וצונו *לשבות ביום השבת. שיהיה לנו עונג ושמחה. ובחר ביום זה מכל הימים בעבור ששבת בו מכל מלאכתו. *ומצות שביתה ביום הצום. *ויום ראשון של פסח. *ויום שביעי. *ויום הבכורים. *ובאחד לחדש השביעי. *יום ראשון של סכות. *ובשמיני בו. וביד כל אדם לעשותן, שהן בשב ואל תעשה. *לשמוח ברגלים. *מצות שופר. *סוכה. *ארבעה מינין. *השבתת חמץ ושאור. *אכילת מצה. *להניח תפילין של יד. *תפילין של ראש. *ועשו להם ציצית. *מזוזה. *להיות לכל איש ממנו ספר תורה. *מצות ספירת עומר. *לקחת אשה ולהוליד בנים ובנות, לקיים המין האנושי. *מצות קידושין כדת משה וישראל. *ושהנושא אשה יהיה שנה נקי לביתו לשמח אשתו אשר לקח. *שתהיינה המשקולות והמדות נערכים כפי הצדק. *ושנסיר מבתינו כל המכשולות והנזקים, כמו סולם רעוע וכיוצא, והבונה בית יעשה מטעם זה מעקה לגגו. כל אלו הם מצות שדעתו של אדם נוחה אליהן, כשיקרא טעם כל דבר בתורה. ואין בהם טרח ולא חסרון כיס. *וכן צונו מצות שחיטה ומשפטיה. *ומצות כסוי הדם. ומצות *בדיקת סימני בהמה וחיה. *סימני העוף הטהור. *סימני חגבים טהורים. *סימני דגים טהורים וגם אלה קלים לקיימם ואין בהם חסרון כיס, וכלל כולם שלשים ואחד מצות וחקים. אין בכולם ענוי ואבדן הקנינים, ולא דבר מנגד לשקול הדעת:
וצונו *לענות נפשותינו ביום הכפורים. ומשפטי הענויים מבוארים בקבלה. והוא רק פעם אחת בשנה. וידוע כי צום יום אחד בשנה לא תפסיד הבריאות מן הבריא. ואולם החולה המסתכן מן הצום, הנה הוא פטור מלצום, כי משפטי התורה הן דרכי החיים לאדם, וכמו שאמר (ויקרא יח, ח) "אשר יעשה אותן האדם וחי בהם". וכשיהיה חשש סכנה במצוה ממצותיה, יפטור המסתכן ממנה. ונתנה התורה קצבה לענוי היום הקדוש הזה כמפורש בתלמוד (יומא פב, א). והמוסיף נקרא מתחכם ולא יֵרָצֶה לפני ה'. ועם כל זה הבטיחה התורה הטובה הגדולה המסתעפת מן הענוי המוגבל הזה, ואמרה (ויקרא טז, ל) "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" וגו'. היש תרופה יותר קלה מזאת? ואם היו אומרים לאדם המאמין בה' וירא מזעמו, שיעשה כך וכך מן הענויים והעבודות הקשות והליכות הדרכים הרחוקים, ואז ימחול לו השם על פשעיו וחטאיו, ודאי היה שמח לעשות מה שהוקצב עליו בקלות ובמהירות, וכל שכן הענוי הקצוב הזה, שאין בה צער וטרח יותר מדאי:
וצונו *להלוות ממונינו לעניי ישראל. *ומצות הצדקה. ובאלה השתים יש חסרון כיס. ומי שהוא כילי בטבע נפשו, תכבדנה עליו קיום המצווֹת הללו. אבל תבחין שבכל המצווֹת שיש בהן אבדת הקנינים, נשמרה התורה במליצותיה, וכתבה מתן שכר בצד המצוה לחזק לב הכילי, שלא תתגבר כח הכילות על לבבו וימנע מן המצוה. ופרשה מתן השכר שיהיה בתוספות הקנינים שיתברכו בגלל המצווֹת האלו. כאילו אמרה לאיש הכילי "אינך חסר דבר אם תלוה לעניי עמך ולא יפרעו לך. ואם תתן להם בתורת מתנה וצדקה. כי אני אשלם לך הרבה מאוד ממה שנתת". שכן אמר (דברים טו, ח) "כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". בפסוק זה צוה על הצדקה. ועל ההלואה אמרה (שם טו, י) "ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך". ואם בגלל תתו אחת, יתברך בחמש ובעשר. הנה ישמח לעשות המצוה. ושמא תאמר פן יחרף לבבו ולא יאמין בהבטחה זו? כבר אמרנו שהאמונה בה' ובדברי התורה, דעת האדם תכריחנו עליו. ומי שאינו מאמין, הרי הוא כבוזה דבר ה' ומִכַּת המתחכמים, ועמהם לא דברה התורה. ואולם כבר קבלנו מאבותינו שעור הצדקה והמתנות, הכל בדרכים מוגבלים וכולם למשה מסיני. ודברה התורה על השעורים האלו. הנה המצווֹת הנדמות להיות קשים על מקצת נפשות ההמון הם שתים.1להלוות ממון, ולתת צדקה לעניים והתבאר שגם הם ביד כל אדם לקיימם אם רב ואם מעט, כאשר חננו ה'. וכל המצווֹת שבארנום בחלונות הללו, מספרם נ"ח. והם מצות מחויבות בכל זמן לכל אדם הנוהג במנהגי בני אדם, והוא בריא ויושב בבית ואוכל המאכלות כפי מנהג בני אדם: