העולם ההוא ג"כ בשלש דפנות כמ"ש רז"ל דמי שיעשה עצמו אלוה הוא יסתם דופן רביעי ולכך צריך להיות ג"כ צלתה מרובה מחמתה כמו העולם שאי אפשר להתקיים העולם כי אם על ידי שנתרבה הרחמים על הדין וצל הוא מורה על הרחמים, והחמה מורה על הדין, ולכך סוכה דירת עראי בעינן כמו העולם שהיא ג"כ דירת עראי, הרי לך מבואר שכל השעורים הנ"ל מכוון נגד מדת העולם. ובזה נבוא לבאור המכילתא שהתחלנו בו. והוא משום דכתבנו בהגדה של פסח באריכות שהפריש הקב"ה את א"י תרומת מעשר מכל העולם דהיינו א' ממאה, ותוכן הדברים הוא משום דאי' בגמ' שית אלפי פרסי הוי עלמא והוא בעיגולא, ולדייני דקיסרי דסברי במס' סוכה רבועא מגו עיגולא תלתא, ר"ל שליש נחסר אם תעשה ריבוע מן העיגול והוה להו ד' אלפי פרסי על ד' אלפי פרסי, עשה מהם עשר רצועות באורך תהיה כל רצועה ד' אלפי פרסי באורך על ת' פרסי ברוחב, תחזור ותחתוך כל אחד לעשר רצועות ברוחב תהיה כל רצועה ת' פרסי על ת' פרסי ובס"ה מאה רצועות כל אחד ת' פרסי והוא מדת ת"י שהוא תרומת מעשר מן העולם, וקידש בקדושת תרומה גדולה שאסורה לזרים רק לכהנים, כן א"י ניתנה לישראל שהם ממלכת כהנים בשעת מתן תורה ולא לעו"ג שהם זרים בתוכו ותרומת מעשר אסורה לזרים. והרחבנו הענין בזה דהא פליגי בגמ' אי כבוש יחיד (דהיינו ארם נהרים וארם צובה שכיבש דוד) שמיה כבוש או לא שמיה נבוש תליא בפלוגתא דדייני דקיסרי ורבנן בריבוע מגו עיגולא, דאי אמרינן כדייני דקיסרי ניחא דה"ל כל העולם ד' אלפי פרסא כו' והו"ל א"י תרומת מעשר שהוא ת' פרסי מכוון וממילא כיבוש יחיד שכיבש דוד נוסף על ת' פרסי לא שמיה כבוש ולא נתקדש כלום בקדושת א"י. אמנם אי נימא כרבנן דריבוע מגו עיגולא ריבעא, א"כ הו"ל כל העולם ד' אלפי פרסי ות"ק ברבועא דאינו חסר רק אלף ת"ק שהוא ריבעא דשית אלפי יעלה למדת א"י יותר מת' פרסי, ולפי זה היה טעם דוד שכבש ארם נהרים וארם צובה וקידש אותם בקדושת א"י כדי להשלים לא"י תרומת מעשר של העולם יותר מת' פרסי ולכך כיבוש יחיד שמיה כיבוש, ואיתא במפרשים טעם על שנשא יעקב ב' אחיות הוא דהאבות לא קיימו את התורה רק בא"י ולא בחו"ל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, וכתבו המפרשים דאי אמרינן כיבוש יחיד שמיה כבוש הו"ל ארם נהרים ששם נשא יעקב ב' אחיות דהוא כיבוש דוד הו"ל א"י ובאיסור נשאן וזהו שאמר במכילתא הנ"ל אמר עשו לפני הקב"ה מפני מה אהבת את יעקב והלא נשא ב' אחיות שעתידה תורה לאסור והוא קיים כל התורה, וא"ת אני גרמתי לו ר"ל לפי שהברחתיו עד לח"ל ושם מותר לישא ב' אחיות קשה תיפוק ליה דאי אמרינן כיבוש יחיד שמיה כיבוש הו"ל ארם נהרים נתקדש בקדושת א"י וגם שם אסור לישא ב' אחיות וע"כ צ"ל דס"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ממילא ס"ל כדייני דקיסרי דריבוע מגו עיגולא תילחא דה"ל מדת א"י רק ת' פרסי ולא יותר, וא"כ ע"כ ליכא למימר דטעם סוכה כ' אמה דוקא גבוה כדי לכוונו למדת העולם ד"א על ד"א דהא אם תחסר שליש מד"א מכח העיגול לא יהא החשבון מכוון וע"כ צ"ל כטעם הגמ' למעלה מכ' אמה אין אדם דר בצל סוכה אלא בצל דפנות וקשה למה באמת תסתירני בצל סוכה דוקא ולא בצל דפנות ומה טעם יש בה וק"ל, ובזה יבואר הגמ' הנ"ל דשבת דאי' ב' טעמים על מכירת יוסף, הא' הוא בשביל חטא ב' אחיות שנשא יעקב, והב' הוא לפי שסיפר לה"ר על אחיו. והנה לפי טעם זה נראה דלכך השליכוהו לבור שנחשים יש בו משום דינו דמספר לה"ר ישכנו נחש כנודע דעת חז"ל. וזהו כוונת הגמ' דמתחלה אמר רב כהנא נר חנוכה למעלה מכ' פסולה כסוכה וע"כ צ"ל טעמא דגמ' דלמעלה מכ' לא שלטא ביה עינא ולא טעמא דילן כוונה למדת העולם, וע"כ ס"ל דבאמת אינו מכוון משום דס"ל כדייני דקיסרי דריבוע מגו עיגולא תילתא וממילא אין מדת הסוכה מכוון למדת העולם וא"כ ע"כ צ"ל כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ומש"ה ה"ל א"י שהוא תרומת מעשר של עולם רק ת' פרסי וממילא לא היה ליעקב חטא על ב' אחיות וע"כ צ"ל דמכירת יוסף היה בשביל שסיפר לה"ר, להכי קאמר רב כהנא שפיר מ"ד והבור רק אין בו מים כו' אבל נחשים ועקרבים יש בו משום דדינו דמספר לה"ר הוא בנשיכת נחש ודוק. אמנם ליישב מתניתין דלעיל סוכה שהיא גבוה למעלה מכ' אמה כו' אליבא דשיטת רבי דמצריך שיהא אורך ורוחב הסוכה ד' אמות על ד' אמות דוקא, ולהבין זה אציגה לפניכם הקדמה נפלאה דכתבו המפרשים דתתקמ"ה רקיעים הם ועובי כל רקיע עם אוירו הוא זרת כמדח הקב"ה ואסמכוהו אקרא ושמים בזרת תכן וזרת שליש אמה דהיינו ב' טפחים וכן הוא אומר אף ידי יסדה ארן וימיני טפחה שמים הרי דעובי כל רקיע הוא טפח ואוירו הוא ג"כ טפח כמדת עובי רקיע הרי ב' טפחים שהוא זרת, ומדת עובי הארץ הוא אמה כדכתיב אף ידי יסדה ארץ ומדת היד היא אמה, ועתה צא וחשוב תתקמ"ה רקיעים כ"א עם אוירו שליש אמה עולה שט"ו אמה בין הכל, חללו של עולם הוא ד' אמות כנ"ל הרי שי"ט אמה ועובי הארץ אמה הרי ש"ך אמה מדת כל עולמו עד למעלה מה' רקיעים כמדתו של הקב"ה, ועתה חלוק הסוכה שהיא לשיטת רבי ד' אמות על ד' אמות ברום כ' אמה דכ' אמה על ד"א הוא בתשבורת י"ו אמה ובגובה כ' אמה חשוב כ' פעמים י"ו אמה עולה ש"ך אמה ג"כ הרי לך מכוון למדת העולם לא פחות ולא יותר וכשרה אבל יתר מהאי שיעורא אפי' כמלא נימא פסולה דהוא יותר מכל מדת העולמות. נשובה להקדים במדרש שהתחלנו בו ויהי מקץ שנתים ימים זש"ה קץ שם לחשך נביא תחלה מה שפירש"י על האי קרא דויהי מקץ שנתים ימים וגו' דשתי שנים הוסיפו לו בשביל חטאו שאמר זכרתני והזכרתני, ממשמעות לשון ההוספה משמע דעשר שנים מגיע לו מצד הדין, ולכאורה צריך טעם לזה דלמה באמת מגיע לו שיהא בעינוי בבית האסורין דוקא י' שנים לא פחות ולא יותר. ונראה דהענין כך הוא דכבר כתבנו דבשביל חוב אביהם יצחק נתחייבו להיות ר"י שנים כמנין ביצחק החוב הזה היה מוטל על ב' האחים דהיינו יעקב ועשו, ויעקב הוא הבכור שקנה הבכורה מעשו והיה חייב לשלם ב' חלקים מר"י שנים הנ"ל ק"מ שנים צא ונכה להם י' שנים בשביל י' שבטים שמתו בארץ טמאה נשארו להם ק"ל שנים הרי לך די"ב שבטים המה בני יעקב מחוייבים להיות בעינוי ק"ל שנים והיה חייב הבכור שבין האחים דהיינו ראובן לשלם ב' חלקים היינו כנגד ב' אחים נמצא דצריכין לחלק הק"ל שנים הנ"ל לי"ג חלקים וכל חלק עולה י' שנים, וא"כ הגלות שהתחיל אחר שמת יוסף והיו השבטים בעצמם שם בגלות ופרע כ"א חלקו אבל יוסף שהיה מלך ולא היה פורע חלקו בגלות לכך הוצרך להיות בבית האסורים בענוי י' שנים דוקא לא פחות ול יותר. פשוט מהא דהוה מגיע על הי"ב שבטים להיות בגלות בשביל חוב אביהם יצחק ק"ל שנים, וכתבתי בפירוש האגדה דנתחייבו כהיות עוד ס' שנה בשביל י' שבטים שגנבו ליוסף ונתחייבו כדין ונמכרו בגנבתם כ"א ו' שנים וי' פעמים ו' עולה ס', צא עתה וחשוב ק"ל שנים הנ"ל עם הס' שנים כנזכר עולה ק"ץ וז"ש המדרש ויהי מקץ שנתים ר"ל דאותן ב' שנים הוסיפו לו, וא"כ ע"כ מוכרח לומר די' שנים מגיע מצד הדין, והב' הם ההוספה, והקשה למה באמת הוא כן שמגיע לו דוקא י' שנים לא פחות ולא יותר ע"כ מוכרח לומר מטעם שנתחייבו להיות ק"ל שנים בשביל חוב אביהם יצחק וסמ"ך שנים נתחייבו בשביל חטאם עולה ק"ץ, וזש"ה קץ שם לחשך ר"ל החשך הוא הגלות לא נתחייב רק כמנין ק"ץ ובשביל חטאם נמשך יותר וק"ל: עד כאן מספר כתנת פסים