בפסוק ויקח קרח בן יצה"ר בן קהת בן לוי וכו' (טז, א). ויש להבין מהו הענין יחס עד לוי. ב' למה נכתב(ה) זה בתורה לדורות, שמע מינה שהוא בכל אדם ובכל זמן.
וי"ל דאיתא בחלק (סנהדרין פ"י מ"ג) עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר (במדבר טז, לד) ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל, לעולם הבא, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם נאמר (שמ"א ב, ו) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל. והספקות שבזה עיין לקמן עם ביאורו, יעו"ש.
ונ"ל, דאיתא בבראשית רבה (עי' ח, ה) חסד אמר יברא האדם, ואמת אמר אל יברא, שדוברי שקרים הם. צדק אמר יברא. שלום אמר אל יברא, שהוא מלא קטטות. מה עשה הקב"ה, השליך אמת ארצה וכו'. ויש להבין עדיין מה תיקן בזה שהשליך אמת ארצה. ועוד יש להבין מה טעם לא השליך שלום ארצה.
ונ"ל דקושיא חדא יבואר באידך, דזכרנו לעיל בפ' בהעלותך ביאור משנה דראש השנה (פ"ג מ"ח) וכי נחש ממית ונחש מחיה, על פי קושיא מהר"י יעבץ (אבות פ"א מי"ב) מדת [אהרן] שדבר שקר כדי לתווך השלום (עי' אבות דר"נ יב, ג), הא חותמו של הקב"ה אמת (שבת נה.), ואיך דבר שקר. ומשני, כי דבר הנושך וממית רשאי הצדיק להשתמש בו ולהחיות הנפשות, כמו שקר וחנופה לשנות מפני השלום וכו', יעו"ש. על כן כאשר שני בני אדם מתקוטטים, שהם טענת שלום, אל יברא כנ"ל, יש עדיין תקנה לזה, שאז הצדיק ישליך אמת ארצה לבל ישתמש בו, רק שקר, כי ישנה מפני השלום כמו אהרן, ועל כן אין טענת שקר טענה לבל יברא מחמת שהם משתמשים בשקר, כי גם זה צורך גבוה בעת הקטטה לתווך בשלום, ועל כן ב' כתות שקטרגו לבל יברא האדם, שהם אמת ושלום, כת א' יהי' תירוץ לכת ב', וז"ש ותשלך אמת ארצה.
העולה מזה, כי איש צדיק כשר וישר, היודע להשתמש בסמים הממיתים להחיות הנפשות, לפעמים ותשלך אמת ארצה, שלא להשתמש בו, רק בשקר ובכזב מפני השלום וכיוצא, ולפעמים אמת מארץ תצמח (תהלים פה, יב) - להגבי' אמת מארץ להשתמש בו. מה שאין כן הרשעים, כי דור תהפוכות המה, שהחשך אשר הכסיל הולך בו מכסה עליו דרך היושר, ובמקום שצריך אמת להשתמש בשקר וכו'.
ובזה יובן, עדת קרח שראו אהרן שמשתמש במדת שקר לשנות מפני השלום, ולקחו הם מדה זו להשתמש בו גם כן, שנאמר (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה', וכאשר יבואר אחרי זה, לכך עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה, שהם מדת אמת שהשליך הקב"ה ארצה להורות כנ"ל, ולפעמים אמת מארץ וכו', הרי שיש ב' מדות בארץ, והם לא ידעו להבחין זה כי נתכסה מהם מדת אמת, שהושלך אמת ארצה, איך ישתמשו בו, לכך ויאבדו מתוך הקהל, דברי רבי עקיבא. ובא רבי אליעזר לפרש יותר, עליהם נאמר ה' ממית ומחיה, ר"ל מדת הקב"ה שהשליך אמת ארצה שישתמשו לפעמים בשקר, שהוא הממית, ובו מחי' לפעמים, והשקר שהוא מוריד שאול, בו ויעל - אם משתמש בו להחיות הנפשות, כדי שהצדיק שנקרא אור יראה להבין באור שכלו באיזה זמן ישתמש בשקר ובאיזה זמן ירחק ממנו, מה שאין כן הרשעים שנקראים חשך נתכסה מהם הבחנה זו וכנ"ל, וק"ל.
ובזה יובן ויקח קרח, שלקח מדה זו של אהרן, ומכח זה הי' בן יצה"ר ובן קהת ובן לוי שנתלוה בגיהנם, כמ"ש בש"ס וכו' (סנהדרין קט:), יעו"ש, וק"ל.
ועל פי זה נבאר ש"ס בבא בתרא פרק הספינה (עד.) ואמר [רבה] בר בר חנה, א"ל ההוא טייעא, תא אחווי לך בלועי דקרח, אזלי וחזאי תרי בזעי דנפיק מנייהו קוטרא, שקל גבבא דעמרא ומשי מים ואנחי ברישא דרומחא ועיילו להתם וכו', אפיק אחריך אחרוכי. א"ל אצית מה שמעת, ושמעית דהוי אמרין משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים, א"ל כל [ל'] יום וכו', יעו"ש. והספיקות וביאורן אחר כך. גם דהל"ל בחדא מחתא משה ותורתו אמת.
ונבאר משנה דאבות (פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר. ושמעתי מן מוהר"ר נחמן ז"ל, כי יש אדם בליעל המפתה לאדם לבל יתפלל, אפילו באדם זה אמרו אל תהי בז לכל אדם, אך מכל מקום אל תהי מפליג לכל דבר שהיית רגיל בו בתפלה ועבודת ה'. אמנם דרישא סותר לסיפא. וביאר על פי ש"ס דשבת (פח.) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), מלמד שכפה עליהם הר כגיגית, כך תהא כופה אותו להתפלל ולעבוד ד', כי הכל ממנו יתברך, וביאר בארוכה, ודברי פי חכם חן.
ונ"ל דכתב מהרש"א שם בפרק הספינה (עג: ד"ה וא"ל אחוי לך), ולא יהי' כקרח וכעדתו (במדבר יז, ה), שלא יהי' כקרח - שבקש מעלה וגדולה לעצמו מצד היחס, שראה שלשלת היוחסין יוצא ממנו וכו', ולא כעדתו - שבקשו המעלה וגדולה לקרח מצד עשרו יותר מכולם, וראוי למעלה יותר מהם. והוא מזמן הדור הזה בעו"ה שרואין למנות עליהם רבנים מצד העושר שראו בהם. ועל ב' רעות אלו אמר הכתוב ולא יהי' כקרח וכעדתו וכו', יעו"ש.
ונראה שזה כוונת הפסוק תהלים סימן ק"ו (טז) ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'. ר"ל דזכרנו לעיל בפרש' שמיני בשם ספר קדמון הקרוי זוודין לאורחא, שהי' מעלת משה רבינו עליו השלום יותר על כל הנביאים, גם שהי' עוסק בגשמי הי' דבוק בו יתברך, שנאמר (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי וכו', יעו"ש. ונלמד זה גם כן מפסוק (שמות לג, יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ושב אל המחנה וגו', ר"ל גם שהי' שב אל המחנה בקרב ישראל, מכל מקום הי' דבוק בו יתברך ודבר עמו, וכן שמעתי, וראיתי בזהר (ח"ג רסט.), והבן.
וז"ש ויקנאו למשה במחנה, ר"ל שנתקנאו על מעלת משה, כשהי' במחנה גם כן הנבואה שורה עליו, מה שאין כן לשום נביא. וכי תימא שאין השכינה שורה אלא על מיוחסין שבישראל (קידושין ע:) והי' משה יותר מיוחס מכל ישראל, לכן שרתה השכינה עליו יותר מכל ישראל, לזה אמר שראה שלשלת היוחסין יוצא ממנו יותר מזולתו, וראוי הי' למעלה זו יותר ממשה. וגם לאהרן שהיה נקרא קדוש ה' נתקנאו, מאחר שמדתו לדבר שקר כנ"ל אינו ראוי ליקרא אפילו תואר חסיד, כמ"ש (תהלים יב, ב) גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם וגומר, ומכל שכן שיהי' לו תואר קדוש ה', שהוא יותר מחסיד כנודע שזה בחסד וזה בחכמה, ויותר ראוי מעלה זו לקרח, שיש ד' דברים שאין הדעת סובלתן - עשיר מכחש (פסחים קיג:), ומאחר שקרח הי' עשיר יותר מכולם לא יכחש ויאחז מדת אמת, חותמו של הקב"ה הנקרא קדוש, ויהי' לו יותר תואר קדוש ה', וק"ל.
אמנם לפי האמת אלו ב' מדות הם מונעים האדם גדולה, כמ"ש בש"ס (עי' יומא כב.), אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו, וכמ"ש (ע"ש כב:) מפני מה לא נמשכה מלכות שאול, מפני שלא הי' (בהם) [בו] שום דופי. ומעלת העשיר, אמרה תורה (דברים ח, יד) וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלדיך, ואמרו בש"ס פרק ה' דעירובין (נד.) וממתנה נחליאל (במדבר כא, יט), כיון שנחלו אל עולה לגדולה, ואם מגיס דעתו הקב"ה משפילו.
ובזה יובן תא אחוי לך בלועי דקרח, סבת בליעתן וירידתן הם תרי בזע"י, ר"ל הם ב' מניעות הנ"ל, שחשבו שראוי לגדולה מצד ב' מעלות יחוס ועושר, ובאמת הן ב' בזעי, שירדו בהן מגדולתן. דהוי נפיק מינייהו קטרא, חרון אף להכעיס המקום.
ושקל גבבא דעמרא ומשי מיא, ר"ל שלקח צמר, רומז אם יהיו חטאיכם וכו' ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו (ישעיה א, יח), ומשי במיא, שהי' תורתן מימי החסד, כמ"ש (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים, דהיינו סור מרע תחלה ועשה טוב אחר כך, מה שאין כן אם מקדים עסק התורה תחלה קודם סור מרע מוסיף ליתן כח אל הקל[י]פה, וכמו שזכרתי ביאור מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה וכו' (מגילה ג:), יעו"ש, הרי שצריך סור מרע מ[ת]חלה, ואז אם יעשה טוב אין שום מורא שיהא בגדר (תהלים לד, טו) בקש שלום ורדפהו אף על ידי שקר, ולא יכשל, מה שאין כן תחלה.
ובזה נבאר מדרש פ' מצורע (ויק"ר טז, ב) מעשה ברוכל אחד וכו', מאן בעי סם חיים וכו', אמר לו ר' ינאי [כו'], לא אנת צריך וכו', יעו"ש. ונראה לי דביארתי בפ' אמור משנה (אבות פ"ב מ"א) רבי אומר, איזה דרך ישרה שיבור לו האדם וכו', גם שהרשות נתונה להצדיק להשתמש בשקר וכזב לשנות מפני השלום, היינו אחר שכבר הורגל במדת סור מרע ועשה טוב, מה שאין כן בתחלה וכו'.
ובזה נראה לי המשך הפסוק תהלים סימן ל"ד (יב-טו) לכו בנים שמעו לי וגו'. וקשה, דהל"ל באו בנים, מה שאין כן הליכה משמע התרחקות. וגם תאר בנים תחלה, ואחר כך מי האיש החפץ חיים. וגם תחלה לנכח, ואחר כך נסתר, ואחר כך לנכח - נצור לשונך וגו' סור מרע וגו' בקש שלום וגו', משמע שבורח השלום ותרדפהו. ושאר הספקות.
ונ"ל דכוונה לכו בנים על דרך זה, שלפעמים תואר לכו, שנתרחקו על ידי שקר וחנופה, ומכל מקום על ידי זה נקראים בנים, והיינו אם כוונתו לשם שמים כנ"ל, לכך שמעו לי יראת ה' אלמדכם, והיינו לנוכח עם הצדיק שנקרא בנים. מה שאין כן להמוני עם צריך הנהגה אחרת, והכריז שלא לנכח, מי האיש החפץ חיים, שעלתה חפץ להתחיל למצוא חיים, אוהב ימים לראות טוב, צריך תחלה נצור לשונך מרע וגו', הוא [סור] מרע ועשה טוב, ואחר שהורגל לסור מרע ושקר ולדבק בטוב אז הרשות נתונה בקש שלום ורדפהו - גם שבורח השלום ואי אפשר לתווך השלום כי אם על ידי שקר, כמו שעשה אהרן, רשאי, כי הסמים הממיתים להחיות הנפשות, רשאי הצדיק ולא המוני עם, וק"ל.
ובזה יובן, כי הרוכל מכריז להמוני עם מאן בעי סם חיים דווקא, ולא סם הממית, גם שכוונתו להחיות הנפשות אינו רשאי וכנ"ל. מה אין כן כשבא ר' ינאי א"ל לא אתה צריך לזה ולא דכוותך, כי את[ה] רשאי להשתמש בסמים הממיתים להחיות הנפשות כמו אהרן. לכך ליחידי סגולה דבר לנוכח לכו בנים, ולהמוני עם אמר מי האיש החפץ וגו' נצור לשונך מרע, וכנ"ל. ובזה יובן כמה ספקות במדרש זה, והבן.
והעולה מזה, מי שכבר הסיר הרע ועשה טוב רשאי להשתמש במדות רעות ולא יכשל. אמנם בב' מדות רעות הנ"ל, שהם תרי בזעי, מעלת הייחוס והעושר, גם שלקח הצמר - סור מרע, ומשי במיא - ועשה טוב, מכל מקום כשהניחו ברומחא ועייליה להתם, ר"ל בתרי בזעי הנ"ל, אפיק ואיחרך איחרוכי - ששלט בו נורא דגיהנם בב' בזעי הנ"ל, ולא ניצול מהנ"ל על ידי רום לבבו מצד הייחוס והעושר, לכך לא יהי' כקרח וכעדתו.
ושמעתי דאמרי משה אמת ותורתו אמת. ר"ל מצד שהי' משה הורגל במדת אמת, לכך תורתו שצוה לשנות מפני השלום גם כן אמת, ורשאי הצדיק להשתמש בסמים הממיתים להחיות הנפשות. מה שאין כן אנו בדאים, שהורגלו במדת שקר, אינם רשאים להשתמש בו גם לשם שמים, ולא שפיר עשו מה שקנאו למשה ולאהרן, כנ"ל.
ובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, כי אדם הוא תואר צדיק, ואם ראית בו מדות רעות, שמשתמש במדת שקר וכזב וכיוצא, אל תהי בז לו עבור זה, כי כוונתו לשם שמים - כי כבר מוזהר גם מי שהוא צדיק שאל תהי בז לכל דבר, גם שהוא דבר רע, כמו שקר וחנופה וכיוצא, כי אין לך דבר שאין לו מקום [ואין לך] אדם שאין לו שעה, ר"ל שיש שעה אחת שצריך האדם צדיק להשתמש גם בדבר רע, כי אין לך דבר שאין לו מקום, כגון לשנות מפני דרכי שלום וכיוצא בזה, וק"ל.
עוד י"ל, אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר. ושמעתי זה מן הרבני מוהר"נ, על פי משל ששמעתי ממורי שנתנה לנסות האשה הצנועה וכו', יעו"ש, ועיין פרש' דברים, יעו"ש. וז"ש אל תהי בז לכל אדם - כמעשה האשה שנראה לבעל שזינתה ובז אותה, ובאמת הוא שקר וטהורה היא, לכך אל תהי בז לכל אדם גם שנאמר לך איזה כיעור. ואל תהי מפליג לכל דבר, ר"ל גם כן לא ירחיק ויפליג הדבר מכוער שנראה לך בו, שמא אמת הדבר נעשתה כנ"ל. לכך יראה לכאן ולכאן וישקול במשקל שכלו הזך עד שיברר, ודברי פי חכם חן.
ובשם מורי שמעתי באריכות, ונכתוב בקיצור, כי במקום שמחשבת האדם שם הוא כולו, הן ברוחני, אם חושב ברוחני שם נשמתו וכו', והוא הדין וז"ש אל תהי בז לכל אדם, כי יש אדם בליעל וכנ"ל. ואל תהי מפליג לכל דבר, ר"ל שיהא פלגא לעילא ופלגא לתתא, זה אינו, או כולו למעלה או כולו למטה, על כן יזהר האדם. ודברי פי חכם חן.
עוד י"ל אין לך דבר שאין לו מקום, לפירושו הנ"ל, כי הצדיק אינו מפליג לכל דבר, גם שהוא דבר רע, אם משתמש בו בקדושה כמו אהרן על ידי השקר עשה שלום וכנ"ל, אז נעשה דבר הרע כסא אל הקדושה הנקרא מקום, וז"ש אין לך דבר שאין לו מקום, והבן. ועל פי זה יבואר פ' ראה ברכה וקללה (דברים יא, כו), יעו"ש.
•
בש"ס דחולין, ויקח קרח (טז, א), אמרו רז"ל, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו, וכו'.
לבאר זאת, עם ב[י]אור ש"ס הנ"ל, עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר (טז, לג) ותכס וגו', דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר (שמ"א ב, ו) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל. והספקות בזה עיין דף קמ"ב.
ונבאר תנחומא (קרח א), אח נפשע מקרית עוז (משלי יח, יט) זה התורה, שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן, ומד[י]נים כבריח ארמון וכו', וזה אין לו שחר.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר בהג"ה ביאור מדרש (ויק"ר ו, ז) אמר רבי לוי, נימוס קילוסין כל המתגאה אינו נידון אלא באש וכו'.
והוא על פי שכתבתי ופערה פי' לבלי חק (ישעיה ה, יד), דפליגי (ר"מ) [רבי יוחנן] וריש לקיש (סנהדרין קיא.) חד אמר למי שמשאר חק אחד, וחד אמר מי שמקיים חק אחד ניצול מגיהנם וכו'. דיש להבין איך הפליגו מחלקותן.
וכתבתי [ד]מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, על פי ש"ס דמכות (כג:) אמר רבי שמלאי, תרי"ג מצות ניתנו למשה בסיני, שנאמר (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה וכו'. ופירש רש"י, רמ"ח מצות עשה כנגד רמ"ח איברים, ושס"ה לא תעשה נגד שס"ה גידים וכו'. והקשו הקדמונים איך אפשר לכל אדם לקיים כל התרי"ג וכו'. ויש לתרץ על פי ש"ס דשבת (שבת לא.) העמידני על רגל אחת וכו' דסני לך לחברך לא תעביד, וביאר האלשיך (ויקרא יט, יח) וכו', לכך מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך כולל כל התורה וכו', יעו"ש, (ולי נראה כי על ידי אחדות יושלם קיום תרי"ג מצות לכל אחד מישראל וכו', וז"ש) ואהבת לרעך וכו' אני ה' (ויקרא יט, יח) כי שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, אם כן על ידי ואהבת לרעך כמוך יושלם שם ידו"ד, ואז אני ה'.
