א. אמר רב חסדא אכל בשר אסור (הגה"ה) לאכול גבינה פירוש עד סעודה אחרת שכך היה נוהג מר עוקבא וכתב בסמ"ק אפי' אם ינקר שיניו שלא ישאר לו שום דבר ביניהם כדפירש"י משום שהבשר מוציא שומן ומושך הטעם זמן ארוך בפיו עכ"ל. וכתב במרדכי פ' כ"ה שנהגו העולם שלא לאכול גבינה אפי' לאחר בשר עוףא)א) וכן כתב הרשב"א בתשובת סימן ש"ז וע"ש::
ב. ונהגו להחמיר אפילו לא אכל בשר עצמו אלא רק תבשיל מבשר או משומן של בשר אפי' בקנוח והדחה מטעם דלעיל דאע"פ שאין נדבק בין השיניי' מ"מ טעם של שמנונית הבשר נמשך בפיו זמן ארוך וגם מטעם שכ' במרדכי פ' כ"ה משום מהר"ם ראיתי את מורי שאסר לאכול גבינות אחר בצים מטוגנים בשומן אווז משום גזירה אטו בשר בחלב ולא כדברי ר"ת וה"ג עכ"ל:
ג. ובשיעור עד סעודה אחרת נחלקו גאוני עולם יש שפסקו שצריך להמתין ו' שעות שיעור שמסעודת שחרית לסעודה של ערבית ור"י וראבי"ה פסקו שאפילו אם סילק ובירך מיד אחר אכילת הבשר מותר לאכול גבינה מיד כיון שלא חילקו חכמים ליתן שיעורב)ב) בשערים הביא דעות שונות וש"ד ומיהו נהגו העולם כפסק הרמב"ם שצריך ו' שעות בין סעודה לסעוד' וע"ש סי' ע"ו:. אך אמר מהר"ק בנו של ר"י א"ז דאף לפי' ר"י אין לו לברך ע"מ לאכול גבינה מיד. ולה"ג ור"ת דווקא בלא קינוח והדחה אבל בקינוח והדחה אף באותה סעודה מותר ומפרשי' ומר עוקבא מחמיר אנפשיה הוה:
ד. ונהגו העולם להמתין (הג"ה) שעה אחת מכ"ד ליום אחר ברכת המזון ואוכל אז גבינה אפילו בלא קנוח וממתין השעה אפילו אחר אכילת בשר חיה ועוף:
ה. וכתב בסמ"ק אפי' בסעודה אחריתי אם יודע שיש בשר בשיניו צריך לנקרו משם ואפי' שהיה ממתין ו' שעות ויותר בין סעודה לסעודה דהבשר בין שיניו נידון כבשר אחר דכתיב הבשר עודנו בין שיניהםג)ג) ואין חילוק בין בשר עוף לבהמה מהרא"י ז"ל ש"ס:. ולכן אם היה לו בשר בין שיניו היה נוגע עתה בחלב או יבלעם יחד ויאכל בשר בחלב:
ו. ואין לחלק כלל בין בשר בהמה חיה ועוף דקרא בבשר עוף נאמרת וכ"ש בשר בהמה וחיה וכ"כ בסמ"ק שקיי"ל כב"ה דבשר בהמה חיה ועוף אסור בחלב מדאורייתא וכן יש להחמיר בבשר חיה ועוף כבשר בהמה בכל מילי עכ"ל:
ז. וכתב בי"ד אבל באותה סעודה אפילו לא יהא דבר בין שיניו אסור כדפרשי' לפי שהבשר מוציא שומן והלכך הלועס בשר לתינוק אפילו לא אכלו צריך ג"כ להמתין עד סעודה אחריתי עכ"ל. והכי נהגינן:
ח. אבל אם אכל מקוד' החלב או גבינה חדשה שלא עברו עליה ו' חדשים או כל מיני חלב מות' לאכול מיד בשר אחריו אפי' באותה סעודה עצמה ע"י קנוח והדחה לידיו ולפיו (וכ"כ בשערים דמותר ע"י קנוח והדחה). ויכניס אצבעו בפיו כדי להדיחו יפה יפה ויאכל דבר המקנח ושותה אח"כ יין או מים דכך נהג ר"י הבחור (וכ"כ בשערים שכן עשה ר"י). וכתב מהר"ם אין נפקותא איזה מהן יקדים ההדחה או הקנוח וכל דבר ראוי לקנח בו חוץ מן עשבים ותמרים וקמחים. וסימן יצא עת"ק מפיכם. דהירקות רכיכין הן. ותמרים וקמחים נדבקים בחיך ואינם מקנחי' יפה. ונוהגין לשרות פת ביין או במים ואוכלו. או אוכל איזה פירות ושותה אח"כ והוא קנוח מובחר. (וכ"כ בשערים דכן נהג ר"י הזקן):
ט. וכתב בסמ"ק ואין חילוק בין שאכל בלילה או ביום אע"פ שרואה ביום שאין דבר נדבק בידיו שמא נדבק שמנונית הגבינה בידיו ולאו אדעתיה עכ"לא)א) ובשערים כ' דביום א"צ נטילה אלא הדחה וקנוח הפה. כתב א"ז בשם רשב"ם שאם אכל תבשיל של גבינה ורוצה לאכול תבשילין של בשר צריך נטילה אפי' ביום. ופי' בהג"ה ובאשרי הטעם משום דתבשיל נדבק יותר מגבינה עצמה. כן המנהג ליטול ידיו אפי' ביום לאחר כל מאכל של חלב ואם יש להקל שלא להצריך נטילה זהו דווקא מגבינה עצמה שהיא יבשה וקשה ולא בשום מאכל חלב ולא בתבשיל מהרא"י ז"ל::
י. אבל אם אוכל גבינה ישנה שעברו עליה ששה חדשים. וכן כל גבינה (המתולעת) אע"פ שאין איסור בדבר דהא אין נדבק בשיניים ואפילו אם תדבק בודאי לא מקרי גבינה כמו הבשר שבין השיניים. מ"מ מדת חסידות ופרישות ונכון לכל בעל נפש שלא לאכול אחריו בשר באותה סעודה אפילו בקנוח והדחה לפי שממשיך ג"כ הטעם שלו בפה זמן ארוך יותר מביצים המטוגנין בשומן אווזות שהעולם נזהרין מלאכול אחריהם גבינה ונמצא שאוכל טעם בשר בחלב יחד ונראה ג"כ כאלו אכל בשר וחלב יחד. ועוד דהא כתב במרדכי פרק כל הבשר דמה"ט גזר מהר"ם ז"ל בעצמו להחמיר בבשר אחר גבינה כמו בגבינה אחר בשר לפי שפעם אחת מצא גבינה בין שיניו מסעודה לסעודה. ומיהו איסור מיהא ליכא דדוקא טעם הבשר שבפה נקרא טעם מאחר שעיקרו מיקרי בשר ושייך לגזור בו אטו בשר בחלב:
יא. ובא"ז מייתי מהירושלמי מפרק אלו דברים שאדם יוצא בהם י"ח בפסח הדא אמר האי מאן דאכל חובץ ובעי למיכל קופר בעי לבער פתיתין. פי' אדם שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השולחן כל הלחם שהיה עם הגבינה ולהביא לחם אחר לאכול עם הבשר עכ"לב)ב) הדבר ברור שאסור לאכול גבינה על מפה שאכלו עליה בשר וכן איפכא לפי שאין לך כל מפה ומפה שאין עליה כמה טיפי בשר שנפלו עליה וכן כשמקנחין עליה סכין שחותכין בה בשר וע"ש. וכן הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין ש"ב וכן איפכא וע"ש בתשובת רשב"א סי' ע"ו::
יב. וכתב הרמב"ם והסמ"ג וסמ"ק אסור להעלות גבינה על השלחן שאכל עליו בשר עוף כדברי ב"ה שמא יאכלנו יחד. אבל השלחן שמסדר עליו את התבשיל נותן זו בצד זו עכ"ל. והיינו משום דמאחר דהוי לפי שעה לא חיישינן בהו שמא יתערבו יחד:
יג. וכתב עוד בסמ"ק וכן פירש"י שני בני אדם המכירים זה את זה הוי כעין תפיסה אחת ואסור לאכול יחד בשלחן אחד אחד גבינה ואחד בשר אם לא שישימו היכר ביניהם שמא ישכחו ויאכלו. וכן מוכח בעבודה זרה פרק ר"י גבי אבני מרקוליס שתפיסה הוי כשאין דבר גבוה מפסיק. וכ' הרמב"ם פרק ט' דא"מ אפי' בשר חיה או עוף צריך שיהא ההיכר שביניהם דבר שאין אוכלין ממנו וקצת גבוה כגון קערה או קנקן. וכתב בא"ז ר"פ גיה"נ וצריך נמי מפה בפני זה ומפה בפני זה:
יד. וכן לא ישתו מכוס אחד אפי' כשיש היכר בפניהם דשמא יאכלו ג"כ זה עם זה. וכן כתב בצהרי"ם ומנהג שלא יאכלו על מפה אחת אפילו חדשה ולא ישתו מכוס אחד עכ"ל. ונכון ליזהר אפילו אם ישבו על שתי שולחנות אם לא שידיח הכוס בין כל שתייה ושתייה משום דרוב פעמים נדבק קצת שמנונית של המאכל מכל אחד בפיו ונדבק אז בכלי ובולע כל אחד ממנו. אבל שני אכסנאים הבאים משני דרכים ואין מכירין זה את זה מתיר רשב"ג לאכול יחד בשלחן אחד זה בצד זה אחד בשר ואחד גבינה בלתי דבר היכר מפסיק ביניהם. לפי שאין לבו של זה גס בזה כדי שיאכל עמו ומיהו לשתות בכוס אחד ודאי אסור דמתוך כך יתחבר זה לזה ויבאו גם לאכול יחד. וכן מטעם שמנונית שדבוק בכלים כדאיתא לעיל:
טו. וכתב בספר מצות קטן אבל חלות ח"ל מותר לכהן לאכול עם הזר על השלחן:
טז. בפרק כל הבשר אר"נ (הגה"ה) אסור להניח כד של כותח אצל כד של מלח אבל כד של כותח אצל כד של חומץ מותר להניח לכתחילה. ומיירי ששניהם פתוחים. ומפרש הרמב"ם פרק ט' דא"מ הטעם דהמלח שואב טעם הכותח ונמצא שמבשל הבשר שנתנו בו בטעם חלב אבל החומץ אינו שואב טעם הכותח עכ"ל. והילכך אם עבר והניח אצלו ודאי אסור למלוח בו בשר לכתחי'. ומיהו אם שכח ומלח בו בשר מותר בדיעבד דלא גרע מפת וד"א דריח דתנורא)א) והכא משמע קצת כדברי דר"נ מדלא נקט יותר חידוש אסור בדיעבד במלח: אבל התו' והסמ"ג והרא"ש מפרשים דשמא יתיז מן החלב לתוך המלח והילכך דווקא אצל כד של מלח אסור דאם יפול מן הכותח לתוכו לא יתבטל דאין נראה וניכר בתוכו לפי שהוא עבה וצ"ל דלא חיישינן שמא יפול לתוכו בנ"ט. דאם כן בכל דבר נמי. דודאי היה מרגיש בדבר ורואה. ולא חיישינן אלא לניצוצית ועוד דהא אף היתר בהיתר צריך ששי' כדאיתא לעיל בסו' תשו' אל"א (אפשר שהוא ר"ת "אפשר "לסוחטו "אסור) (אלא) א"ס משום דבכל דבר הניכר אין מועיל ביטול אלא כ"פ שיכיר האיסור זורקו והשאר מותר:
יז. אבל בחלב אחרת שאינה עבה וכן אף כותח אצל חומץ מותר להניח לכתחיל' דהוי כמו ס"ס שמא לא יפול לתוכו ואת"ל יפול בו אז מתבטל ואין שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחילה דאינו ודאי וגם אין מוסיף עליו. ומכ"ש שלפי זה מותר הבשר שנמלח בו דאפילו לכתחילה היה יכול למלוח בו לפי זה אע"פ שאפשר לו בלא כותח דאין מחזיקין איסור בדיעבד בשאין ריעותא לפנינו:
יח. וכתב בא"ז פרק כ"ה בשם ריב"ש שלא להניח לכתחיל' תבשילין של בשר וחלב בתיבה אחת זה סמוך לזה ואפי' שאינם חריפין אם לא שיכסה כל אחת בטוב שמא יתערבו ולאו אדעתיה. והיינו הטעם דאין כאן ס"ס דשמא יפול בו בנ"ט דהרי של איסור הוא ומיהו בדיעבד כשר דלא מחזקי' איסורא כשאין ריעותא לפנינו כדפרי':
יט. תניא פ' כ"ש אין לשין העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. וכעינא דתורא שרי. ופי' הרמב"ם ורי"ף שהיינו אם יש בו סימן שנשתנה בצורתו או בקטנותו מפת אחר מותר לאוכלו לבדו עכ"ל. וכ"ש עם בשר ומשמע אפי' הרבה והכי נהגינן (הגה"ה) ולא כפרש"י והתוספת שפי' דווקא בעוגה קטנה ודבר מועט שנאכל מיד ולא יבא לידי שכחה דבשל סופרין הולך אחר המיקל ומה"ט אנו אוכלין פשטיד"א ופלאד"ן שנאפו כל אחד לבדו או עם פת דליכא למיחש דילמא אתי למיכל עם חלב או עם בשר מאחר שניכר בהן הבשר או החלב וא"צ להשים עליהם עצמות או גבינה לסימן. וכן מותר מהאי טעמא ללוש קלוני"ש ועוגות שעושין לשבת ברוטב או בשומן של בשר אע"פ שהן גדולין דנשתנו בצורתן מפת אחר (וכ"כ מהרא"י ז"ל עיין סימן ל"ט א' לעיל) וגם נאכלין מיד: