יחזקאל (ל"ז) ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו וגו' כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם ונתתי רוחי בכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'. ויל"ד מה שהכפיל דברתי ועשיתי בהאי קרא ואמרתי לבאר עפמ"ש הגאון בעל פרשת דרכים לבאר קרא בישעיה (ס"ו) ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. דאיתא בב"ר ויעש אלהים את הרקיע בכאן הרעיש בן זומא את כל העולם והלא במאמר איברא וכו'. וקשה איך שייך משום קושיא אחת להרעיש העולם ותירץ דאיתא שם בב"ר נעשה אדם בצלמנו אמר משה לפני הקב"ה עתידים לטעות כי ב' רשויות יש כאן א"ל הקב"ה כתוב וכל הרוצה לטעות יטעה אדם זה שאני בורא יש בהם גדולים וקטנים אם יבוא הגדול למלוך בקטן יאמר אין זה כבודי מש"ה כתיב נעשה ללמוד ממני מדת הענוה יעו"ש. ובזה מבואר הגמרא דסוטה (דף ד') כל המתגאה כאילו כופר בעיקר דאם הוא מתגאה ואינו רוצה ללמוד מדת הענוה מן הקב"ה שנמלך עם פמליא ש"מ ואמר נעשה אדם בע"כ הוא דריש נעשה דח"ו יש שתי רשויות וכופר בעיקר. אמנם הראב"ע כתב דמש"ה כתיב נעשה כי כן דרך המלכים לדבר על עצמם לשון רבים. אמנם יש סתירה לפירושו מן המדרש הנ"ל שכ' שם דמש"ה נאמר ויעש הרקיע אע"ג דבמאמר איברא מכל מקום מפני שידע הקב"ה שיבואו לעבוד השמים ולקבלו לאלהות לבעבור זאת פרט בפירוש ויעש הוא הרקיע. ע"ש. א"כ הרי חזינן דמיעט הכתוב בשבחו של מקום בשביל דלא אתי למטעי לעבוד לשמים שהרי יש רבותא יתירא אם ברא שמים במאמר ואיכפל וכתב ויעש בכדי שלא יבואו לטעות מעתה אין שייך לומר ששינה הכתוב לשון נעשה משום חשיבות דרכי המלכים והלא אתי למטעי בלשון זה וטפי הול"ל אעשה כדרך הכתוב כדי שלא יבוא לטעות כאשר שינה למעט בכבוד עשית שמים בשביל זה וז"ש ויעש אלהים את הרקיע היה קשה לבן זומא והלא במאמר איברא וכ"ת בשביל דלא יטעו לעבוד לשמים א"כ קשה למה נאמר נעשה אדם לשון רבים בשביל לשון חשיבות אע"ג דאתי למיטעי דשתי רשויות יש ולבעבור זאת הרעיש עולם כי יפלא ממנו הלשון דנעשה ע"י זה. וז"ש ואת כל אלה דקאי על שמים וארץ הנאמר שם מקודם ידי עשתה נאמר בו ויעש ובאמת ויהיו כל אלה נאם ה' עפ"י הדבור לבד ולמה נאמר ויעש וצ"ל בשביל דלא יטעו לעבוד לשמים וא"כ קשה למה כתיב נעשה ותירץ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח לבעבור זאת נכתב נעשה להורות על מדת הענוה יע"ש ודברי טעם הן. והנה ראיתי בספר אורי וישעי מביא משם המדרש דלשון נעשה קאי על העשיר שאמר הקב"ה לעשיר אני אברא אדם ואתה תפרנסו יע"ש. ובזה אמרתי הפי' בגמרא דסוטה (ד"ו) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו כופר בעיקר. הלשון מעלים עיניו אינו מדוקדק אכן לפי האמור א"ש שהרי יש על לשון נעשה שני פירושים או להורות מדת הענוה או בשביל הצדקה שאמר הקב"ה כך להעשיר ומי שכופר בכל ב' תירוצים הללו כופר בעיקר שע"כ מפרש נעשה על שתי רשויות והנה יש מי שקופץ ידו מליתן צדקה עכ"פ ידבר רכות עם העני ומקרבהו בדברים וג"כ מתברך בי"א ברכות ואמרו שזהו בכלל הפסוק (פ' ראה) כי בגלל הדבר הזה יברכך כלומר בגלל הדבור שאתה מדבר רכות עם העני יברכך השם. אבל יש לך מי שאינו מניח להעני לכנוס לביתו וז"ש כל מי שמעלים עיניו מן הצדקה ואינו חפץ לראות את פני העני כלל הרי יש לו גאוה וגם מונע מן הצדקה מעתה אין לו טעם על הלשון נעשה והרי הוא כופר בעיקר דהוא סובר דחלילה שתי רשויות יש. ובזה נתתי טעם להא דאיתא רבי מכבד עשירים ומפרש במהרי"ל משום דלא היה רבי חפץ ליהנות ולהתכבד בשביל תורתו מש"ה היה מכבד עשירים בכדי שיהיה נראה דכל הכבוד שנותנים לו הוא בשביל עשרו שרבי היה עשיר גדול כדאמרינן בגמרא. ולדרכנו הנ"ל י"ל דרבי היה חפץ שיתנו העשירים צדקה וידרשו לקרא דנעשה על הצדקה ופן יאמר העשיר אני אדרוש הקרא על הענוה לכן כיבד רבי את העשירים להורות להם דמוטב שיחזיקו בעושר וכבוד ויתנו צדקה כל זה דרך הלצה. ובזה יתבאר פסוק בתהלים בגאות רשע ידלק עני כלומר כשרואה העני שיש לעשיר גאוה ידלק עני וחם לבבבו בקרבו א"כ למה אין נותן לו צדקה מאחר דלא דריש נעשה על הענוה א"כ קאי על צדקה. והנה כבר מבואר בדרושינו דברי התוס' בסנהדרין (דף ל"ט) דהא לא קשיא איך טימא הקב"ה למשה דישראל נקראו בנים למקום ומה"ט יהיה הקב"ה מחיה מתים בעצמו דליכא איסור טומאה כמ"ש התוס' במסכת ב"מ (דף קי"ד) משום מקראים בנים למקום וכ"כ הפ"ד ובב"ב (דף י"א) איתא שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן משל למלך שכועס על עבדו וכו'. א"ל אמשול לך משל למלך שכועס על בנו וכו' עש"ה וז"ש כה אמר ה' הנני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם בעצמי וכ"ת אין רשאי לטמא לז"א הלא וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי שדברתי בתורה לשון עשיה ויעש את הרקיע ובאמת נאם ה' במאמר איברא וצ"ל כדי להורות נתינת הצדקה. וקשה הא מלך שכועס על עבדו אינו בדין ורצון המלך שאחר יתן לו וצ"ל דישראל נקראים בנים למקום וה"ל כמלך שכעס על בנו א"כ כיון דאיקרו בנים ולא שייך בהו טומאה ואני בעצמי אעלה אותם מקברם. ובדרך פשוט י"ל עפמ"ש רש"י בסדר בראשית וייצר ה' אלהים את האדם שתי יצירות כתיב כאן א' לתחה"מ וכ' בס' מש"ל משם הגאון מוהר"ר יוסף הורוויץ זלה"ה דבזהר מקשה למה בכל הבריאות נאמר רק ויברא אלהים וגבי שמים וארץ ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ותירץ דאין הקב"ה מייחד שם הוי"ה ב"ה על דבר נפסד וכלה מש"ה לא נאמר שם הוי"ה ב"ה בכל הברואים זולת בשמים וארץ דלעולם עומדים ע"ש וקשה איך נאמר שם הוי"ה גבי יצירת האדם וע"ז תירץ רש"י שתי יצירות כתיב כאן אחד לתחה"מ שלא ישובו לעפרן כדאיתא בסנהדרין (דף צ"א) והוה דבר המתקיים לעולם מש"ה נאמר בו שם הוי"ה ב"ה ע"ש וזש"א שהבטיח להם על תחה"מ ופן לא יאמינו לדברי הנביא ההוא צוה להביא להם מקרא מן התורה כי ידעתם שאני ה' דברתי ועשיתי את האדם בנאם ה' בשם הוי"ה ב"ה וע"כ משום שהוא עתיד לעמוד בתחה"מ כאמור. ועפ"י האמור באופן הראשון יש לבאר הגמרא דסנהדרין (דף צ"ט) א"ר אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה וכו' יעו"ש. ויל"ד מה שייכות לשלום בין פמליות האלו. ועפ"י האמור א"ש דהנה ראיתי במפרשים לפרש הלשון דמברכין בכל יום אקב"ו לעסוק בדברי תורה. דיותר היה ראוי לומר ללמוד תורה אבל באמת לא כל אדם זוכה להבין בתורה ואמר רחמנא שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך דזבולון הספיק מזונות ליששכר והקדים הכתוב זבולון ליששכר מש"ה אומרים לעסוק דאף מי שעוסק במו"מ אם הוא מספיק ללומדי תורה שיוכלו ללמוד ה"ל כמו מעשה דגדול כחה מן העושה ע"ש. והנה הלשון נעשה מבואר לעיל או דקאי להורות מדת ענוה והקב"ה חלק מכבודו למלאכי מעלה ואמר להם נעשה בכדי להורות שימלוך הגדול עם הקטן או דקאי על העשיר וחלק הקב"ה מכבודו לבו"ד וא"ל נעשה אדם. וי"ל דלשון אדם הונח על ת"ח היושב ולומד תורה כדכתיב אדם כי ימות באהל ודרשו דקאי על ת"ח דימית עצמו באהל ביהמ"ד. א"כ או דהכבוד מה שחלק הקב"ה שייך לפמליא של מעלה שהם המלאכים או דקאי על פמליא של מטה שהם העשירים. וז"ש כל העוסק במו"מ בתורה בשביל התורה שילמדה הת"ח הרי עושה צדקה וגם עושה לשמה ולא לשם גאוה הרי לדידיה איכא למידרש מלשון נעשה תרוייהו ענוה וצדקה ובזה משים שלום בין פמליא של מעלה לפמליא של מטה די"ל דהקב"ה חלק מכבודו לשניהם כדאמרן.