(משלי ג, כא) "בני, אל ילוזו מעיניך, נצור תושיה ומזמה". פירוש, אחר שהודעתיך תפארת החכמה והתבונה והדעת, ושהשם ב"ה אוהב אותם ויסד ארץ בחכמה והשמים בתבונה, הלא טוב כי תחזיק בם, ובכל מה שלמדת ושמעת מפי סופרים ומפי ספרים ומה שציירת בדעתך, וּבִּינוּתָ בתבונתך תנצור בלבבך ולא ילוזו מעיני לבבך. כדרך שהחל: "בני, תורתי אל תשכח" ומבואר למעלה. ואינו מדבר על מראה העינים כדרך שיראה הסכל השמים והארץ. אבל מלת "מעיניך" על עיני הלב המשוטטים בציורי החכמה ותבונה והדעת, וכן כְּלַל הכחות הנפשיות שכל אחת מהן כמו עין לראות וכמו שבארנו למעלה (חדר ג' חלון א'). והן נושאי החכמה, וכדברי הכלל החמישי. והנה צריך האדם ללכת בכל כח וכח בדרך החכמה, וכן בכחותיו היקרים כמו כח השכל וכח הבינה, שגם הֵנָה תפעלנה בארחות החכמה. ועל זה אמר "נצור תושיה ומזמה". ומלת "תושיה" יתבאר בבית השלישי, ואברר בראיות גמורות שהנחת מלה זו על המעשים כפי החכמה. ומלת "מזמה" יתבאר במקומו בעז"ה, ושם אברר שהנחתו על תגבורת מחשבת הלב והעיון בדבר מן הדברים, וכמו שרמזנו למעלה. והמעשה עיקר כמו ששנינו (אבות, א) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה". ובכלל המעשה כל מצות התורה וחֻקוֹתיה וההליכה בדרכי ה' שהן מעשים בארח חכמה כמו שהתבאר למעלה. ולכן הקדים "תושיה". ואולם המעשה קשה כי יצר הלב והתאוה לא יאבו שמוע. והתלמוד מביא לידי מעשה. כמו שאמרו קדמונינו ז"ל (קידושין מ, ב). וכן אמת כי העיון ומחשבת הלב בתבונה ובדעת אם יתגברו בנפש תקל עליה המעשה. וזאת היא ה"מזמה". ועל כן נצור שתיהן "תושיה ומזמה":
(משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך, וחן לגרגרותיך". פירוש, יבאר סגולות החכמה, ובאיזו דברים זוכה הנוצֵר [ל]תושיה ומזמה. כי למעלה אמר "חסד ואמת אל יעזבוך". ואמר "ומצא חן ושכל טוב". גם אמר "ארך ימים בימינה". והם מליצות סתומות. גם "ארך ימים בימינה" נוכל לפרש על חיי עולם הזה. ואולי יטען הטוען אנו רואים חכמים ימותו בילדותם? וכמו שאמרו בגמרא (קידושין לט, ב) "היכן אריכות ימיו של זה?" ועוד לפעמים יקרה כי רשעים יחיו גם יזקינו. וכבר אמרו קדמונינו ז"ל (שם) "לעולם שכולו ארוך". וכן המלך שלמה ע"ה בא עתה לפרש דבריו באר היטב, והיא שהתושיה והמזמה הם חיים לנפש. כי הנלוז מן החכמה אעפ"י שהוא חי, אינו חי חיי נפש רק חיי הגוף כדרך חיי הבהמות שהם חיים תחת השמש. ועל זה אמרו קדמונינו ז"ל (ברכות יח, ב) "הרשעים בחייהן קרוים מתים", ודבריהם אמת. וההולך בחכמה חי חיי נפש, כי תאיר נפשו באור חיים. כמו שאמר קהלת (קהלת ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן השכלות, כיתרון האור מן החשך", ובארנוהו למעלה (חדר ז' חלון י'). והנה ההולך בחכמה ימצא בלבו עוז ושמחה, ובמחשבתו דבק בדברים עליונים. ומוצא בעצמו ענין נשגב מדרכי הטבע, ואלו הם חיי הנפש. וכן יקרה לו בְּהִפָּרֵד נפשו מגופו, יאיר באור החיים. והכסיל בחושך הולך. הסגולה השניה, שבעל תושיה ומזמה בהיות בו גלוי ציורי הדעת והבינה וההשכל, על שפתו יעלה טוּב טעם ודעת. כל השומע דבריו ישמח בהם וימצא חן בעיני כל אדם. ועל זה אמר "וחן לגרגרותיך". וכמו שבארנו (חלון ג') שמִלַת "גרגרותיך" נופל על הקָנֶה המוציאה קול. וכן בארנו שם מלת "חן", שהוא על הדעת והבינה. כלומר התושיה והמזמה יהיו חן בגרגרותיך, כל שומעי מִלֶיךָ ישמחו בך. ואין כן הנלוז מן החכמה, אעפ"י שהוא בטבע בעל שכל ובינה, הנה ישתמש בהם לעניני הבל וּלְדַבֶּר אולת ותעתועים, ואין בו ענין אלוהי שיתננו לחן בעיני שומעיו. והתושיה והמזמה הם המושכים העזר האלוהי על האדם, להחיות נפשו בעוז ושמחה ומראות אלהים בשקול הדעת, ולתתו לחן בעיני כל. ואינו דומה לכַּת אנשי חן, בעבור חכמות למודיות ומלאכת מעשה הנושאים חן בעיני מלך ושרים, בעבור שהן נהנין מידיעתם ומחכמתם, אבל מלבד זה אינן נושאים חן. ואנשי תושיה ומזמה בנושאם קולם ישאו חן בעיני אלהים ואדם. כשיתפללו אל השם ב"ה יֵעָתֵר להם, וכן כשיבקשו דבר ממלך ושרים יתרצו להן. כי החן קבוע בגרגרותיך. כדרך (שיר השירים ב, יד) "כי קולך ערב ומראך נאוה" הכתוב בשיר קדש. וכבר בארנו זה למעלה (חלון ג'):