וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם דבר וכו' זאת החיה (ויקרא יא-א-ב) . ויש לדקדק מאי לאמר אליהם. והנראה דהנה רש"י ז"ל כתב על פסוק (שמות ב, ז) האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות, שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהוא עתיד לדבר עם השכינה לפיכך לא רצה לינק מטמא משום שעתיד לנבא לישראל מפי השכינה. והרמב"ן הקדוש כתב, מה שאסרה לנו התורה אלו הטמאים משום שאלו מולידים טבע אכזריות בגוף האדם וישראל עם קדוש צריכין להיות להם מדת החסד ולעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא לדבר עם כל איש מישראל כמו שנאמר (יואל ג, א) ונבאו בניכם ובנותיכם, ונמצא כיון שהקדוש ברוך הוא ידבר עמהם ואיך שייך שהפה שאכל טמא ידבר עמו השכינה. וזהו הרמז וידבר כו' לאמר אליהם, הרמז שאני עתיד לאמר אליהם לכל אחד ואחד ולכך לא יאכלו דבר טמא: Exodus 11,1. Hashem spoke to Moses and Aaron to say to them: speak to the Children of Israel; saying: “this is the category of living creature that you are allowed to eat, etc.;” we must first concentrate on the meaning of the words לאמר אלהם, a combination not found elsewhere in the Torah.
In order to get a better understanding of the legislation that follows it is worthwhile to look at Rashi on Exodus 2,27 where Moses’ sister Miriam asks the daughter of Pharaoh if she should call for her a Hebrew wet nurse to suckle the infant Moses. Rashi explains that Moses had refused to be nursed by any of the Egyptian wet nurses, the reason being that in light of his destiny of communicating closely with G’d in the future, it was not appropriate that his body should have absorbed life-sustaining milk from a ritually impure wet nurse.
Nachmanides adds that what the Torah forbade the Jewish people to eat are those creatures that are cruel and insensitive by nature, and if we were to absorb their meat some of it would leave such tendencies behind in our bodies. The Jewish people being a holy nation must preserve this status and display love and compassion rather than cruelty or insensitivity to the needs of other creatures. We have it on the authority of the prophet Joel (Joel 3,1) that there will come a time when all members of the Jewish people will become endowed with prophetic powers and in order for G’d to communicate with them directly their bodies must retain the capacity to at all times respond lovingly to the needs of others. It would be most inappropriate for the mouth that has been fed ritually unclean and therefore abhorrent creatures, to be addressed by the Divine Presence. An allusion to this future state of affairs is contained in the words לאמר אלהם, “to speak to them,” at this point before the Torah lists the living creatures that are repeatedly referred to as abhorrent, and therefore not fit as food for the Jewish nation, [although, after the deluge all of them had become permitted for the descendants of Noach. Ed.]
* בפסוק ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עיזים לחטאת, ומסיים הכתוב שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי ה' היום נראה אליכם (ויקרא ט, ג-ד). הנה לכאורה יש לתמוה הרי אנן קיימא לן (פסחים צו.) שלכל קרבן צריך ביקור ד' ימים ולמה בכאן צוה השם יתברך ליקח קרבן וליקרב ביום א' בלא ביקור ד' ימים. עוד בפסוק וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת כו' ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, יש לדקדק במה שכתוב וירד מעשות החטאת, ולא כתב ויצא מעשות כמו שכתוב בפסוק של אחריו ויצאו ויברכו את העם: Exodus 9,3. “and to the Children of Israel say as follows: ‘take a he-goat for a sin offering;” this verse concludes with the words: “as well as an ox and a ram as a peace offering to slaughter in the presence of the Lord and a gift offering soaked in oil, for on this day the Lord has appeared to you” (collectively). This verse which sounds as if it was an afterthought, raises the question how this was possible as we have a rule (Pessachim 96) that any animal designated as a sacrificial animal must undergo at least 4 days of examination to determine if it is not blemished in any way. Why did G’d command to take these animals and present them as sacrifices on the same day they had been selected without their having to undergo the four day period during which they would be examined as to the state of their fitness? The fact that this occurred on the same day is evident from the fact that Aaron did not descend from the altar and bless the people until all the animals and the gift offering had been presented (verse 23).
ונבא לבאר מקודם מאמר חכמינו ז"ל במסכת אבות (ב, א) ר' אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם כו', כי הנה ידוע גודל מעלות ישראל, כי יעקב בחר לו יה, ורצה בנו להיות לו לעם סגולה מכל העמים לעבוד אותו יום ולילה בלב תמים. והנה ידוע גודל מעלות הצדיקים העובדים אותו בלב שלר' שהם מושלים כביכו"ל בהקדוש ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל (מו"ק טז:) צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק, והם למעלה ממדריגות המלאכים. ולפי זה נאמר בכוונת הכתוב (ישעיה סא, י) שוש אשיש בה', כי שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי י, א) בן חכם ישמח אב, ואנו נקראים בנים למקום. ונמצא כשהצדיק עובד את ה' אזי כביכו"ל השם יתברך מקבל תענוג מאדם הזה. והנה דרך משל, לאב שיש לו בן והבן ההוא לא יחסר לו כלל שהון ועושר בביתו והאב יש לו מזה תענוג שהולך לבנו כאשר לבו חפץ. והנה להבן ההוא שנתן לו השם יתברך כל טוב אין לו תענוג מזה שנתן לו השם יתברך רב טוב וברכה, רק התענוג הבן ההוא הוא מה שהאב יש לו תענוג מאתו זהו שמחתו ותענוגו. כך הצדיק העובד את ה' ומוכן לרב טוב הצפון לו לעתיד לבוא אך החדוה והשעשועים שלו שהשם יתברך יש לו תענוג מעבודתו. וזהו שוש, כלומר שאני שוש בשמחה רבה מחמת אשיש בה', שאני מביא שמחה בה' בשביל זה אני שמח שמחה רבה שזכיתי לכך להביא חדוה להשם יתברך קרוץ מחומר כמוני ישמח את הבורא ברוך הוא אשר ידו בכל משלה. והנה הטעם מה שהשם יתברך מקבל תענוג מעבודת האדם יותר מאלף אלפי אלפים כתות מלאכים שעובדים אותו, כי ידוע שיצר לב האדם רע מנעוריו ומיד לפתח חטאת רובץ, ואף על פי כן כשאדם פונה עצמו מכל עסקיו ומתחיל לעבוד את הבורא בשמחה ובלב שלם לעשות נחת ליוצרו ומתגבר על יצרו שלא לילך אחר תאוות לבו אזי השם יתברך יש לו תענוג גדול במה שהוא מכניע את היצר הרע לעבוד את השם יתברך בלב שלם: It is also significant that the Torah describes Aaron as descending from the altar on which the sin offering, the total offering and the peace offering had been presented, whereas when reporting Moses and Aaron “leaving” before blessing the people, the Torah does not mention what they had been doing inside the Tabernacle before leaving it.
Before answering our question it is necessary to explain a Mishnah in Avot 2,1 in which the author of the tractate Rabbi Yehudah hanassi answers his rhetorical question: “what is the correct course in life that a person must walk?” (how must he organize his daily life), The Rabbi answered: כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, “he should only do what reflects credit (distinction) upon himself who adopts it as well as confers credit upon himself in the eyes of other people.”
We know from psalms 135,4 that the Jewish people achieved great distinction when we read כי יעקב בחר לו קה ישראל לסגולתו, “for G’d chose Yaakov for Himself, Israel as His treasured possession.” We also know how highly esteemed are the righteous in His eyes who make it their primary concern to serve Him with a sincere heart, so that in the parlance of our sages they are considered as exercising a dominating influence on G’d Himself, as we know from Moed Katan 16 where the Talmud views the source of the righteous dominating influence on G’d as his very fear and awe of G’d. This position of the Jewish people, collectively, is perceived as a higher rank in the celestial regions than that accorded to the angels, and this is why the prophet Isaiah (Isaiah 61,10) was able to say שוש אשיש בה', “I greatly rejoice in the Lord,” seeing that Solomon had said in Proverbs 10.1 בן חכם ישמח אב, “a wise son provides his father with joy,” and we, the Jewish people, have been called G’d’s children in Deuteronomy 14,1 where the Torah writes: בנים אתם לה' אלוקיכם, “you are the children of the Lord your G’d.” From this it follows that the righteous child (son) who serves His Father sincerely and meticulously provides G’d with true pleasure.
Let us describe our relationship to G’d in terms of a parable of a father who has a son and this son is so perfect that he does not lack for anything, seeing that his father is blessed with unlimited material wealth and the son provides his father with constant pleasure as he watches his development to manhood. In other words, the father is completely happy. G’d in His capacity of being our “father,” is in a similar position when we serve Him as He deserves to be served, seeing that our obedience and love are the only assets in the universe over which He did not exercise absolute control from the moment they came into existence. Similarly, there is no greater satisfaction for the son than to serve his father lovingly as he is aware that this is the only gift that his father could not have given himself. This is why the prophet Isaiah chose the expression שוש אשיש, “I will rejoice and cause joy”, (אשיש, in the causative mode) emphasizing the reciprocal relationship between us and our father in heaven. Isaiah describes the great joy the Jewish people feel for being privileged to provide this feeling of satisfaction that G’d has when one or more of His free-willed creatures relates to Him in this way. Thousands of angels that obediently carry out G’d’s orders cannot provide Him with a similar feeling of joy, as the angels have not been equipped with a freedom of will, and have to do His bidding regardless of feeling so inclined or not.
G’d Himself has stated in Genesis 8,21 that man is exposed to evil urges from the day he is born, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, and that the evil urge lies in wait for him before he sets foot outside his home, לפתח חטאת רובץ, so that He certainly makes allowance for this when comparing man serving Him with the angels serving Him. He, as man’s Creator, is familiar with the obstacles man has to overcome in order to become not only a loyal servant of His, but one who is overjoyed to have been granted the privilege to demonstrate this. Man’s greatest achievement is to humble the evil urge [or better, the urge predisposed to lead man into becoming evil, as being G’d’s creature this urge cannot be evil per se. Ed.]
וזה כוונו חכמינו ז"ל (סנהדרין צט.) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, כי הקדוש ברוך הוא מקבל תענוג מבעל תשובה יותר מהצדיק גמור, שהצדיק גמור אין לו יצר הרע כבר ובקל הוא עובד אותו אבל הבעל תשובה שעד עתה היה יצרו מתגבר עליו ועכשיו שיבר אותו ומכניע אותו עד לעפר ואז להשם יתברך תענוג גדול ממנו. וזה כוונו חכמינו ז"ל (אבות ב, א) איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה, דהיינו שכל עסקיו יחשוב שיעשה תענוג להשם יתברך שיתפאר השם יתברך עמו וזהו שיהיה תפארת לעושיה, דהיינו להשם יתברך שהוא ברא אותו. ומפרש ותפארת לו, כלומר למה הוא תפארת להשם יתברך ממנו ולא מכל המלאכים והשרפים. ואמר מן האדם, כלומר עבור שהוא אדם לבוש בגשמיות ואף על פי כן הוא מתגבר את עצמו לעבוד אותו בלב שלם ומזה בעצמו השם יתברך מתפאר עצמו עם בריותיו יותר מכל המלאכים והשרפים שעובדים אותו: These considerations prompted the Talmud in Sanhedrin 99 to state במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד, “perfectly righteous people, i.e. those who have never tasted sin, cannot take their place next to repentant sinners, as the latter have struggled much harder to rehabilitate themselves after having tasted the immediate benefits in this life of having sinned.” The repentant sinner provided G’d with much greater pleasure when he repented than the צדיק גמור, the unblemished righteous person who had never been exposed to temptation and had conquered it. The repentant sinner had proven that it is possible to break the hold that the evil urge had claimed over him after he had established this hold as a result of his victim having succumbed to temptation the first time.