ובזה יובן ופערה פי' לבלי חק, שלא קיים חק אחד, אבל אם קיים חק אחד ניצול, והיינו כשיש אחדות. ומר סבירא ליה, מי ששייר חק אחד עדיין בגיהנם, היינו בלי אחדות, יעו"ש. וז"ש ה' עוז לעמו יתן (תהלים כט, יא), קשה הא אי אפשר לקיים. ומשני, ה' יברך את עמו בשלום, וק"ל. והמתגאה נפרד מבני אדם, וז"ש נימוס קילוסין וכו', וק"ל. וז"ש (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך.
ובזה יובן, דכתב מוהרש"א בחלק, דרך העושר ליקח מקח טוב בעשרו, מה שאין כן קרח על ידי עושרו נתגאה ולקח מקח רע לעצמו וכו', יעו"ש. ולדברינו בא להודיע, על ידי שנתגאה בעושרו להיות נפרד מהעדה, וכמו שתרגם אונקלוס ואתפליג וכו'. וז"ש התנחומא אח נפשע מקרית עוז, על ידי שנפשע קרח מלהיות אח, מיד פשע בתורה שנקרא עוז, שיש בה תרי"ג מצות, ואי אפשר לקיימה כי אם על ידי אחוה ואחדות, כמש"כ בש"ס ופערה פיה לבלי חק, לכן נידונים כבריח ארמון, שירד לגיהנם, וק"ל.
וזה כוונת הש"ס גם כן, אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו, ר"ל על ידי שנפרד להיות לעצמו, בזה לקח התורה מקח רע, היפוך האחדות שניק' התורה לקח טוב, והבן.
ובזה נבא לביאור פלוגתא דרבי עקיבא ורבי אליעזר, דלא פליגי, מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. יש לפרש, דאיתא בפרק ב' דברכות (יז.). ונפשי כעפר לכל תהיה, וכתב הר"מ וכו', ומהרש"ל (ברכות שם) כתב וזה לשונו: ואני שמעתי, מה עפר הכל דורסים עלי' ואחר כך היא דורסת על כל הדורסים, אף אני כן לכל מצערים, עכ"ל.
ובזה יובן, עדת קרח אינה עתידה לעלות שנאמר ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה. ר"ל עדת קרח שבטחו בעושרו של קרח שנתגאה ודרס על אנשי הארץ, לכך נענשו מדה כנגד מדה ותכס עליהם הארץ, ר"ל שדרסה הארץ על כל הדורסים עליה, שהיו אנשי הארץ למעלה מהם והם ירדו למטה. ועוד רעה רבה נמשך להם מזה, ויאבדו מתוך הקהל לעולם הבא, ר"ל לפי שנפרדו ונאבדו מתוך הקהל בחיים חיותם, שלא להתחבר עם הקהל על ידי גסות רוחם, לכך ופערה פי' לבלי חק, ונאבדו מתוך הקהל גם כן לעולם הבא, שאי אפשר לקיים התורה כי אם באחדות, וק"ל.
ובא רבי אליעזר לפרש יותר, עליהם נאמר ה' ממית ומחיה. ר"ל בשבילם נאמר פסוק זה ה' ממית ומחיה, שאם אדם משים שם הוי"ה לנגדו תמיד, אז ממית עצמו, להשפיל את עצמו, וכמו שכתב החסיד מופת מובהק אם מקיים שויתי ה', הוא השפלות, כמו שכתבתי במקום אחר. ועל ידי שממית עצמו על ידי השפלות להתחבר עם כולם, אז מחייה עצמו מדין גיהנם. הגם דלפעמים מוריד שאול, שעובר צדיק דרך גיהנם, הוא כדי שהוא ויעל, ר"ל להעלות משם הרשעים שהרהרו בתשובה, ויש דוגמתו בעולם הזה, שיורד הצדיק ממדרגתו כדי להעלות פחותי הערך על ידי התחברותו עמהן, בסוד (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, בסוד (בראשית יב, ה) את הנפש אשר עשו בחרן. וזה כולל ב' סוגים, או שפלות הגשמי שיש לפעמים לצדיק, או ברוחני, והכל לטובת הכלל או הפרט, והבן.
ובזה תבין מה שהקשה בכלי יקר בפסוק (במדבר טז לד) וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם. וק"ל, דהו"ל[ל] נסו מקולם וכו'. ופירש נסו לשמוע קולם - משה אמת ותורתו אמת, כדאיתא בפרק הספינה (בבא בתרא עד.) וכו', יעו"ש. ויש להבין למה זה נכתב בתורה, דמשמע דיש בזה תועלת לדורות, דאם לא כן מאי דהוי הוי.
ונ"ל דכתב במדרש שמואל בפרק ב' דאבות (מ"ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש וכו'. ופירש שהוא מקושר עם מה שנאמר לעיל ולא הביישן למד וכו', אמר גם לענין המעשה, חיזוק דבושה, שאם יהי' דירתו במקום צדיקים אפשר שילעיגו עליו בעשותו ובקיומו תורת ה', ומפני הבושה מתרשל מלהיות איש צדיק וחסיד, לכך הזהיר ואמר, במקום שאין אנשים מכל מקום השתדל להיות איש וכו', יעו"ש. הגם דפירש עוד בשם החסיד, מי שאינו נכנס במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב אינו חושש לעלבון תורת קונו ואינו איש, וז"ש במקום ההוא תהיה איש לייסר ולהוכיח. ובשם רבי מנחם פירש שלא יהי' מרמס לרגלי עם הארץ, אלא איש גדול וכו'.
והנה קרח ועדתו היו מכת לצים, כמבואר במדרש, שהתלוצצו על משה, ובוודאי הרבה מישראל נסוגו אחור מלנהוג בדרכי החסידות שהוא תורתו ומנהגו של משה, שחששו מפני המלעיגים. אמנם אחר שבלעה הארץ אותם ואת כל אשר להם, אז ראו כי מעט מן האמת נצח שקר הרבה, וכמו שכתב הר"נ בזה, יעו"ש במ"א, וזה שצעקו משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאין, ר"ל גם כי משה לבדו נהג בדרך אמת, ותורתו ומנהגו לבד נהג בדרך פרישות ואמת. ואנחנו בדאין הרבה, שכמעט כולם אחזו במדת השקר, וכמו שכתב האלשיך בפסוק (תהלים יב, ג) בלב ולב ידברו וכו', מכל מקום עכשיו נצח מעט מן האמת של משה לבדו את אנשי השקר שהם הרבה.
ואמרו זה כדי שיקחו מוסר זה בכל דור ודור שיש נגע זו, שלא להיות אחרי רבים לרעות, ולכך אמרו בש"ס בכל ריש ירחא אמרו זה וכו', כי בעת מיעוט הירח אז הצדיקים גם כן יש להם ירידה ושפלות כנודע, ובושו חברים הנוהגים במדת אמת, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון שקר, לכך הם צועקים אז משה אמת ואנחנו בדאין, שלא ישגיחו בשפלות אנשי אמת ובהצלחת אנשי שקר, כי עתידין בעלי זרוע ושקר שאין לו רגלים שיפלו בשוחה עמוקה כאשר קרה להם.
ובזה יובן וכל ישראל נסו לקולם וגו'. ר"ל מה שהיו תחלה נתרשלו לילך בדרכי הצדיקים והחסידים מפני מלעיגי קרח ועדתו, עתה נסו לקולם, דהיינו לשמוע בקולם, על דרך שנאמר (בראשית כז, ט) ועתה בני שמע בקולי וגומר, והכי נמי נסו בזריזות לשמוע לקולם לנהוג כך לדורות, שלא להיות אחרי רבים לרעות, רק אחר יחיד הנוהג בדרך אמת נגד רבים שמתנהגין בשקר.
וז"ש פן תבלענו [ה]ארץ - לנהוג שפלות ולא לדרוס על אנשי ארץ פן תבלענו ארץ וכנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל. ודי באזהרה זו לדורות שנכתב בתורה. ובזה תבין ביאור אזהרה מצות לא תעשה (במדבר יז, ה) ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו.
ונבאר ש"ס פרק הספינה (ב"ב עד.): ואמר רבה בר בר חנא אמר לי ההוא טייעא, תא אחווי לך בלועי קרח. אזלי וחזאי תרי בזעי דהוי נפק מינייהו קוטרא שקל גבבא דעמרא ומשי [ב]מיא ואנחי ברישא דרומחא עיילי להתם וכו', אפיק אחרך אחרוכי, אמר לי, אצית מאי שמעית, ושמעית דהוי אמרין משה אמת ותורתו אמת והם בדאין, אמר לי כל שלשים יום (פירש (רש"י) [רשב"ם]: כל ראש חודש) מהדרי להו (ל)גיהנם להכא, ואמרו הכי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, עד כאן, עיין ביאור זה במקום אחר, יעו"ש.
ונ"ל דאיתא במשנה פרק ג' דאבות (מי"ד) חביב אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלדיכם, חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. והספיקות רבו.
ונ"ל דאיתא (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' וגו'. והענין, דזכרתי במקום אחר קושית בעל עקדה (שער סד) על עקביא במשנה פרק ג' דאבות (מ"א) הסתכל בג' דברים וכו', כי אדרבה, בזוכרו פחיתת חומרו לא יאשים נפשו בעבור רצונו יתברך וכו', יעו"ש. ומדרש שמואל פירש במשנה (אבות פ"ג מי"ד) חביב אדם שנברא בצלם אלדים, וכתב ז"ל בשם רי"א: כי רבי עקיבא בא לתרץ מה דקשה על עקביא שנתן כלל שהסתכל אדם בפחיתות חומרו וכו', ורבי עקיבא השיב עליו, שהדרך היותר אמיתי שיסתכל בשלימות נפשו שנברא בצלם אלדים, וישתדל בשלימות נפשו יותר וכו', יעו"ש. ואני כתבתי שם, כי עקביא עצמו ביאר קושיא זו, על פי ביאור ש"ס (עי' ר"ה כז:) שיעור שופר שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וכו', וביא[ו]ר פסוק (בראשית ב, יח) אעשה לו עזר כנגדו - שאם יצר הרע משפילו מצד פחיתת חומרו שאינו ראוי לכנס בגדר קדושה וחסידות, אז יעשה כנגדו - מצד מעלת נשמתו ראוי להתגאות ולהתקדש. ואם יצר הרע מגיס רוחו, אז ישפילו וכו'. וז"ש (עי' במ"ר א, ו) בג' דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר וכו', יעו"ש.
והנה זכרנו לעיל, כי משה בירר חלק הטוב, וקרח לקח חלק מקח הרע לעצמו, שבירר חלק הרע.
ובזה יובן ויקנאו למשה במחנה (תהלים קו, טז), ר"ל משה שהי' עניו מכל אדם (במדבר יב, ג), ופירש רש"י (שם) שפל וסבלן, ולקח משה מדת השפלות שכנגד היצר הרע, לסייע יצר טוב. וקרח לקח מדת משה השפלות, נגד היצר טוב, לסייע ליצר הרע, והי' שפל בעיניו מלכנס בגדר קדושה ותורה, וז"ש (במדבר טז, ג) כבר כולם קדושים ומדוע תתנשאו יותר בגדר קדושה ופרישות. וז"ש ויקנאו למשה במחנה, שנתקנאו במדת משה שהי' עניו ושפל, שיהיו הם גם כן כך. ולאהרן קדוש ד', שיעשו לו בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ולסייע ליצר הרע.
ובזה יובן, חביב אדם שנברא בצלם אלדים, וכמו שפירש במדרש שמואל לסתור דברי עקביא שאמר הסתכל בג' דברים וכו' כנ"ל. ולי נראה שבא לפרש דברי עקביא על דרך שכתבתי במקום אחר והוא מסייען, יעו"ש.
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו'. דכתב האלשיך פרש' בא (שמות יג, א), ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת וכו' (ירמיה ב, כא), יעו"ש, כשישראל צדיקים אז כולם קרויים אדם אחד, שמתאחדים בשרשם העליון, וז"ש שורק לשון יחיד על היותם צדיקים וכו' כולו זרע אמת וכו', יעו"ש. ובזה יובן חביב אדם, ר"ל שהוא חביב לפניו יתברך כאשר נקראו צדיקים כולם אדם אחד, שאז מתאחדים בשרשם שהוא צלם אלדים, שגם שיש בו עשר מדות מכל מקום הכל אחדות צלם אחד, כן האדם גם שזה שורשו מחסד וזה מגבורה וכו', מכל מקום הכל אחדות צלם אחד, שנאמר בצלם אלדים עשה את האדם. וז"ש חביבין ישראל וכו'. ר"ל כאשר ישראל חביבין זה לזה ומתאחדים בשורשם, אז נקראו בנים למקום, על דרך כולו זרע אמת הנ"ל, וזש"ה בנים אתם לה' אלדיכם, וכמ"ש (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה', כי טבע הבן נמשך אחר (האם) [האב].
וז"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה, ר"ל כאשר חביבין ישראל זה לזה אז נקרא התורה כלי חמדה, מה שאין כן כשיש פ[י]רוד אז התורה נקרא מקח רע, שאם לא קיים כל התורה כל התרי"ג ונשאר חק אחד, ופערה פי' לבלי חק. וזהו כונת ריש לקיש שלקח קרח מקח רע לעצמו וכנ"ל, והוא מהנמנע לקיים כל התרי"ג וכנ"ל. מה שאין כן על ידי אחדות ובקיום חק אחד ניצל מגיהנם, נקרא שפיר כלי חמדה, וז"ש כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, שלא להיות נעזב זה מזה, רק שיהי' באחדות, וכמו שפירשו במדרש איכה, על עזבם את תורתי (ירמיה ט, יב), שעזבו התלמידי חכמים להחזיק בידם וכו', והנה כך אל תעזובו.
ובזה יובן, תא אחזי לך בלועי קרח, ר"ל סבת בלועי קרח, ר"ל סבת בליעתן, כדי שידע לדורות ויקחו מוסר מהם. וחזאי תרי בזעי, ר"ל ב' בקיעות של היצר הרע שדוחה בהן בני אדם גם בני איש, והם מה שנתקנאו במשה במדת השפלות, ובאהרן הכבוד והתפארת. ומשה ואהרן לקחו ב' מדות לצורך הטוב נגד היצר הרע, והוא מאמר עקביא ומאמר רבי עקיבא וכו'. וקרח ועדתו לקחו ב' מדות לצורך הרע, בשפלות שאינו ראוי ליכנס בגדר קדושה ותורה, וכן בכבוד ותפארת ליצר הרע. ונפק מנייהו קוטרא וחרון אף. וכן הוא הנהגת בני אדם בדור הזה, כמו שכתב האלשיך בפ' קדושים וכו'.
לכך ההוא (טעייא) [טייעא] נתן עצה לנפש אדם, שיקח גבבא דעמרא המחמם, כמ"ש (עי' איוב לא, כ) מגז כבשים כי יתחמם. ומשי [ב]מיא, המצנן ומקרר כמ"ש (משלי כה, כה) מים קרים על נפש עייפה, ושיתוף ב' הפכיים אלו כחדא, לרמז שאם היצר הרע מחמם, יעשה דבר מה כנגדו לקרר, שיהי' לו עזר מן כנגדו. ואם היצר הרע משפיל מצד החומר, יראה ליקח מעלת הכבוד והתפארת מצד הנשמה, והוא הדין אפכא, וזה רומ"ח ליצר הרע, שהכניסו שם ולא שלט בי' נורא דגיהנם, רק אחרוך איחרוכי - מצד שעשה זה להראות והי' בו קצת פנים חיצוניות לכך איחרוך איחרוכי.
או י"ל, דתרי בזעי - אנשי החומר ואנשי הצורה כשהם נפרדים, אז ופערה פי' לבלי חק, וזהו סבת בליעתן. מה שאין כן כשעשה שלום ביניהם, גבבא דעמרא - בחינת צדיק הנקרא חי, לחמם עצמו באש שלהבת יה בתורה ועבודת ה', כמו צמר המחמם. ואנשי החומר שנתקררו ועושין מצות ה' מלומדה באבר מת בעצלות, כמו מים המצנן ומקרר. וזה שלקח גבבא דעמרא ומשי [ב]מיא, ששיתף ב' בחינות יחד וניצולו שניהם מגיהנם על ידי אחדות, כי ופערה פי' לבלי חק, שלא קיים גם חק אחד, אבל המקיים גם חלק אחד ניצול על ידי אחדות, כמ"ש (תהלים כט, יא) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.
ושמעתי דאמרי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים, וכנ"ל. ובזה יובן (במדבר יז, ה) ולא יהי' כקרח וכעדתו, שהיו כת לצים על קדושי עליון, ונמנעו על ידם ליכנס בגדר פרישות. רק כאשר דבר ה' ביד משה לו, ר"ל אלו שנענשו ונגעה בהם יד ה' עבורו, ואמרו לו משה אמת - יחיד בזה, והם בדאים - הרבה, מכל מקום נצח מעט אמת שקר הרבה. ככה לדורות שלא תהיו אחרי רבים לרעות, רק צדיק אחד יסוד עולם, תהי' מבני עלייה המועטים, והבן.
עוד יש לומר, דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (קדושין פ"ב מ"א) האיש מקדש בו ובשלוחו וכו'. וביא[ו]ר ש"ס (עי' ברכות לא.) שמעתי, כשהי' רבי עקיבא מתפלל ביחיד וכו', יעו"ש. ובזה יובן ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, כמו רבי עקיבא כשהיה לעצמו לא הי' יכול לחברן עמו, כך וכך משה ואהרן לא יכלו לחבר את קרח עמהן מאחר שהי' נפרד מהן לעצמו, והבן.
וז"ש סוף הענין (במדבר יז, ה) למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן, ר"ל כשעשה עצמו איש זר, שלא להתחבר ולהיות מזרע אהרן שהי' רודף שלום להתחבר עם כולן, אם כן לא יקרב - להתקרב ולהתחבר עמהן לא יוכל, כאמור. וזהו אזהרה לדורות ולא [יהיה] כקרח וכעדתו - שנפרדו ונחלקו מתוך העדה ומן משה ואהרן, וז"ש כאשר דבר ה' ביד משה לו.
והיינו מה שכתוב (טז, כג-כד) וידבר ה' אל משה דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם וגו', [ו]קודם לזה (שם, כא) הבדלו מתוך העדה וגו'. וקשה, היפלא מה' דבר להיות נגוף ורפא גם בהיותם ביחד, להפריש החיים מן המתים, שזה ימות וזה יחיה. ולדברינו אתי שפיר, שזהו סבת מיתתן, שנבדלו ונפרדו מן העדה ומשה ואהרן, וז"ש העלו מסביב, שלא להתחבר עם קרח ועדתו, מאחר שהם נבדלו מכם אם כן זהו (עצמן) [עצמו] סבת ענשן ומיתתן, ושפיר אמר מצות לא תעשה לדורות ולא יהי' כקרח וכו', וק"ל.