במשנה (פרק א משנה א) משה קיבל תורה מסיני. יש לדקדק דהוה ליה לומר בסיני. ונראה לבאר, דהנה כתיב (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם כו', וכן במצרים אמד (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך וכו' וכי אוציא, וכשאמר לו הקדוש ברוך הוא שיתן התורה על ידו והוא יהיה רבן של כל ישראל לא סירב כלל והיכן ענותנותו. אמנם אדרבא היא הנותנת, כי משה רבינו ע"ה הסתכל שהתורה תנתן על הר סיני והטעם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה.) לפי שהוא נמוך מכל ההרים, וראה שאין התורה ניתנת, כי אם על ידי השפל והגרוע מהכל לכן מיד נתרצה שתנתן התודה על ידו מחמת רוב ענותנותו שחשב שאין בישראל גרוע ממנו ואין התורה ניתנת כי אם על ידי השפל והגרוע מהכל. וזהו משה קיבל תורה, וקשה כנזכר והיכן ענותנותו. לזה אמר מסיני, שלמד מסיני שניתן עליו התורה ולא על שאר ההרים מפני שהוא נמוך מכל ההרים לכן גם הוא נתרצה מיד להנתן התורה על ידו:
במשנה בפרק שני דאבות (פרק ב משנה ב) רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משבחת עון. הנה לכאורה המאמר הלז תמוה מאוד מדוע תלוי חכמינו ז"ל דברי תורה בדרך ארץ. אך נראה לבאר, ונבאר תחילה לתרץ קושיות התוספות על מאמר חכמינו ז"ל (שבת לא.) והיה אמונת עתך חוסן ישועות וכו' (ישעיה לג, ו) ששואלין אותו לעולם הבא שאלה ראשונה נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, ובמקום אחר אמרו חכמינו ז"ל (סנהדרין ז.) תחילת דינו של אדם על דברי תורה. ונראה לבאר, דשאלה אחת הוא דהא בהא תליא, כיון דעסק במשא ומתן באמונה שפיר עסיק בתורה. דהנה יש תקנה לאנשים אשר הם מפוזרים ועוסקים במשא ומתן, כי צרכי ישראל מרובים האיך יכולים לעסוק בתורה בשעה שהם עוסקים במשא ומתן כמו שאמר דוד המלך ע"ה בכל דרכך דעהו (משלי ג, ו) כי הנה בשעה שאדם הולך בשוק בשעה שפגע בו אשה ואינו רוצה להסתכל בה ולא בבגדי צבעונים של אשה הוא דזוכר מאמר אסור להסתכל באשה ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה ונמצא לומד אז הלכה הנ"ל ובשוק ששם הוא הפקר ויכול הוא לומר שקר ואינו אומר דזוכר בפסוק לא תכחשו, ונמצא לומד אז זה הפסוק וצריך אדם ליזהר בזה מאוד שלא להגיד ולהוציא שקר מפיו. כי חס ושלום אם אדם מגיד שקר אז יש עליו למעלה מסטינים, כי אדם הכזבן אם מגיד לפעמים שמע ישראל בכוונה גדולה והבורא ברוך הוא מתחיל להתפאר עצמו בזה האיש שמקבל עול מלכות שמים עליו אזי בא השטן ואומר לפניו מה הרעש הזה שאתה מתפאר הלא הוא כזבן, ואם כן לא כיון בלבו מה שהוציא בפיו שמע ישראל, כי דרכו תמיד להוציא מפיו מה שלא היה בלבו שאין פיו ולבו שווין ונמצא צריך אדם להרחיק עצמו מאוד שחס ושלום לא יוציא דבר שקר מפיו. וכן כשבא לחנותו ובא אדם ליקח אצלו ונותן לו מדה טובה ואיפה צדק והין צדק ואינו טומן משקלותיו במלח אז הוא זוכר בפסוק (ויקרא יט, לו) איפת צדק והין צדק יהיה לך, ונמצא אם עוסק במשא ומתן באמונה אזי הוא לומד גם כן, כי חס ושלום שום רמאות ושום דבר רע אשר הוא מנגד התורה אינו עושה, כי זוכר בכל מעשיו ובכל עת ורגע בתורה הקדושה שלא יעשה מדה רעה חס ושלום וכן בכל דבר ונמצא אם עוסק במשא ומתן באמונה אזי גם כן הוא לומד. ומתורץ קושיות התוספות דשואלין אותו נשאת ונתת באמונה, וממילא לומד כל התודה, ואם כן מתחילה השאלה הוא גם כן על דברי תורה:
והנה בזה צריך האדם ליזהר מאוד ליתן מדת צדק, כי כעובדא דלתתא כן עובדא דלעילא כאשר האדם מתנהג עצמו כן השם יתברך מתנהג עמו במדה שאדם מודד מודדין לו, ונמצא אם אדם נותן מדה טובה ואינו מדקדק כלל ליתן דוקא בצמצום, רק שהוא מוותר אפילו יותר מהמדה הראוי לו כן כשהקדוש ברוך הוא מתחיל לשקול אותו מלמעלה אזי גם אם כף של עונות מרובים מכף של זכיות מכריע הזכיות על החובות, אבל אם הוא אינו נותן מדה טובה, אם כן כשהכף עונות מרובים בא יבוא השטן ויאמר שהוא אינו נותן מדה טובה, אם כן למה יכריע הזכיות על החובות ישלמו לו מדה כנגד מדה. והנה במצרים בשעה שהיו רודפים אחרי ישראל איתא במדרש על פסוק והמים להם חמה (שמות יד, כט) בלא וא"ו שבעת הזאת היו ישראל גם כן נדונים והיו שוקלין אותם עם המצרים ונמצא בודאי היה בישראל זאת המדה שנתנו מדה טובה ובשביל זה היו יוצאין זכאין בדין גם כשהיו ישראל בעת ההוא כמעט חס ושלום בנו"ן שעדי טומאה כדאיתא בזוהר, אף על פי כן היו יוצאין והכריע הקדוש ברוך הוא את הזכיות המרובים על העונות המרובים, כי היה להם אז זה המדה ליתן איפת צדק. וזה כונת המשנה הנ"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כלומר תלמוד תורה עם דרך ארץ יפה, דהיינו בשעה שעוסק בדרך ארץ, דהיינו במשא ומתן ועוסק באמונה ונמצא לומד אז כמו שכתבנו זה יפה וישר. מפני שיגיעת שניהם משכחת עון, כלומר יפה תורה עם דרך ארץ בשעה שעוסק בדרך ארץ כנ"ל שאז משכחת עון, שאינו עושה שום עון בדרך ארץ כנ"ל:
במשנה דאבות (פרק ה משנה כג) כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע וכו', מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע, תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך. ובתחלה נקדים לתרץ קושיות התוספות דמסכת ברכות שהקשו על משנה (ברכות פ''ה מ"ג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, והקשו התוספות הלא בפייט כתוב צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו ביום אחד מחשבותיך אלינו לרחמינו ונמצא שהוא רק מחמת רחמניות ולמה משתקים אותו:
ונראה, דהנה ידוע שהקדוש ברוך הוא בודאי דחמן גדול וגם מתנהג עם בריותיו בכל עת ורגע בפרט עם עמו בית ישראל במדת הרחמים ולכן ראוי לכל אדם לאחוז במדת הרחמניות כמו שאיתא בגמרא ואתם הדביקים בה' אלהיכם, דהיינו הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה דחום מה הוא חנון אף אתה חנון ואמדו חכמינו ז"ל (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, ומחמת גודל רחמנותו יתברך ומחמת אהבתו על עמו בית ישראל צוה לנו שנעשה מדת רחמנות כדי שיתרחם עלינו. והמצוה של קן צפור לא היה מחמת רחמנותו על קן צפור, אלא רצונו היה לזכינו במצוה הזאת כדי שיתרחם עלינו. וזהו פירוש המשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, דהיינו שאומר שרחמנותו היה על קן צפור. משתקין אותו, אלא מחשבותיך אלינו לרחמינו שעיקר המצוה היה כדי לרחמינו כמ"ש הפייט ובזה מתורץ קושיות התוספות:
ובזה יבואר במדרש (ב"ר ג) על פסוק (בראשית א, ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה, ויקרא אלהים לאור יום, אלו מעשיהן של צדיקים. ולחושך קרא לילה, אלו מעשיהם של רשעים. ואיני יודע איזה מהם טוב, הוי אומר וירא אלהים את האור כי טוב, כמה דאת אמר אמרו לצדיק כי טוב וכו'. נראה לבאר לפי שיש שני מיני צדיקים שעובדים להבורא. האחד, הוא שעובד תמיד את השם יתברך במדות רחמנות כמ"ש. והב', הוא שעובד את השם יתברך במדת כעס, דהיינו שכועס על הרשעים. והצדיק אשר עובד את השם יתברך במדת כעס מוליכין אותו אחר מותו דרך גיהנם כדי שיעלה את הרשעים. וזהו פירוש המדרש ויקרא אלהים לאור יום זה מעשיהם של צדיקים, דהיינו שעובד את השם יתברך במדת הרחמנות, והיינו מדת צדיקים. ולחשך קרא לילה, זה מעשיהם של רשעים, דהיינו שעובד במדת הכעס שכועס על הרשעים. ואינו יודע איזה מהן טוב הוי אומר וירא אלהים את האור כי טוב, כמה דאת אמר אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, דהיינו כמו שאמרנו כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים, וגורם להשפיע שפע רב לכל העולם. ועל זה אמר כי פרי מעלליהם יאכלו:
או יבואר, אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. (ישעיה ג, י) דהיינו להקדוש ברוך הוא מגיע תענוג כביכול מזה שמשפיע לכל העולם טובות וברכות והגורם לזה הוא הצדיק ועל זה אמר אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ובזה יבואר המשנה דלעיל תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה וכו', דהיינו הבחינה הראשונה דלעיל כשהיו עובדים את השם יתברך במדת הרחמנות. תלמידיו של בלעם הרשע עין רעה וכו', דהיינו זה שעובדים את השם יתברך במדת הכעס כמ"ש. ולזה אמר מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו וכו', תלמידיו של אברהם אבינו אוכלים בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא, נוחלין, הוא מלשון נחלה שנופל לו מאביו, דהיינו שלא יצטרכו להוליכן דרך גיהנם אלא תיכף ומיד מוליכין אותו לגן העדן. אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם, יורשין, הוא מלשון ירושה, דהיינו שנופל לו מחמת קרוב אחר ולא מחמת אביו. יורדין לבאר שחת, דהיינו שמוליכין אותו דרך באר שחת ולכן ראוי לכל אדם לאחוז במדת הרחמנות כדי לרחם עליו מן השמים:
אל תהי נח לכעוס ושוב יום אחד לפני מיתתך. (אבות פרק ב משנה טו) נראה, דהנה איתא בזוהר הקדוש כשהאדם הוא כועס אז הנשמה בורחת ממנו וזהו הענין מיתה, על כן כשירצה האדם לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו יתברך כי זה הענין מיתה:
חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי. רבי אליעזר, בור סוד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע, אשרי ילדתו. (אבות פרק ב משנה י) כי הנה בכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים, הגם שאין אנו שומעין אלו הכרוזים, אף על פי כן יש בזה תועלת שאדם מעורר עצמו כמו האב שמעורר הבן הגם שאין הבן הולך בדרך הטוב, מכל מקום רחמי האב על הבן ומעורר אותו לטוב וכן בישראל בא התעוררת לחזור בתשובה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל (חגיגה טו.) חוץ מאחר, דהיינו שלא יתעורר בתשובה מן שמים אבל בודאי אלו היה חוזר בתשובה מעצמו היו מקבלין ממנו שלא ידח ממנו נדח, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה אבל כל ישראל מתעוררים בזה התעוררת לשוב וזה ההתעוררת נקרא טיפה זרעיית לאדם המקבלה והאדם המקבלה הוא בבחינת אשה שמקבל להתעורר בו. והגם שהקדוש ברוך הוא זורע זה הטיפה, משלם לנו כאילו אנו בעצמנו עשינו. וזהו בדרך צדקה שעושה עמנו. וזהו זורע צדקות, פירוש הגם שהוא זורע הטפה עושה עמנו צדקה ומשלם לנו כאילו אנו עושים:
וזהו ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים סב, יג) כאלו היה מעשיו הגם שהוא בא מרצון הבורא ברוך הוא להתעורר, מכל מקום האדם עושה בו פעולה להתחזק בהתעוררת הזה לא כן הרשעים אשר לא יקומו במשפט. וזהו דאיתא בזוהר הקדוש אשה כי תזריע וילדה זכר (ויקרא יב, ב) מיומא דאתעברת לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכו', כי דכר הוא כח התחזקות בו ונקבה כינוי להתחלשות כמו שאמרו (ברכות לב.) תש כחו כנקבה. וזה שאמר לית לה בפומא כו' מיומא דאתעברת וקיבלה הטפה, אם כן לית לה בפומא רק דכר שזה התגברות הוא כח האדם שמחזיק עצמו לאיש בזה התעוררת ובזה יבוא שכרו האמיתי הראוי לו. והנה רבי אליעזר אמר משמים יוכיח. ורבי יהושע השיב אין משגיחין בבת קול. (ב''מ נט:) דפלוגתא הוא, שר' אליעזר עבד להבורא בהתעוררת שבא משמים. ור' יהושע השיב שכבר נתן לנו התורה, ואם כן מה שאדם נולד ראוי שיעבוד מעצמו בהתעוררת דלתתא מעצמו. וזהו שאמר רבי אליעזר בור סיד שאינו מאבד טפה, כלומר טפה הזרעיות של התעוררת. ור' יהושע אשרי יולדתו, פירוש מה שהוליד הוא בעצמו ולא על ידי התעוררת דלעילא:
אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת. (אבות פרק ב משנה ט) יש לדקדק למה אמר לשון לעצמך, ולשון נוצרת דוקא. והנה נקדים משל לעבד שהמלך צוה שילמוד תכסיסי מלחמה האיך לאחוז הכלי זין והאיך שיעמוד נגד הנלחמים אתו במלחמה כמטרה לחץ. והנה בעת שלומדין אותו אין נותנין בו אש שאין צורך לאש. והנה זה האיש שלמד פעם אחת בא למלחמה ונטל זה הכלי זיין ועמד כך ועשה בו כאשר עשה בו כבראשונה ולא נתן בו אש כבתחילה והנלחמים אותו כבשו אותו ושחקו מאתו, כן הנמשל הבורא ברוך הוא לית מחשבה תפיסא ביה כלל ונתן לנו תורה באש שחורה על גבי אש לבנה כדי שבזה נלחם נגד היצר הרע. ואנו אומרים אשר קדשנו במצותיו וצוה לנו וקדש לנו בפרישות כמ"ש רש"י (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו פרושים תהיו, שעל ידי המצות שאנו עושין בהתלהבות גדול בחשק עצום אנו נדבקים בפנימיות המצוה דהיא אש לבנה ונרחקים מהחומר ולפי גודל התלהבות כן הוא התרחקות מהחומר ובא יותר להשגת הבורא אבל העושה בלי התלהבות, רק מצות אנשים מלומדה הוא כמו העבד הנ"ל שאין נותן האש בכלי זיין בעת המלחמה:
וזהו כונת חכמינו ז"ל אל תחזיק טובה לעצמך, כלומר שלא תחזיק התורה ותהא מקום גם כן לעצמך, דהיינו הגוף. כי לכך נוצרת, פירוש לשון צורה שנוצרת בצורה להתגבר כח הצורה הרוחניות להתלהב בו על הגשמיות ולהדבק בצורה העליונה. ויש עוד לבאר, כי איתא בזוהר בכל מצות שאדם עושה הקדוש ברוך הוא מתפאר בו אומר אלה מעשי בני ומדבר הדיבורים טובים של זה האדם כמו האב שמדבר וחוזר דברי בנו הקטן החביב לו. וזה נקרא אלה. וזה על אל"ה אני בוכיה (איכה א, טז) וכן כל זמן שבית המקדש היה קיים היה מיכאל השר מקריב קרבנות למעלה, דהיינו הקרבנות שהקריבו ישראל למטה הוא הקריב למעלה, דהיינו הראה דוגמתן למעלה. וזהו כונת רש"י בחומש (ויקרא ט, ז) גבי אהרן שאמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת, פירוש בשביל כך שיאמר הקדוש ברוך הוא כך עשה בני ויתפאר בך ובמדה זו ראוי לעבוד שהבורא יתפאר בו. וזהו פירוש כי לך נוצרת, פירוש שתעבוד שיתפאר הבורא בך ויאמר כך עשה בני ולא תחזיק טובה לעצמך:
חומר בקודש מבתרומה. (חגיגה פ"ג מ"א) כי, הנה לפעמים הצדיק יש לו תאוה לדבר גשמי לממון וכיוצא בו ומהיכן בא זה לצדיק שהוא כולו רוחני שיתאוה לדבר גשמי, אך הואיל שכל צדיק הוא מעלה את כל האנשים שיעבדו את הבורא מזה בא לו מחשבותיו של זה האיש שמעלה אותו לעבוד הבורא וזה האיש חמד לממון ובא לו מחשבתו של זה לזה הצדיק משום הכי הצדיק מחמד פעמים לממון. וזהו כיון התנא במה שאמר חומר בקודש, רוצה לומר מהיכן זה בא שלפעמים יש חומריות בקודש, כלומר בצדיק שהוא כולו קודש. על זה משיב מבתרומה, כלומר מחמת התרוממות שהוא מרים, כלומר הגבהה שהוא מגביה את כולם בא למחשבתו מחשבת של האיש שהוא מגביה אותו ומחמת זה מתאוה לדבר גשמי. וזה פירש"י בחומש מהיכן נתעשר משה מפסולתן של לוחות, כלומר דהקושיא היה מהיכן נתעשר משה שהיה בא למשה זה המחשבה שיתעשר הלא משה רבינו ע"ה היה כולו רוחני, על זה אמר מפסולתן של לוחות, כלומר שפסולתן של ישראל, דהיינו המחשבות זרות של ישראל שהם חמדו לממון בא למחשבתו על ידי שהגביה את כולם ולוחות עם ישראל הם אחד כידוע:
שנו חכמים בלשון המשנה (אבות פרק ו משנה א) ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שנקרא ריע אהוב כו' משמח את המקום כו'. לכאורה תמוה תיבת בלשון המשנה וסמיכת ברוך שבחר כו' ר' מאיר אומר כו', וגם תיבת זוכה לדברים הרבה. ונראה לבאר, כי ידוע שיש לנו שתי תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. תורה שבכתב הניתנה לנו מסיני. ותורה שבעל פה נקרא תורתינו וכמו שפירש"י על ובתורתו יהגה כו' (תהלים א, ב) שאחר שהוגה בה נקראת תורתו. והטעם שנקרא תורה שבעל פה תורתינו הוא מפני שיש כח באומה הישראלית, היינו התנאים והאמוראים שלנו והחכמים שאחר כך לבאר ולפרש התורה שבכתב כרצונם ודעתם אף שבשמים אינו כן הכונה. וכמאמרם בגמרא (ב"מ נט:) במעשה דר' אליעזר ור' יהושע שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר אין משגיחין בבת קול שאמר הלכה כר' אליעזר, וכמו כן הצדיקים שבזמן הזה יש להם הכח ההוא לבאר התורה כרצונם ואף שבשמים אינו כן הם מהפכים הרצון שלמעלה כביכול לרצונם וביאורם התורה וכן בשאר דברים יש להם כח להפך הרצון עליון מגזירה רעה חס ושלום לטובה, כי צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיקים מבטלים ומהפכין רצון עליון כביכול לרצונם:
וכמו ששמעתי מאדונינו מורינו ורבינו מוה' דוב בער על מאמר הגמרא (ב"ב י.) בזמן שעושין רצונו של מקום נקראו בנים ובזמן שאין עושין רצונו של מקום נקראו עבדים. ולכאורה הוא תמוה הדבר בזמן שאין עושין רצונו של מקום האיך הם יקראו עבדי ה'. וביאר הגמרא הנ"ל, על פי משל לאב שיש לו בן יחיד ומחמת גודל אהבתו הוא מבטל רצונו מפני רצון הבן, למשל אם יש לו איזה כלי נאה, היינו שולחן או מנורה נאה עומד בזוית זה והבן רוצה שיעמוד בזוית אחר אזי עושה רצון הבן וגם יש לו נחת רוח מזה שעשה רצון הבן ונמצא הבן הוא עושה רצון חדש באביו ומהפך רצונו הקודם. וזהו כונת חכמינו ז"ל בזמן שעושין רצונו של מקום, היינו שהם במדריגה גדולה שהם עושין רצון חדש בהבורא ברוך הוא אזי נקראו בנים למקום. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, היינו שאינם במדריגה גדולה כל כך שיעשו רצון חדש בהבורא ברוך הוא ואף על פי כן הם צדיקים נקראו עבדים עבדי ה' ולא בנים. ונמצא מי שהוא במדריגה הא', הוא כמו משנה למלך שיכול לעשות ולהפך רצון העליון כרצונו הן בביאור התורה והן בכל הדברים ולכן כל התנאים ורבי שסידר המשניות נקרא לימודם בשם משנה, כי היו במדריגת בנים למקום ולימודם היה זך ונקי והיו לומדים לשמה וגם היו עושים בלימודם מעשיות והיו מתקנים העולמות השייכים ללימוד ההוא ובודאי הם היו עושין רצונו של מקום כמו משנה למלך ולכן נקרא לימודם משנה. וזהו שפירש רש"י על תיבת לשמה כדי לעשות כו', כונת רש"י ז"ל הוא שעיקר הלימוד הוא לשמה כדי לעשות, פירש לתקן העולמות השייכים ללימוד, היינו איזה מצוה שהוא לומד ועוסק בה יתקן העולם השייך למצוה ההוא וכמו שנוכל לתקן בעשיות המצות כן נוכל לתקן בלימוד המצוה ההוא לשמה. וזהו כונת חכמינו ז"ל (מנחות קי.) כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה כו', הוא על דרך הנ"ל. וזהו כונת חכמינו ז"ל שאמרו (שבת יא.) כגון ר' שמעון בר יוחאי וחבריו שתורתן היתה אומנתן, פירוש שהיו עושין אומנות בתורתן שלמדו ותקנו העולמות השייכים ללימוד ההוא ועל כן פטורין מכל המצות, כי היו פועלים בלימודם זאת הפעולה שפועלין בעשיות המצוה ממש כנ"ל:
היוצא לנו מכל הנ"ל שמי שלומד על מנת הנ"ל הוא נקרא משנה למלך. וזהו פירוש שאמרנו שנו חכמים בלשון, פירוש חכמים למדו אותנו חכמה זו שבלשון יש כח להיות משנה, היינו משנה למלך אם לומדים לשמה כנ"ל. וזהו ברוך שבחר בהם ובמשנתם כו' רבי מאיר אומד כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה כו', פירוש שמהפך כונת ורצון עליון בביאור התורה לרצונו שביאר הוא בתורה ונמצא זוכה לדברים הרבה, דהיינו לכל הפשטים וביאורים שביאר הוא בתורה כמשנה למלך:
וזהו שרמזו רבותינו ז"ל. (שבת קה.) בפסוק (שמות כ, ב) אנכי ה' אלהיך. אנכי, נוטריקון אנא, נפשי, כתבית, יהבית. רבנן אמרי אמירה, נעימה, כתיבה, יהיבה. יבואר על דרך הפסוק (בראשית כג, ח) אם יש את נפשכם, ופירש"י רצונכם. ונמצא נפש הוא רצון. וזהו כוונו חכמינו ז"ל אנא נפשי, רוצה לומר הרצון שלי. כתבית יהבית, הוא תורה שבכתב. יהבית, פירוש יהבית לכם רצוני שתוכלו להפוך אותה לרצונכם. ושמא תאמר אין לי נחת רוח בזה שאדם מהפך רצוני, לזה אמר ר"א אמירה לשון התגלות מגלה אני לכם נעימה, כתיבה, יהיבה, פירוש נעימה גדולה יש לי מה שכתיבה יהיבה לכם ואתם מנצחין אותי על דרך שאמדו (פסחים קיט.) הקדוש ברוך הוא מנצחין אותו והוא שמח: