XVII. תמורה
משנת תמורה מקורות מקורות היא:
פ"ה מ"א: כיצד מערימין על הבכור וכו' – הוא המשכו של פ"ג מ"ה (שהוא סתם כר"ש), ופרק ד' כולו מפסיק באמצע.
ובפ"ב מ"ב שנינו: חטאות היחיד שכיפרו הבעלים1כנו' הו' לו, כי"י פרמא וב' ועוד. מתות ושל ציבור אינן מתות (סתם כר"ש שאחריו) וכו' אמר ר' שמעון מה מצינו בולד חטאת וכו', ורחוק לומר שמי ששנה משנה זו לא שנה כבר לפניו במקום אחר את ההלכה של חמש החטאות המתות (שבפ"ד מ"א).
ואמנם בתוספתא נשנית אותה הלכה של פ"ב מ"ה – בסוף פ"ב שם, שהוא מקביל לסוף פ"ד של המשנה, ורוב פ"ד נכנס שם לפני אותה הלכה.
ואמנם משנת "חמש החטאות" שנויה גם במעילה פ"ג מ"א, שיש בה הרבה ממשנת ר' שמעון2פ"א מ"ב אמר ר"ע – משנת ר"ש בתוס' פ"א ה'; פ"ד מ"ו: הבגד וכו' אמר ר' שמעון [כנו' הבבלי וכ"י פרמא] מה טעם וכו', וכולה ר"ש, כמו שהובאה בתוס' שם ספ"א; ופ"ד מ"ד האוכל שנטמא וכו' – ר"ש הוא, כמו שמפורש בברייתא שבבבלי יז סע"ב = תוס' טהרות פ"א. כמו בתמורה.
כי במשנת תמורה ישנן כמה סתמות כר' שמעון:
1) פ"א מ"ו: קרבנות בדק הבית אינן עושים תמורה, אמר ר' שמעון והלא וכו' – כולה ר"ש, שאינו מוציא קרבנות בה"ב מ"קרבן" אלא מהיקשו למעשר (רש"י ותוי"ט).
אבל "שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה" וכו', שברישא – רבנן היא (תוי"ט), או רבי, בברייתא שבגמרא יג ב3ועי' רש"י שם בע"א. החולק על ר"ש, וע"כ סתם ברישא כחכמים.
ובת"כ בחוקותי פ"ט ג–ד מוציא בדק הבית מ"קרבן", וציבור ושותפין מן "לא יחליפנו ולא ימיר", ובדברי ר"ש החולק אינו מזכיר אלא "מה מעשר קרבן יחיד אף אין לי אלא קרבן יחיד".
2) פ"ב מ"ב: ושל ציבור אינן מתות – סתם כר"ש שאחריו (עי' לעיל).
3) פ"ג מ"א: ולדן וולד ולדן וכו' – כרבנן דר"ש, שנחלקו ר"א וחכמים גם בולד ולדן, וחכמים אומרים יקרבו, אבל המחלוקת שאחריה שנויה ע"פ משנת ר"ש: רא"א ולד שלמים וכו' אר"ש לא נחלקו על ולד ולד וכו'.
ומפני שמשנתנו זו לפי־כך שני תנאים שנו אותה,, נדחקו ע"כ בגמרא לפרש "לא נחלקו שלא יקרב אלא יקרב", כדי שלא להעמיד אותה בתרי תנאי.
4) פ"ג מ"ה: אמר ר' שמעון מה הטעם וכו' – כולה ר"ש.
5) פ"ו מ"ד: עופות הרי אלו אסורין וכו' שהיה בדין וכו' – ר"ש הוא, שכך שנינו בספרא נדבה פרשה ו ד: אמר ר' שמעון מה אם המוקדשים שהמום פוסל בהם וכו' העוף שאין המום פוסל בו וכו' ת"ל לכל נדר להביא את העוף, וכך שנינו בסתם ספרי (שהוא ר"ש!) תצא פיס' רס"א: לכל נדר לרבות את העוף ומה מוקדשים וכו'.
6) פ"א מ"ג: אין ממירים אברים בעוברים וכו' (ועי' פ"ב מ"ג) – ר"ש היא לפי הבבלי (חולין סט ב), והוא מביא ראיה לזה מדברי ר' יוסי: אמר ר' יוסי והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה, כאילו חבירו החולק עליו מודה בזה. אבל רק ר"ש סובר בזה כר' יוסי4ברייתא שם ובתמורה יא ב, בתוס' פ"א משובש..
ואנו כבר ראינו, שאמנם כמה סתמות בתמורה – ר"ש הן.
"ר' שמעון" בתור חולק נזכר בפ"א מ"ב, פ"ג מ"ג, פ"ז מ"ג ומ"ד.
בפ"ד (עי' לעיל) נזכרו גם תנאים מאוחרים, רבי וחכמים בפ"ד מ"ג5ושמואל בירוש' פסח' פ"ט לז ע"א מפיך ותני., ובמ"ד ר' אלעזר בר' שמעון; ורבי נזכר גם בפ"ו מ"ב, ו"החכמים" שם הוא ר' יוסי בר' יהודה (תוס' פ"ד ו ומוחלפת). ור' יוסי בר' יהודה נזכר גם בפ"ב מ"ג. ואמנם "וכן האומר" וכו' שבפ"ו מפסיק ואינו מאותו ענין, ואפשר שנוסף מתוספתא.
אבל בכל־אופן נסדרה מסכת זו באחרונה בבית־מדרשו של רבי.