This is the deeper meaning of the Mishnah in Avot 2,1 where Rabbi Yehudah hanassi described what is a successful course for man to follow in life as being to provide “glory,” תפארת for His maker. The second part of Rabbi Yehudah’s statement that man’s actions should also “confer glory on האדם, “the person having performed these deeds,” our author views as meaning that man should appreciate that his “glory” consists in being able to do what no angel can do, i.e. serve the Lord and provide Him with pleasure due to his having had to overcome obstacles in his desire to serve his Maker. This is the “glory” G’d had bestowed on man. If you were to say that Rabbi Yehudah ascribes this “glory” as emanating from “man,” i.e. מן האדם, what Rabbi Yehudah meant by the word מן, “from,” is “that it originates from,” i.e. man’s glory originates in the very fact that he is “man,” equipped with choices so that making the right choice results in joy in heaven as well as on earth.
והנה ידוע מה שכתב האלשיך, על פסוק (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שלא יהיו ישראל סבורים שהשם יתברך ישכון בבית המקדש לבד, רק שהעיקר שהשכינה תשרה בישראל. וזה אמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כלומר ושכנתי בישראל אשכון ולא בבית המקדש לבד. והנה אמרו רבותינו ז"ל כל האומר ושחט אותו על ירך המזבח כו', אפילו שהוא עכו"ם כו'. ונבוא לבאר מאמר חכמינו ז"ל, כי הנה ידוע כי מהראוי היה שישראל יקרבו עצמם לה' לכפר עליהם אך שהשם יתברך ברוב רחמיו ציוה להקריב בהמה חלף האדם עצמו ולכן כשהאדם אומר ושחט אותו יחשוב בדעתו כמו שאמרו חכמינו ז"ל ושחט אותו, דהיינו אותו עצמו הוא רוצה לשחוט בשביל אהבת הבורא וזהו ושחט אותו. ואזי כשחושב כך אז אפילו הוא עכו"ם כו', כי זה הוא דבר גדול לחשוב להקריב את עצמו. והנה משום הכי צוה הקדוש ברוך הוא לטעון ביקור לקרבן, כי כשהקריבו קרבן הצריכו לחשוב שהקרבן יהיה חלף עצמו וכאילו הוא עצמו הקריב עצמו. והנה יש ד' יסודות בבהמה, ולכן בכל יום ויום היה הביקור להוציא אותו מיסוד הבהמה עד שיצא מיסוד הבהמה כדי שיהיה חשוב כאדם עצמו. והנה הכא ביום השמיני דמלואים לא הצריכו ביקור, כי הקרבן לא היה פועל באותו הזמן, כי לא הצריכו לקרבנות בשביל לכפר עליהם, כי אז היה להם הזדככות והיו מטוהרים מכל חטא ועון רק הקרבנות היו לשמוח לפני ה' ולכן היה השראת השכינה במשכן בשביל אהבת הבורא לישראל דוקא שהיה עת רצון מחמת שהיו ישראל אז במדריגה גדולה ובמעלה עליונה ולא בשביל הקרבנות, כי לא הצרוכו הקרבנות אז לכפר כו', ומזה הטעם לא היה טעון ביקור: Rabbi Moshe Alshich’s commentary on Exodus 25,8 in which G’d instructs the Jewish people through their leader Moses to build for Him a Tabernacle, (residence) on earth in their midst, was not intended to imply that this signaled G’d’s move from the celestial regions to earth, is well known. The purpose of the Tabernacle is to signal that the principal Presence of G’d was to be on earth, i.e. amongst the Jewish people, as is clear from the words: ושכנתי בתוכם, “I shall take up residence amongst them;” the operative word in that line is the word בתוכם, which ought to be translated as “within them,” within the hearts and minds of the Israelites, as opposed to G’d’s presence being confined to a Temple.
When commenting on Leviticus 1,11 ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, “he is to slaughter it (the sheep or goat offered as a burnt offering) on the northern side of the altar,” our sages comment [seeing that it is quite unclear who is the subject of the word ושחט, Ed.] that it includes also a gentile who offers a burnt offering consisting of a sheep or goat. [I could not find the source of this statement. Ed.]
We need to explain what prompted our sages to make the comment we just quoted. It is generally accepted that the idea of animal sacrifice contains a large measure of symbolism, i.e. that the donor presents the animal in lieu of his own self, who if the sacrifice was in expiation of a sin committed by the donor, should have paid for this with his own life. The expression לכפר עליהם, “to atone on their behalf,” (or a similar formula) appears dozens of times in the Torah in conjunction with animal sacrifice. Our sages therefore saw fit to understand the subject in our verse of the word אותו as not being the animal, but the person presenting it as a sacrifice. They do not,- if I understand the author correctly,- consider this as an act of contrition by the donor of the burnt offering, [seeing that a burnt offering does not atone for transgressions of negative commandments, Ed.] but as an expression of the donor’s love for Hashem, his preparedness to prove that love with his own life.
There are four basic elements making up a healthy animal [of the categories fit for offerings on the altar], and the four elements each require a day’s observation before the prospective animal is approved. The four days therefore symbolize a progressive “spiritual” ascent in the fitness of such an animal to substitute for its owner. Only then is it slaughtered. Once the animal has passed the tests concerning its health, it is perceived as being as close to a human being as is possible, so that it is able to take the place of the human being on whose behalf its being offered.
The chapter that we are discussing described the state of the nation on the eight’s day of the consecration of the Tabernacle, (9,1) the first day of Nissan, a day on which the priests had already completed seven days of preparation. During the preceding seven days the need for an animal sacrifice to atone for the people or the priests did not exist, as both had been sufficiently refined spiritually during those days so that they were in a state of physical and mental purity. The only reason that these sacrifices were presented nonetheless, was to enable the people to rejoice in the presence of the Lord, so that as a result the Shechinah [which had not been manifest since the sin of the golden calf, Ed.] would once more manifest itself as being present among the nation. When the Torah therefore wrote in 9,3 that the people were to take (as a sacrifice) a he-goat, as a sin offering as well as a calf and a sheep as a burnt offering, there was nothing strange in this being done without the customary preparation for these animals for four days prior to their being slaughtered. In fact the words והקרב לפני ה', “and present as sacrifice in the presence of the Lord,” (verse 2) may be understood as specific permission to dispense on that occasion with the usual examinations and waiting period.
וזה כוון הכתוב קחו שעיר עיזים, כלומר קחו השתא. ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה', כלומר קחו מיד היום לזבוח לפני ה'. ועל מה לא היה טעון ביקור על זה אמר הכתוב כי היום ה' נראה אליכם, כלומר השראת שכינתו תהיה אליכם, כלומר בשבילכם ולא בשביל הקרבן, רק מחמת שאוהב אתכם הוא משרה שכינתו ביניכם לכן לא הצריכו ד' ימים ביקור. והנה העיקר למדריגה של כהן גדול שכיפר על כל ישראל היה צריך להיות במדריגה יותר מכל ישראל לכן היה מכפר על כל ישראל. והנה עיקר השראת השכינה על האדם הוא כשמנהיג את העולם ועוסק עם כל אחד ואחד לקרב אותו לעבודת הבורא ברוך הוא כל אחד ואחד לפי מדריגתו אז בזכותא דרבים שעוסק עמם שמא יחזרו בתשובה והשם יתברך משרה שכינתו עמנו. והנה זה הצדיק שאינו מקרב כל כך לעסוק עם כל אחד לקרב אל הבורא רק מחזיק לעצמו אזי אין השכינה שורה עליו כל כך, כי ליכא זכותא דציבורא. ולזה כוון הכתוב וישא אהרן את ידיו, כלומר נשא את עצמו להיות מופרש ומובדל מישראל להיות בעצמו שלא לעסוק עמהם. אל כל העם, כלומר מה שהיה עד עכשיו אל כל העם, כלומר שעסק עמהם ועכשיו וישא אהרן את עצמו מהם לכן וירד מעשות החטאת, כלומר שירד מהשראת שכינתו שעד עתה לא היה יכול לעשות החטאת העולה והשלמים, כי כתבנו שבהיות כהן גדול מקריב קרבן בשביל ישראל היה צריך להיות במדריגה גדולה ועתה שהופרש את עצמו מהם שלא היה זכותא דרבים עליו ולא היה במדריגה גדולה כל כך שיהיה יכול להקריב קרבן בשביל כל ישראל. ואחר כך ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו, כלומר ממדריגתם שהיו עד עכשיו שלא להיות פרוש ומובדל מן הציבור רק לעסוק עמהם כאשר היה בתחילה ויברכם וירא כבוד ה' אל כל העם, והתחיל גם עליהם לשרות שכינתו כבראשונה מחמת שהיו עוסקים עם הציבור והיה בזכותא דציבורא להשרות שכינתו עליהם יותר מאם היה פורשין מן הציבור אמן כן יהי רצון: If we were to ask why it was possible to dispense with the customary examination, the Torah itself answers this question by writing: ,כי היום ה' נראה אליכם “for on this day the Lord has manifested Himself to you.” G’d promised Moses when He issued the command that He would appear to the people again on that day.
The word אליכם at the end of this verse means: “for your sakes,” בשבילכם, as opposed to בשביל קרבנכם, “on account of your offering”. The presence of the Shechinah was due to G’d’s loving you; this is why there had not been a need of four days preparation for the sacrificial animals prior to their being slaughtered.
The principal reason that only the High Priest was able to be the intermediary for the Jewish people in the process of atonement, was that he had to attain a higher degree of spiritual purity than the remainder of the Jewish people. This enabled the High Priest to achieve atonement on behalf of the Jewish people’s sins.
The principal ingredient of the presence of the Shechinah amongst each individual of the Jewish people was that the Ruler of the entire universe took time to assist each one in his efforts to become a better servant of the Lord. Each one experienced a spiritual uplift according to his prior level of spiritual attainment.
It follows that when a tzaddik is concerned exclusively with his own personal progress toward intimacy with G’d instead of attempting to influence the people around in becoming penitents, he has not really emulated G’d’s attributes, and the Shechinah will not rest on him as he does not share in the merit of having raised the level of spirituality of his peers.
This is what the Torah referred to when it described (Leviticus 10, 22) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, “that Aaron raised his hands towards the people and blessed them.” Aaron’s lifting his hands symbolized his elevating himself to a higher spiritual level, one that distinguished him from the people at large, so that after having performed the ritual of offering the sin offering on their behalf, he needed to “descend,” i.e.וירד , in order to continue his former preoccupation of helping the people to attain ever higher levels of spirituality. The need to “descend” spiritually, at first glance sounding like a contradiction in terms, is explained by what we stated earlier that when a tzaddik is preoccupied with elevating his own spiritual level by neglecting his concern for the spiritual progress of his peers, he actually deprives himself momentarily or longer of the presence of the Shechinah. In the case of the duties of the High Priest, such a self-elevation had been a prerequisite for his being able to achieve his purpose; however, this had been permissible only on days when he had to be the people intermediary for their atonement. Once Moses and Aaron left the Tent of Meeting (verse 23 and returned to the people, i.e. their involvement with aiding the people’s spiritual progress, the presence of the Shechinah descended upon them also, as the Torah testifies when writing at the end of this verse: וירא כבוד ה' אל כל העם, “the glory of the Lord appeared to the entire nation.”