Guide for the Perplexed, Part 2, Introduction

בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם (בראשית כא,לג)

⁰ ההנחות הדרושות
^א) לקביעת מציאות האלוה יתעלה,
^ב) להוכחה שאין הוא גוף ולא כוח בגוף,
^ג) ושהוא, יתהדר שמו, אחד – עשרים וחמש הנחות הן, כולן מוכחות ואין ספק במשהו מהן. וכבר הוכיחו אריסטו והפֶּריפַּטטים הבאים אחריו כל אחת מהן. ועוד הנחה אחת (הנחה 26) שנודה להם בה (לצורך הדיון), כי בכך יוכחו מושאי החקירה שלנו, כמו שאבאר, והנחה זו היא קדמות העולם.

קבוצת הנחות: סופיות המציאות
¹ א. ההנחה הראשונה: מציאות גודל אינסופי – בלתי אפשרית.

² ב. ההנחה השנייה: מציאות אינסוף גדלים – בלתי אפשרית, אם הם מצויים בו־זמנית.

³ ג. ההנחה השלישית: מציאות אינסוף עילות ועלולים – בלתי אפשרית, גם אם אין להם גודל. לדוגמה: שׂכל מסוים, למשל, סיבתו היא שׂכל שני; וסיבת השני – שלישי; וסיבת השלישי – רביעי; כך עד אינסוף – גם זה בלתי אפשרי בבירור.

קבוצת הנחות: השינוי והתנועה
⁴ ד. ההנחה הרביעית: השינוי נמצא בארבע קטגוריות.

^א) בקטגוריית העצם; שינוי זה החל בָּעצם הוא ההתהוות והכיליון.

^ב) והוא נמצא בקטגוריית הכמות, כלומר הגידול וההתמעטות.

^ג) והוא נמצא בקטגוריית האיכות, כלומר ההשתנות.

^ד) והוא נמצא בקטגוריית המיקום, והיא תנועת ההעתקה. שינוי זה במיקום נקרא "תנועה" בייחוד.

⁵ ה. ההנחה החמישית: כל תנועה היא שינוי ויציאה מן הכוח אל הפועל.

⁶ ו. ההנחה השישית: התנועות – יש מהן
^א) בעצם ויש
^ב) במקרה, יש מהן
^ג) בכפייה ויש מהן
^ד) בחלק, והוא מין של התנועות שבמקרה.
^א) בעצם – כגון היעתקות הגוף ממקום למקום.
^ב) במקרה – כמו שאומרים על השחרות בגוף מסוים שהיא עברה ממקום למקום.
^ג) בכפייה – כגון תנועת האבן כלפי מעלה על ידי מי שכופה אותה לכך.
^ד) בחלק – כגון תנועת המסמר בספינה, כי כשהספינה נעה אנו אומרים שגם המסמר נע, וכך כל מחובר הנע כמכלול, אומרים שחלקיו נעים.

⁷ ז. ההנחה השביעית: כל משתנה ניתן לחלוקה, ולכן כל נע ניתן לחלוקה, והוא בהכרח גוף. וכל מה שאינו ניתן לחלוקה אינו נע, ועל כן אין הוא גוף בשום אופן.

⁸ ח. ההנחה השמינית: כל מה שנע במקרה – ינוח בהכרח, משום שתנועתו אינה עצמית לו, ולכן לא ייתכן שינוע בתנועה המקרית הזאת תמיד.

⁹ ט. ההנחה התשיעית: כל גוף המניע גוף – הוא מניע אותו רק בכך שגם הוא נע בעת הנעתו.

קבוצת הנחות: הכוחות שבגוף
¹⁰ י. ההנחה העשירית: כל מה שאומרים שהוא בגוף – אחד משניים:
^א) או שקיומו בגוף, כמו המקרים,
^ב) או שקיום הגוף בו, כמו הצורה הטבעית. ושניהם כוח בגוף.

¹¹ יא. ההנחה האחת עשרה: חלק מן הדברים שקיומם בגוף יכולים להתחלק כשהגוף מתחלק, וכך הם מתחלקים במקרה, כגון הצבעים ושאר הכוחות המתפשטים בכל הגוף. וכן חלק ממקיימי הגוף אינם מתחלקים בשום אופן, כגון הנפש והשכל.

¹² יב. ההנחה השתים עשרה: כל כוח הנמצא מתפשט בגוף – הוא סופי, משום שהגוף סופי.

קבוצת הנחות: התנועה והזמן
¹³ יג. ההנחה השלוש עשרה: לא ייתכן שאחד ממיני השינוי יהיה רציף מלבד תנועת ההעתקה לבדה, ומתוכה רק התנועה הסיבובית.

¹⁴ יד. ההנחה הארבע עשרה:
^{הנחה ד,ד)} תנועת ההעתקה היא התנועה הקדומה ביותר והראשונה שבהן בטבע. כי
^{הנחה ד,א)} להתהוות ולכיליון קודמת ההשתנות,
^{הנחה ד,ג)} ולהשתנות קודמת התקרבות המְשַנה אל המשתנה, ואין
^{הנחה ד,ב)} גדילה ולא התמעטות אלא אם קודמים לכך התהוות וכיליון.

¹⁵ טו. ההנחה החמש עשרה: הזמן הוא מקרה הבא בעקבות התנועה ונלווה אליה, ואף לא אחד מהם נמצא מבלי השני: אין תנועה אלא בזמן, ואי אפשר לתפוס שכלית זמן אלא עם תנועה. הרי שׁכּל מה שאין לו תנועה, אינו כלול בזמן.

קבוצת הנחות: הסיבתיות שבמציאות
¹⁶ יו. ההנחה השש עשרה: כל מה שאינו גוף – אי אפשר לתפוס בו שׂכלית ריבוי, אלא אם כן הוא כוח בגוף, שאז פרטי הכוחות האלה מתרבים בשל ריבוי חומריהם או נושאיהם. ולכן בדברים הנבדלים, שאינם גוף ולא כוח בגוף – השכל אינו יכול לתפוס בהם ריבוי בכלל, אלא אם כן הם עילות ועלולים.

¹⁷ יז. ההנחה השבע עשרה: לכל נע יש בהכרח מניע: או מחוצה לו, כמו האבן שהיד מניעה אותה, או שהמניע שלו בתוכו, כגוף בעל החיים, שאז הוא מורכב ממניע ומִנע. ולכן כשהוא מת, ונעדר ממנו המניע, שהוא הנפש – בו ברגע נותר הנע, שהוא הגוף, כפי שהיה, אלא שאינו נע אותה תנועה. אך כיוון שהמניע המצוי בנע נסתר ואינו גלוי לחושים, חשבו שבעל החיים נע בלי מניע. וכל נע שהמניע שלו נמצא בתוכו, הוא הנקרא "נע מעצמו", והכוונה היא שהכוח המניע את מה שנע ממנו באופן עצמי, מצוי במכלול שלו.

¹⁸ יח. ההנחה השמונה עשרה: כל מה שיוצא מן הכוח אל הפועל – המוציא שלו אינו הוא, והוא בהכרח חיצוני לו. כי אילו היה המוציא בתוכו ולא היה קיים מונֵע – לא היה זמן שבו היה מצוי בכוח, אלא הוא היה בפועל תמיד. ואם המוציא שלו היה בתוכו, והיה לו מונע ואז הוסר – הרי אין ספק שמסיר המונע הוא שהוציא את הכוח הזה לפועל. הבן זאת.

¹⁹ יט. ההנחה התשע עשרה: כל מה שיש סיבה למציאותו – הוא אפשרי המציאות מבחינת עצמו. כי אם סיבותיו נוכחות – הוא נמצא; ואם אין הן נוכחות, או שנעדרו, או שהשתנה יחסן המחייב את מציאותו – אין הוא נמצא.

²⁰ כ. ההנחה העשרים: כל מחויב המציאות מבחינת עצמו – אין למציאותו סיבה בשום פנים ואופן.

קבוצת הנחות: חלקי הגוף – חומר וצורה
²¹ כא. ההנחה העשרים ואחת: כל מה שמורכב משני עניינים – הרי ההרכבה הזאת היא בהכרח סיבת מציאותו כפי שהוא, ואין הוא מחויב המציאות בעצמותו, כי מציאותו היא בשל מציאות שני חלקיו ובשל הרכבתם.

²² כב. ההנחה העשרים ושתיים: כל גוף – מורכב בהכרח משני עניינים, וחלים עליו בהכרח מקרים. שני העניינים המקיימים אותו הם החומר שלו והצורה שלו, והמקרים החלים עליו הם הכמות והתבנית והתנוחה.

²³ כג. ההנחה העשרים ושלוש: כל מה שהוא בכוח ויש לו בעצמותו אפשרות מסוימת – ייתכן שבזמן מסוים לא יימצא בפועל.

²⁴ כד. ההנחה העשרים וארבע: כל מה שהוא בכוח דבר־מה – הרי הוא בהכרח בעל חומר, כי האפשרות היא תמיד בחומר.

²⁵ כה. ההנחה העשרים וחמש: רֵאשיוֹת העצם המורכב הפרטי – הן החומר והצורה. ויש הכרח בפועֵל, כלומר מניע שהניע את הנושא עד שהכינו לקבל את הצורה, והוא המניע הקרוב המכין את חומרו של פרט כלשהו.

דבר זה מחייב עיון לגבי התנועה והמניע והנע. וכבר התבאר בכל זה כל מה שיש צורך לבארו. זה לשונו של אריסטו: "החומר אינו מניע את עצמו" (מטפיזיקה, יב,6, 1071ב 29-30). זו היא ההנחה הנכבדה המביאה לחקירה על מציאות המניע הראשון.

תקפות ההנחות
²⁶ עשרים וחמש ההנחות האלה שערכתי לפניך – יש מהן הברורות בעיון קל ביותר, והנחות מוכחות, מושכלות ראשונים או קרוב להן על פי סידורן שסיכמנו, ומהן נזקקות להוכחות ולכמה הנחות. אבל כולן הוכחו בהוכחה שאין בה ספק, חלקן בספר ה"פיזיקה" ובפירושיו, וחלקן בספר ה"מטפיזיקה" ובפירושו. וכבר הודעתי לך (א,עא22. וראו להלן ב,ב6) שאין מטרתו של חיבור זה להעתיק את ספרי הפילוסופים בזה ולבאר את ההנחות הרחוקות ביותר, אלא להזכיר את ההנחות הקרובות, שיש בהן צורך לפי מטרתנו.

הנחה אחרונה: נצחיות הזמן והתנועה והעולם
²⁷ אל ההנחות שהבאתי למעלה אוסיף הנחה אחת, המחייבת את הקדמוּת. אריסטו טען שהיא נכונה ושהיא הדבר הראוי ביותר להאמין בו, ואנו נודה לו בה כהנחה לצורך הדיון כדי שיתבאר מה שהתכוונו לבארו.

²⁸ כו. הנחה זו, והיא העשרים ושש, היא דבריו שהזמן והתנועה נצחיים ותמידיים ומצויים בפועל.

לפיכך על פי הנחה זו נובע לשיטתו בהכרח שיש גוף נע תנועה נצחית תמידית מצויה בפועל, והוא הגוף החמישי. ועל כן הוא טוען שהשמים אינם מתהווים ולא כָּלים, כי לדעתו התנועה אינה מתהווה ולא כלה. כי הוא טוען שלכל תנועה קודמת בהכרח תנועה, או ממינה או לא ממינה; ושֶׁמה שחושבים שלתנועה המקומית של בעל החיים אין קודמת שום תנועה אחרת – אין זה נכון. כי הסיבה לכך שהוא נע לאחר שנח מגיעה לבסוף אל דברים שגרמו לאותה תנועה מקומית, והם
^א) או שינוי מזג המחייב תאווה לבקש את המתאים לו או לברוח ממה שאינו מתאים לו,
^ב) או דמיון,
^ג) או מחשבה שתתחדש לו, ואם כן אחד משלושת אלה מניע אותו; ואת כל אחד מהם מחייבות תנועות אחרות. וכן הוא טוען שכל מה שמתחדש – אפשרות חידושו קודמת בזמן לחידושו. מכך הוא מחייב דברים לצורך אימות הנחתו.
²⁹ לפי הנחה זו, יש נע סופי הנע וחוזר במחזוריות לאורך מרחק סופי אינסוף פעמים על פני אותו מרחק. ודבר זה לא ייתכן אלא בתנועה הסיבובית, כמוכח מן ההנחה השלוש עשרה מן ההנחות לעיל, שלפיה מציאות של אינסוף חייבת להיות באופן של זה־אחר־זה ולא בו־זמנית.

מעמדה של ההנחה האחרונה
³⁰ זוהי ההנחה שאריסטו שואף לאשש תמיד.
^{דעת הרמב"ם על אריסטו)} ונראה לי שאין הוא פוסק שראיותיו בעדה הן הוכחה, אלא לדעתו היא הראויה והמתאימה ביותר. דעת פרשני אריסטו) אך ההולכים אחריו ומפרשי ספריו טוענים שהיא מחויבת ולא (רק) אפשרית, ושהיא הוכחה. דעת ה"מדברים") וכל אחד מן ה"מדברים" שואף לקבוע שהיא נמנעת. הם אומרים: אין להעלות על הדעת כיצד ייווצרו אינסוף מחודשים בזה אחר זה. אם כן תוקף דבריהם הוא מתוך כך שזה מושכל ראשון לדעתם. דעת הרמב"ם) ומה שנראה לי אישית הוא שההנחה הזאת אפשרית, לא מחויבת כמו שאומרים המפרשים של דברי אריסטו, ולא נמנעת כמו שטוענים ה"מדברים".
³¹ אין הכוונה כעת לבאר את ראיות אריסטו ולא את הספקות שלנו לגביו, ולא לבאר את דעתי לגבי חידוש העולם. אלא הכוונה כאן היא להציג את ההנחות שאנו נזקקים להן בשלושת מושאי החקירה שלנו.
הקדמה לפרקים הבאים
³² לאחר שהקדמתי את ההנחות האלה והודיתי בהן, אחל לבאר את מה שנובע מהן.