בפסוק שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגומר, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים וגו' (יג, ב-ד). ויש להבין, למה צוה לשלוח. ב' שלח לך, מיותר לך. ג' ויתורו, דהל"ל לתור. ד' אשר אני נותן וגו', מי לא ידע זה כי הוא הנותן. ה' איך פרשה זו נצחי בכל אדם ובכל זמן, כי מה דהוי הוה, ותורה היא היה הוה ויהיה, ושאר הספקות.
ונראה דכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות דיעות: כמו שיש חולי הגוף הטועמים מר למתוק ומתוק למר וכו', כך בני אדם חולי הנפשות שונאים דרך הטובה ומתעצלים בה והיא כבדה עליהם למאוד כפי חליים, וזה שאמר ישעיהו הנביא (ישעיה ה, כ) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וכו'. ומה היא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים רופאי הנפשות וכו', ומי שאינו וכו', עליהם נאמר (משלי א, ז) ומוסר אוילים בזו. וכיצד היא הרפואה, ילך מקצה אל קצה עד שיעקור מדה רעה ואז ילך בדרך המיצוע. ויש שאסור לנהוג במצוע כמ"ש (אבות פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו', ועוד אמרו שכל המגבי' לבו כפר בע[י]קר שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וגו'.
וכתב הר"מ מקוצי, שזה נלמד בש"ס דסוטה פרק קמא (ה.) אזהרה לגסי הרוח מנא לן, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וכו', השמר פן תשכח וכו' (שם שם, יא), לכך מנאו במצות לא תעשה. וסיפר אשר נגלו אליו אלדים בחלום הלילה וכו'. ותימה על הרמב"ם שלא מנאה במנין הלאווין וכו', יעו"ש.
וכדי לתרץ זה נראה לי, דהרמב"ם לא מנאה במצות לא תעשה משום דלפעמים רשאי להשתמש במדה זו לשם שמים, כמו שזכרנו לעיל בפ' בהעלותך, שהכזב והחנופה דברים ממיתים והכהן משתמש בה להחיות וכו', הכא נמי כך.
וכדי לבאר זה, נבאר משנה פרק ו' דאבות (מ"א) רבי מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומכשרתו להיות צדיק וחסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות וכו'. וכבר תמהו עליו המפרשים, דתחלה אמר חסיד, ואחר כך ישר וכו' ומרחקתו מן החטא, אחר מדרגת חסיד וכו'.
ונ"ל דאיתא בסנהדרין דף כ"ד (ע"א) גופא אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה, תני עדו. איני והאמר עולא הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאלו עוקר הרים וטוחנן זה בזה, ופירש רש"י חריפא טובא הוי, וקרי לי' לרבי מאיר פה קדוש דרך ענוה. אמר רבינא והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר [הרי] הרים וטוחנן זה בזה, הכי קאמר, בא וראה כמה מחבבין זה את זה. ופירוש רש"י יעו"ש. וכבר תמהו רבים בזה, וכי משום דהוי ריש לקיש חריף לא יאמר דרך ענוה פה קדוש. ועוד, למה תמה רבינא וכו'. ועוד, מה משני הכי קאמר וכו'. ולי נראה להקשות עוד, גופא אמר ריש לקיש וכו' תני עדו, ל"ל זה, דעיקר הקושיא הוא רק ממה שאמר פה קדוש. ועוד, למה לא קרא פה קדוש לתנא אחר רק לרבי מאיר.
ונ"ל, דהקשו הקדמונים, שמצינו מדת הקב"ה אשכון את דכא (עי' ישעיה נז, טו), ואוהב מדת ענוה ושונא הגאוה, כמו שאמרו חז"ל (עי' סוטה ד:) כאלו עובד עבודה זרה וכו', ולמה כביכול ה' יתברך לובש במלבושי הגאוה כמ"ש (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש. ותירץ הש"ך כי להנהגת המלוכה צריך ללבוש הגאוה, וז"ש ה' מלך גאות לבש וכו', יעו"ש, וכמו שזכרתי משל למלך שרצה לחיות לעולם על ידי התרחקות הגאוה והנהגת השפלות, ובזה לא הי' לנהוג בלבושי המלוכה, ויעצו בני המדינה להסירו מן המלוכה, עד שינהג בכל הנהגת המלוכה ולבושי גאוה, רק לבו יהי' שפל בקרבו, והבן. זהו ממש והלכת בדרכיו (דברים כח, ט). והנה מאן מלכי רבנן (עי' גיטין סב.), וזהו כוונתו, כי מדת הקב"ה הוא שהוא עניו רק שהוא לובש הגאוה לצורך הנהגת המלוכה, דלא סגי בלא הכי.
וזה דאמר רב הונא אמר רב דתלמיד חכם צריך שיהי' בו [אחד] משמונה בשמינית (סוטה ה.) וכו', וכן אמר רבא ובשמתא מאן דלית בי' וכו'. וקשה, הא הוי כעובד עבודה זרה, וכאשר תמה באמת בש"ס ר"י וכי זוטר מאי דכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב. לכך נראה דלא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דכבר ביארתי ירושלמי תענית (פ"ב, ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי, על פי משל, ששינה שר אחד את לבושו כדי שיתחבר עם בן המלך, שנתערב עם פחותי ערך ולהשיבו אל אביו המלך וכו', כך אמירת הפשט חריף בדרשה להתלבש במדת הגאוה שהוא לבוש פחותי הערך, כדי שיתחבר עמהם להשיבם אל אבינו שבשמים אחר כך על ידי תוכחת מוסר וכיוצא וכו'. וז"ש (ויקרא ו, ב) זאת תורת העולה, שהמיעוט הוא לתכלית הריבוי וכו', וז"ש (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם, וז"ש ו' כורע לגבי ה' להעלותה ששמעתי וכו'. ואם כן כמו מדת שקר וכזב שהם סמים הנושכים וממיתים, מכל מקום רשאים הצדיקים להשתמש בו להחיות נפשות, כמו שביארתי בפ' בהעלותך ביא[ו]ר משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) וכי נחש ממית ונחש מחי' וכו' יעו"ש, הכי נמי רשאי להשתמש הצדיק ותלמיד חכם בלבושי הגאוה לשם שמים להחיות הנפשות להתחבר עמהם וכו' וכיוצא בזה.
ולזה נתכוון רב ורבא, דגאוה לשם שמים שרי. ורב נחמן דאסר, שלא לשם שמים. או יש לומר בלבושי הגאוה שרי, מבחוץ נראה כמתגאה ולבו שפל בקרבו. ורב נחמן אמר תועבת ה' כל גבה לב שהוא בפנים, והבן.
ולבאר כל ספקות שזכרן האלשיך (במדבר יג, ב) ובעל העקדה (שער עז). א' למה צוה ה' יתברך לשלוח מרגלים אחר שידע שהם ברע, וכי תימא כפירוש רש"י (יג, ב), אני איני מצוה לך, שלח לך מדעתך, אם כן הי' ראוי לעכב מלשלוח וכו'. ב' שלח לך מיותר, וכי תימא לדעתך, לא מצינו כיוצא בזה וכו'. ג' ויתורו את ארץ כנען, דהל"ל לתור כמו אחר כך וכו'. ד' תואר כנען ל"ל, דהל"ל את הארץ אשר אני נותן. ה' אשר אני נותן מיותר. ו' על פי ה', סותר למה שאמר שלח לך לדעתך, שלא הסכים ה' יתברך בזה. ורש"י מתרץ זה, על פי ה' - שלא עכב. ז' כולם אנשים, מה מלמדנו, וכי תימא שהיו כשרים וחשובים, אם כן מה עלתה להם שהוציאו דבה.
ח' כאן אמר ראשי בני ישראל המה, ובמקום אחר אמר ראשי אלפי ישראל המה, ובכתבים מתרץ זה, שנתעבר באלו י"ב נשיאים י"ב שבטים עצמן, וזה שאמר להם יוסף (בראשית מב, יד) מרגלים אתם וכו', יעו"ש. ט' עלו זה בנגב (יג, יז), אין לו שחר, וגם זה מיותר. י' ועליתם את ההר, דהל"ל אל ההר או על ההר. ובעל הטורים כתב, את ההר גימטריא תורה.
י"א וילכו ויבואו אל משה וגו' (יג, כו), דוילכו מיותר, ובש"ס (סוטה לד:-לה.) דרשו, מקיש הליכה לביאה וכו'. ובכתבים מפרש, שהנשמות של השבטים הלכו להם והם נגדם ויבואו אל משה, זולת יהושע וכלב חיו וכו', יעו"ש. י"ב ויהס כלב וגו' עלה נעלה וכו' (יג, ל). יש להבין ל"ל כפל. י"ג ויאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (יד, ד), מה צורך לשוב מצרים, וגם כי כלם ראשים וכו'.
י"ד אך בה' אל תמרודו ואתם אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו וגו' (יד, ט). שאין לו הבנה וחבור. גם מהו לחמנו הם. וגם יש להבין מהו סר צלם, והרמב"ן כתב, שהוא סימן המיתה בחתימה וכו', ובעל עקדה כתב עליו וכו', יעו"ש. ט"ו ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו' (יד, כד), יש להבין מהו רוח אחרת וכו'. ט"ז והבאתיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו ירשנה וגו', שאם הוא עצמו בא שמה מכל שכן שזרעו ירשנה, דאף המרגלים שלא באו שמה מכל מקום זרעם ירשו ארץ, ופשיטא כלב. י"ז ויהושע וכלב חיו מן האנשים וכו' (יד, לח), מהו חיו מן האנשים, ובש"ס (ב"ב קיח:) דרשו וכו'. י"ח איך פרשה זו יש בכל אדם ובכל זמן.
והנה קושיא י"ג וי"ד ביאר האלשיך, שאמרו כל זמן שהיו משה ואהרן ראשיהם לא תוכלו לשוב למצרים לשני סיבות, א' כי הראש שנתמנה מפי הצבור נושא פנים להם וכו', ב' שהם שנים ומחזקים זה את זה, לכך אמרו נתנה אנחנו, וגם שיהי' ראש אחד וכו'. וכאשר בה' אל תמרודו, אז ממילא לא תיראום, כי אין זה צווי, דהמורא הנופלת על איש לא תוסר בבחירה, וע"כ היא הבטחה - אם תהיו צדיקים ממילא תוסר המורא וכו', יעו"ש. ובזה תבין פלוגתא של הרמב"ם והראב"ד, שאל יראו ויפחדו מאנשי המלחמה, ומנאו הרמב"ם במצות לא תעשה, והשיגו הראב"ד, שאין זה צווי רק הבטחה, והבן.
ול"נ לבאר ספקות הנ"ל, ונבאר מסורה א' מביאו האלשיך פרשה זו (יד, ט), לחמנו ד' במקרא, א' כי לחמנו הם. וב' זה לחמנו חם, ביהושע (ט, יב). ג' לחמנו נאכל ושמלותינו נלבש (ישעיה ד, א). ד' בנפשנו נביא לחמנו (איכה ה, ט).
ונראה, דאיתא בש"ס דסוטה (לה.) כי חזק הוא ממנו (במדבר יג, לא) אמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם, עד כאן. והוא תמוה, ומה ענין בעל הבית ומה ענין כליו. ומוהרש"א פירש, יעו"ש. ועיין בפרק ג' דערכין (טו.) מזה.
ונ"ל, דאיתא במדרש רבה פ' מצורע (יז, ה-ו) כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת (ויקרא יד, לד), ודרשו, ארץ כנען, והלא ז' עממין הן, ואת אמרת ארץ כנען. רבנן אמרו, מה חם חטא וכנען לקה, כך ישראל חוטאין והארץ מתקלקלת וכו'. ונתתי נגע צרעת, בשורה הוא וכו', שאני מכניס בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר (דברים ו, יא) ובתים מלאים כל טוב, שעל ידי נגע מוצא בו סימא וכו', יעו"ש. ויש להבין מה שהקשה בזהר פרש' תזריע (ח"ג נ:), אמרו, במאי אוקמינ(י)ן קרא דכתיב ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אי נגע דההוא רוח מסאבא שריא בהון איך מלאים כל טוב. ובאמת הוא קושיא חזקה, מה זה בשורה ונתתי, אי רוח מסאבא שריא בהון. וגם איך נקרא טובים דקאי אסטרא דקדושה ודכיא. הגם דתירץ שם רבי אלעזר, מלאים בכספא ודהבא וכמ"ש (בראשית מה, כ.) כי טוב כל ארץ מצרים וגו'. באמת גם שם קשה, וכי נקרא טוב בשביל ממון הגשמי מאחר דברוחני יש בו טומאה.
אמנם נראה לי, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס (סוטה מז.) חן מקום על (יושביה) [יושביו] וכו', וביאור ש"ס דמנחות (נג:) יבא טוב וכו'. והעולה משם, כי בכל מקום ישוב, הוא שגזר אדם הראשון להתיישב בכדי לברר הניצוצין שם, ולברר חלק הטוב מן הרע על ידי תורה ועבודה והמצות שנעשה מיין נוקבין להשכינה להתייחד עם בעלה, ולהוריד השפע למטה, וכאשר כתבתי במקום אחר, שהתלוננו במדבר שאינו מקום זרע (במדבר כ, ה) לברר הניצוצין, ולכך ומים אין לשתות - להוריד השפע מיין דוכרין על ידי מיין נוקבין וכו', יעו"ש.
ובזה יובן המדרש, כי תבואו אל ארץ כנען, הלא ז' עממין ולמה נקרא ארץ כנען, ומשני, מה חם חטא וכנען לקה, כך ישראל חוטאין והארץ מתקלקלת. ור"ל על ידי חטא ישראל הנמשך מחטא אדם הראשון, שנפלו הניצוצות, נשמות קדושות, בארץ, הם קליפות נוגה, שהקליפה נקרא (בראשית ט כה) ארור כנען, היפך הקדושה שנקרא ברוך, כנודע, וזה קללה לארץ, שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך (ובזה תבין פירוש רש"י פרש' בראשית (שם), כשנתקלל אדם על עונו נפקדה הארץ ונתקללה), ולכך כי תבואו אל ארץ שנקרא כנען, על שם הקל[י]פה שמעורב בטוב, וצריך לברר ולהפריד הטוב מן הרע, ולכך ונתתי נגע צרעת כמ"ש בספר יצירה (ב, ד) אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע וכו', ור"ל הקדושה בעצמה הנקרא טוב כשהוא למעלה בלי תערובות רע, ונקרא עונג, וכשנפלה למטה בין הקליפות הנקרא רע אז נעשה מן עונג נגע, וצריך לברר הטוב מן הרע ולהעלותה למעלה, ונעשה מן נגע עונג, והוא בשורה טובה, שמוצא סימא ואוצר טוב. ואתי שפיר בתים מלאים כל טוב, שבירר הטוב מן הרע, והיא תכלית התענוג כשנעשה מן נגע עונג, וכמו שב[י]אר מורי יתרון האור הנמשך מן החשך וכו'. וזה שתירץ רבי אלעזר שהוא כמו טוב ארץ מצרים וגו', דשם קאי על ברור ניצוצות - וינצלו את מצרים (שמות יב, לו) בסוד וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא במצרים (בראשית מז, יד), והכא נמי כך כונת רבי אלעזר, והבן.
ומעתה שפיר סיים ר"ש בזהר שם: ב' ע[ו]תרין נטלו ישראל כד נפקו ממצרים, וינצלו וגו' וא' כד אעלו לארעא וכו', וכל דא לברר רוח מסאבא וכו', יעו"ש. ר"ל כמו שנטלו עושר ביציאת מצרים על ידי ב[י]רור ניצוצות נה"י בגשמי וברוחני, כמו שכתבתי ב[י]אור זה במקום אחר יעו"ש, (וגם כי השכר והעונש אינו הסכמי, רק המצוה והשכר הכרחי ושייך זה לזה), כך בביאתם לארץ נטלו בתים מלאים כל טוב בגשמי וברוחני על ידי ב[י]רור ניצוצי הטוב, וכמאמר רבי אלעזר בזהר שתירץ רבי יהודא, והבן שהוא ביעור רוח מסאבא כמו לעתיד שנאמר (זכריה יג, ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, בסוד חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו), ועל ידי זה בלע המות לנצח (ישעיה כה, ח), כמבואר זה היטב בכתבים, רק לעתיד יהי' זה בכללות העולם, בעקבות משיחא שנברר עד העקביים, מה שאין כן בביאתן לארץ הי' רק בארץ ישראל, מה שהי' נקרא מתחלה ארץ כנען על שם עירוב הקל[י]פה שנקרא ארור, ואחר כך בב[י]רור הטוב נקרא ארץ ישראל, לייחד ארץ עליונה עם דודה ישראל, והבן.
וז"ל הפסוק (דברים ז, טז) ואכלת את כל העמים - להוציא מהם חיות הקדושה על ידי ב[י]רור הניצוצין של הקדושה שהי' בין האומות והקל[י]פות שנקרא רע, ונשארו הם מתים, כמ"ש בכתבים חיל בלע ויקיאנו.
ובזה יובן מס[ו]רה הנ"ל, ד' לחמנו, א' לחמנו הם, ר"ל בסוד ואכלת את כל העמים, לברר מהם ניצוצי קדושה שנקרא לחם, כמ"ש בכתבים על פסוק (דברים ח, ג) כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם, בלי ניצוצי קדושה שבתוכה, כי על כל מוצא פי ד' - ניצוצי קדושה שבתוכה, יחי' האדם וכו', יעו"ש. (וגם י"ל, כי הב[י]רור הוא על ידי התורה הנקרא לחם, והבן).
ב' לחמנו חם, ר"ל שאין ב[י]רור ניצוצין שנתברר אתמול יבורר למחר, רק בכל תפלה יבורר ניצוצין חדשים, וכתב צמח, דזה כוונת המשנה (אבות פ"ב מי"ג) אל תעש תפלתך קבע וכו', יעו"ש, וז"ש לחמנו חם, ולא שיהי' פת צונן ישן נושן, רק פת חם בכל יום.
ואפשר שמטעם זה לגלג המגדף, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, ולמה אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד, ח). והכוונה כאמור. ובאמת מבואר זה, שיש בכל יום לחם חם, ר"ל בכל תפלה יש בירור ניצוצין חדשים, רק ביום השבת יערכנו, ר"ל התפלות של כל השבוע אינם עולים רק ביום השבת יערכנו הכהן לפני ה', הכהן עובד (עבודת) [עבודה], במוסף יום שבת בקדושת כתר עולין כל התפלות כמבואר בכתבים, ושמעתי זה ממורי, והבן.
גימ"ל, לחמנו נאכל ושמלותינו נלבש, כי על ידי ב[י]רור ניצוצות שהוא על ידי למוד התורה הקדושה הנקרא לחם, כמ"ש (משלי ט, ה) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, ולחמנו זה נאכל בעולם העליון. ושמלותינו נלבש, חלוקא דרבנן שנעשה בעסק התורה והמצות כמפורש בזהר פ' ויחי (רכד.:) ובליקוטי תורה שם, וכמ"ש (ע"ז ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כו'.
ד' בנפשנו נביא לחמנו. כי ברור הנצוצות שהיא לחמנו כנ"ל, הברור הוא על ידי מחשבה, וכמ"ש במחשבה אתברירו וכו', והמחשבה נקרא נפש, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) מובא לעיל, וז"ש בנפשנו נביא לחמנו*הגה"ה עוד י"ל מסורה זו, ד' לחמנו, דכתב בעקידה חקירה אם האדם נברא חומר צורך הנשמה או איפכא וכו', עיין במקום אחר מה שכתבתי. וז"ש לחמנו הם, כאשר יוכנע (הטומ') [החומ'] אל הצורה אז העורבים צויתי לכלכלך (מלכים א יז, ד). וזהו כוונת הזהר וכו', וזהו גם כן ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז, ז) זה יצר הרע (בר"ר נד א, פסיקתא דר"כ פי"א), והבן. ב' לחמנו חם, דכתב בעוללות אפרים (מאמר רנב) והניחם שם (ויקרא טז, כג), שבבגדים שלבש שנה זו לא ילבש בשנה האחרת (עי' יומא יב:, כד.), רמז לחדש מצות ומעשים טובים תמיד ולא יסמוך על שעשה כבר וכו', וז"ש (קהלת ט, ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים. וז"ש לחמנו חם, לחמי תורה ומצות יהי' חם, מחדש תמיד חדושין, וישן מפני חדש תוציאו (ויקרא כו, י). גם י"ל, חם אבי כנען (בראשית ט, כב), ברור חדשים וכו'. ג' לחמנו נאכל, דכתב בכתבים ושים חלקנו עמהם (תפילת עמידה), דלפעמים נאבד ממנו חלוקא דרבנן וניתן לשאר צדיקים וכו' שהוא ארץ עליונה, והם אינם רוצים רק בשלהם. וז"ש שנזכה לחמנו נאכל שמלתינו נלבש אנחנו, ולא שאר צדיקים. וזהו יכין ושאר צדיקים ילבש, סוד כסוי חטאה (תהלים לב, א) והבן. והם גם כן אומרים לחמנו נאכל ולא של אחרים. ד' בנפשנו נביא לחמנו. דכתב יעבץ דף נ"ב (אבות פ"ד מ"א) משל ב' בני אדם הי' בידם ב' מרגליות טובים, א' ידע מעלתה, יצרנה כבבת עינו. ב' לא ידע מעלתה, יתננה עבור פת לחם. והבורים אינם יודעים מעלת נפשם וכו', יעוין שם. בנפשנו נביא לחמנו - שנותן נפשו עבור לחם כמו בורים, וראוי להיות אפכא, והבן, עיין במקום אחר, יעוין שם..
ובזה יובן המשך הפרשה זו, וגם תבין על פי זה מה שכתב בזהר פרשה זו (ח"ג קנט:-קס:) רמז מוסר: אמר רבי שמעון מפרשתא דא אוליפנא רזא דחוכמתא וכו' מה כתוב, עלו זה בנגב, אשתדלו באורייתא ותחמון וכו'. וראיתם את הארץ מה היא, תחמון מנה ההוא עלמא. ואת העם היושב עליה, אינון צדיקים דבגן עדן. החזק וכו' ומה הארץ השמנה היא אם רזה, מדאורייתא תדעון וכו'. ויעלו בנגב, בעצלות כמאן דאשתדל במגנא בנגוב וכו'. ושם אחימן ששי ותלמי, אסור ומותר וכו'. ויבא עד חברון, דא אורייתא וכו'. וישובו וכו' כי עז העם, שצריך שיהי' עשיר יענה עזות (משלי יח, כג). כי לחמנו הם, אינון מזמנין מזוני למאן דאשתדלו באורייתא, כמ"ש (מל"א יז ד) ואת העורבים צויתי לכלכלך. סר צילם וה' אתנו אל תיראום וכו', יעו"ש.
ומורי פירש ענין פרשה זו איך שייכא בכל אדם ובכל זמן, ועל ידי עסק התורה ידע ענין העולם העליון שהיא ארץ עליונה, וכמבואר שם.
ולדברינו יובן, שהוא עצה יעוצה לכל אדם שיש לו דעת בחינת משה, שיהי' עסק התורה ועבודת ה' להתחסד עם קונו, לברר ניצוצין של נשמות קדושים בסיוע השכינה להעלות מיין נוקבין, ועל ידי זה יהי' יחוד עליון, ונוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז, יח). זהו שאמר הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר ר"ל לאמר לדורות מי שהוא בחינת משה שיש לו דעת, והוא, שלח לך אנשים, ר"ל אם ירצה להיות תואר אנשים חשובים אז שלח לך לדעתך, ר"ל בחינה שיש לך דהיינו דעתך, שהכל יעשו בבחינת דעת, ואז יתרון דעת החכמה תחי' את בעלי' (קהלת ז, יב), כאשר יבואר.
ויתורו את ארץ כנען, ר"ל על ידי התורה, גימטריא יתורו, יוכלו לתור ולברר ניצוצין ארץ הקדושה, שהם ניצוצי השכינה שנפלו בין הקליפות הנק' כנען, שמעורב טוב ברע, ובמחשבה אתברירו על ידי דעת בחינת משה, לכך שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען.
אשר אני נותן לבני ישראל, ר"ל לשון בשורה, שנותן מתנה, כמו (ויקרא יד, לד) ונתתי נגע הנ"ל, שיבררו הטוב וישכחו סימא ואוצר, ויעשו יחוד ארץ עם ישראל, ומה שהי' נקרא ארץ כנען עכשיו אחר הטוב אני נותן לבני ישראל, כי נוצר תאנה יאכל פריה, ולפי שעשו יחוד להעלות השכינה, הנקרא ארץ עליונה, עם ישראל סבא, לכך נתקשרו הם גם כן שם, ונקרא בני ישראל גם כן.
איש אחד לשבט, שיברר כל נשיא שבט כל חלק ניצוצי שבטו, כי ראש השבט כולל בו כל ניצוצי שבטו ויוכל לבררן, וכמו שכתבתי מזה במקום אחר.
וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה. ר"ל דכתבתי במקום אחר טעם שנתנה התורה בג' דברים, באש ובמים ובמדבר (במ"ר א, ו), שיהיו עזר לאדם כשיעשה כנגדו של יצר הרע, אם אומר לו יצר הרע מדרגת השפלות, שאינו ראוי להתקדש מצד פחיתת חומרו, יאחז צדיק דרכו - מדת הגאוה הנמשך מאש וכו', יעו"ש. וה"נ צריך האדם שירד לבחינה זו של ב[י]רור ניצוצי קדושה מתוך הקליפה, שהוא עמוק עמוק מי ימצאנה, שיאמר לו היצר הרע מה אתה ספון וחשוב לכנוס במופלא ומכוסה ממך ואתה חומר עכור ושפל, לכך צריך שיעשה כנגדו לאחוז במדת התפארות, אותיות נפאר הוא פארן, מצד מעלת רוממות נפשו ונשמתו ראוי לזה.
ואם בא היצר הרע לאדם במדת התפארות, שהוא כבר מושלם בחסידות, יאחז כנגדו מדת השפלות היא בחינת משה שעניו הי' מכל אדם (במדבר יב, ג), ופירש רש"י עניו שפל וסבלן, והוא בחינת מים, וכן במדבר. הרי באלו ג' תבות משה ממדבר פארן, מרומז ג' דברים שנתנה תורה - אש ומים ומדבר, שהוא הכרחי לאדם שיהיו לו אלו ג' מדות, וכאמור.
וז"ש על פי ה', דנודע על פי הוא סמוך, כמו (במדבר ב, כ) ועליו מטה מנשה, והנה להסמיך ולחבר ב' מדות - פי ה', כי השכינה נקרא פי והקב"ה נקרא הוי"ה, וכשיעשה הנ"ל אז הוא על פי ה'. וגם כולם אנשים חשובים, ראשי בני ישראל המה, בסוד ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז.), ויכונה בתואר בני ישראל כנ"ל.
ויאמר אליהם עלו זה בנגב הנ"ל, כמו עלו בהר הגשמי וצריך לסור ממנו דברים המעכבין עלייתו, כך בעלייה רוחנית, וכמ"ש בעולל[ו]ת אפרים (מאמר נה) מובא לקמן, וז"ש עלו זה בנגב - יסוד צדיק הוא בנגב, שיאחז בדרכי התורה, פת במלח תאכל וכו' (אבות פ"ו מ"ד). וזה שכתב בנגב ויבשה. וז"ש ועליתם את ההר, גימטריא תורה, ור"ל אם יאחז צדיק שהוא תאר 'זה' כנודע, שיאחז צדיק בדרכי התורה, שלא לילך אחר המותרות, רק במדת הסתפקות ונגובי, על ידי זה יוכל לעלות ולברר הניצוצין, והיינו על ידי התורה שנקרא טוב יוכל לברר הטוב מן הרע, וז"ש ועליתם את ההר וראיתם את הארץ, שהיא ניצוצי השכינה שנקרא ארץ עליונה, בעין השכל, המחשבה זרה שבאה לפניו בשעת תורה ותפלה שהיא ניצוצי השכינה שנפלו בעת השבירה, כמו שביאר מורי זה, ומובא במקום אחר. וז"ש וראיתם את הארץ מה הוא, ר"ל שיראה מה היא ענין המחשבה זרה, אם הרהור זנות אז היא מקום החסד, והרהור גאוה מתפארת וכיוצא בזה, כאשר קבלתי מפי מורי וכו'. ואת העם היושב עליה, כי כל מחשבה היא קומה שלמה, עד שנעשו עם רב. החזק הוא הרפה, אם היא קליפה תקיפא, או רפה שיוכל לשברה ולהוציא מתוכה הקדושה שהיא הפרי, ולהסיר הקליפה שהיא חיצונית מחשבה זרה, וז"ש והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ.
ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ר"ל תיכף שעלה בנגב בדרכי התורה וכו' סבר שמיד יבא עד חברון, שיזכה לדבק בו יתברך ולהתחבר אליו, ובאמת עד ולא עד בכלל, כי שם אחימן ששי ותלמי וכו', הם קליפות השומרים הקדושה לבל יכנס מי שאינו ראוי לדבק בו יתברך, כמ"ש בזהר (ח"ג קכג.) כי החשך מסבב אור הגנוז וכו' ומבלבלין מחשבתו שלא יוכל לדבק בו יתברך, וז"ש וישאהו במוט בשנים, שהוא ענין הפ[י]רוד ולא אחדות, וכמ"ש בזהר שם.
וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וילכו ויבואו, ר"ל רצו מיד שהלכו יבואו תיכף ויבררו הטוב הגנוז, ובאמת זה אינו, שצריך שקידה רבה, וכמ"ש (בראשית יט, יא) והאנשים אשר פתח הבית וגו' וילאו למצוא הפתח וכו', יעו"ש.
באנו אל הארץ וגו' וזה פריה אפס כי עז העם, ר"ל שהקל[י]פה תקיפא, וכדי לשברה צריך אדם שלא לעמוד בקשרי המלחמה. וגם עמלק אשר כסות ולשון שינה, וכמו שכתבו התוספ[ו]ת בפרק קמא דראש השנה וכו', שהיצר הרע לובש בלבוש היצר הטוב לפתות האדם שיעשה מצוה ובאמת הוא עבירה, ואם כן איך יוכל לברר מן הרע אחר שגובר באדם חלק הרע ומצא מין את מינו ונ[י]ע[ו]ר.
ויהס כלב את העם ויאמר עלה נעלה וגו'. ר"ל דכתב האלשיך פ' ויחי (בראשית נ, כג) ואלקים פקוד יפקוד אתכם, ר"ל כאשר פקד את השכינה, הנקרא אלקים שהיא עמם בגלות, אגבה יפקוד אתכם גם כן וכו'. וכן פירש המפרש בתיקונים וישלח מלאך (במדבר כ, טז) השכינה בגלות, ואגב זה ויוציאנו ממצרים וכו', שהוציא השכינה, יעו"ש. והכא נמי כך, כי ב[י]רור הניצוצות היא על ידי סיוע השכינה, שהיא יורדת עמנו בעמקי המצולה לברר, ואם כן כאשר היא עולה נעלה גם אנחנו עם ניצוצי הקדושה וירשנו אותה, ובזה כי יכול - השכינה אשר לה היכולת בסוד (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה ואגבה נוכל לה אנחנו. וכיוצא בזה מצאתי מאור הקטן: נעלה' וירשנו' אותה' כי' - סופי תיבות ידו"ד, כי שם הוי"ה שהיכולת בידו יהיה לנו לעזר, וז"ש סר צילם וה' אתנו וכו', יעו"ש. ולדברינו יבואר כאמור.
והאנשים אשר עמו אמרו לא נוכל לעלות אל העם (יג, לא), ר"ל שאין ביכולת ביד שכל אנושי לברר הניצוצין להעלות אל העם שהם הניצוצין. כי חזק הוא ממנו, כמו שאמר הינוקא מובא בזהר בלק (עי' קפח:, ועי' רעג:) אבעית לאכל לחמא בקרבא, כי היא מלחמה חזקה, וכאשר מצינו יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי על ידי ניצוץ אחד שגברה, כמבואר בכתבים. וז"ש (יג, לב) ארץ אוכלת יושביה, היפך ואכלת את כל העמים (דברים ז, טז), כי אמרו - הקליפה הנקראת ארץ כנען אוכלת יושביה.
והיינו דאמר רבי חנינא בר פפא, אפילו בעל הבית, שהוא הקב"ה שנקרא בעל נגד השכינה שנק' בית, ואמרו לא די שאין חבוש מתיר עצמו וכו', שהיא נצוצי השכינה ממש, אלא הקב"ה שהוא בעל הבית וראוי שיתיר חבושו מארץ שביו כנודע, להציל שכינתו שהוא כלי תשמישו, מכל מקום סברו כביכול שאינו יכול וכו', וז"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי (עי' סנהדרין כב:), וכמבואר בכתבים, וזהו ושדי רוחא בגוה, והבן, ועיין בליקוטי תורה פ' וירא ענין זה, וכמ"ש בזהר (ח"ב ריח.) וצמית והלכת אל הכלים וגו' (רות ב, ט), יעו"ש, ומכל שכן שאין יכולת ביד האדם לעשותו.
לכך נתנה ראש ונשובה מצרימה (יד, ד), ר"ל דאיתא במדרש ג' דברים נתנו על ידי יסורין, תורה ארץ ישראל עולם הבא. והכוונה, כי תכלית האדם בעולם הזה בעסק תורה ומצות הוא לברר הטוב, ואז מה שהי' ארץ כנען נעשה ארץ ישראל, שאינו ארץ התחתון רק עולם העליון עולם הבא, והיינו בעת אשר שליט אדם באדם לרע לו של השליט, כמבואר בכתבים. ובזה יובן כי ג' דברים הם אחד, והכוונה כי ג' דברים נתנו על ידי יסורין וגלות לברר ניצוצין, על ידי התורה נעשה ארץ ישראל שהיא עולם הבא, והבן. והנה כך בכל מקום שיש בירור ניצוצין צריך יסורין וגלות עד אשר שליט אדם באדם לרע לו, מה שאין כן במצרים לבדו כבר הוברר הדבר לגמרי וכנ"ל, ושם נוכל להרים ראש, וז"ש נתנה ראש ונשובה מצרימה, והבן.
ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ (יד, ו), שבררו חלק הטוב והקדושה, הנקרא לבוש בסוד חלוקא דרבנן, ונשאר חלק הרע הנקרא בגד, לשון (ישעיה כד, טז) בגד בוגדים בגדו, נשאר בלי חיות קדושה כלל, וז"ש קרעו בגדיהם. וכעין זה כתב בספר אור ישראל ויקרע מרדכי את בגדיו (אסתר ד, א), יעו"ש.
ויאמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד (יד, ז), ר"ל שלא נשאר רק הטוב לבד שנפרד הרע וגו'. אך בה' אל תמרדו (שם, ט), והטעם כי לחמנו הם סר צלם מעליהם, וה' אתנו שהוא סיוע השכינה, לכך אל תיראום וכו'.
וז"ש ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו (יד, כד). כי נודע סוד ב[י]רור ניצוצין והעלאת מיין נוקבין הוא על ידי ההוא רוחא דשביק בגווה, כנודע בסוד קריאת שמע שעל המטה יעו"ש. וז"ש ועבדי כלב, סוד ב"ן גימטריא כלב, המעלה מיין נוקבין, כנודע שהוא שם המעלה מיין נוקבין. עקב היתה רוח אחרת עמו, ר"ל רוחא קדמאה דשביק בגוה, והביאותיו אל הארץ וגו', והבן.
ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים. שהם בררו חלק חיות הקדושה שהיה להם לברר, לכך נטלו חלקם בארץ, כדרשת הש"ס בבא בתרא (קיח:), והבן, וה' יתברך יכפר. וז"ש גם כן והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה, ר"ל אשר יש שם ניצוצי זרעו, וזכה לברר הטוב ויורישנה, והבן.
ובק[י]צור, וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, ר"ל בחינת דעת הנקרא משה, לברר ולראות ניצוצי ארץ הקדושה שנפלה בין הקליפות שנקרא ארץ כנען, שכתב בליקוטי תורה פ' כי תצא, וראית בשבי' (דברים כא, יא) לרבות כנענים שבתוכה (עי' ספרי תצא א), יעו"ש. וראיתם מה הוא הניצוץ הקדושה וכאמור, והבן.
ורמז מוסר זה רמוז בזמר שבת דרור יקרא לבן עם בת, ר"ל על ידי הבינה הנקרא דרור כנודע, באמת יוכל לקרא דרור - לדבק בו יתברך על ידי הבינה ודעת. בן עם בת, כי בן נקרא בעסקו בתורה ועבודה יקשר אל הבינה, וגם בת שעוסק בגשמי, מכל מקום יתן כוונת הבינה עם הדעת לקשרו למעלה. ואז כאשר יהי' דבק בה' בעסקו בגשמי וברוחני אז וינצרכם כמו בבת, מה שאין כן כשאין אלקי (בקרבו) [בקרבי] מצאוני הרעות (דברים לא, יז) - כאשר הסיר דעתו מדבקות ה', וכמ"ש בספר זוודין לאורחא מובא במקום אחר, נעים שמכם ולא יושבת שבו ונוחו ביום שבת וכו'.
ועל פי זה תבין מה שנאמר בש"ס (סנהדרין קט:) ויקח קרח (במדבר יח, א) אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו. ר"ל על ידי אדם הראשון וקין והבל נתערב טוב ורע, ומשה בירר הטוב, וכמ"ש (שמות ב, ב) ותרא אותו כי טוב הוא, וקרח ברר חלק הרע לעצמו, והבן. אח"ז ראיתי מפורש בליקוטי תורה פ' קרח שכתב וזה לשונו: כשתסיר הבל ממשה ישאר קרח, שהוא ל"ז נצוצין טובים וש"ח רעים, ומשה לקח הטוב וקרח לקח הרע, וזה שלקח מקח רע לעצמו וכו', יעו"ש, עיין במקום אחר מזה.
ובזה תבין תנחומא (קרח א) ויקח קרח (במדבר טז, א), הדא הוא דכתיב (משלי יח, יט), אח נפשע מקרית עוז ומדנים כבריח ארמון, אח נפשע זה קרח וכו'. עיין במקום אחר. ולפי הנ"ל, אח נפשע, ר"ל שהי' אח למשה, רק שהי' נפשע מצד הרע והפשע, וכל זה הברור הי' על ידי התורה הנק' קרית עוז נפרד הטוב מן הרע, ואחר שנפרד עשה מדנים עם משה שהוא הטוב והוא הי' הרע, עד שנעשה כבריח ארמון - שירד למטה ומשה עלה למעלה, וק"ל.
ובזה תבין ש"ס דסנהדרין (קח.) עדת קרח אינן עתידים לעלות, שנאמר (במדבר טז, לג) ותכס עליהם וכו'. רבי אליעזר אומר, עליהם נאמר (שמ"א ב, ו) ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל. וי"ל מה פליגי. ונ"ל לבאר.
•
במשנה במסכת ראש השנה (פ"ב מ"א) אם אין מכירין אותו משלחין אחר [עמו] להעידו וכו'. ומשנה במשנה במסכת יומא (פ"ז מ"ב) הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין וכו' אלא שהיתה [דרך] רחוקה ומלאכת שניהם הנה כאחת.
להבין זה, נ"ל לבאר פסוקי שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו' ואת הארץ השמנה הוא אם רזה היש בה עץ אם אין וכו' (יג, ב-כ). והספקות זכרתי במקום אחר, בדף הקודם, ולבאר קושיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י'.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור דרבי יהודה ורבנן נטמא אחד מן החלות שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן צבור חלוק, וחכמים אומרים הטמא בטומאתו והטהור יאכל.
ובארתי, דפליגי בפלוגתא בש"ס דפסחים (כא.) רבי יהודה הנ"ל ורבנן, וכל אחד לשטתי' אזיל, דרבי יהודה סבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, סבירא לי' דעת משה רבינו עליו השלום - כ' (שמות ג, ד) וירא ה' כי סר לראות, שחטאו עם הדעת היא הנשמה. וחכמים סבירא להו כמו שהשיב הקב"ה למשה, כי הדעת נסתלק ולא חטאו עם הנשמה, וחשיבי אנוסים כסברת בעל עקדה (פ' נשא שער עג) ותשובה בהשבתת חמץ בכל דבר, כסברת הרמב"ם (הל' מקוואות פי"א הי"ב) כי מיד שנכנס במימי הדעת טהור וכו'.
וזש"א חז"ל (פסחים ד.) בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם אז אור הנר יפה לבדיקה וכו', יעו"ש כי שם הארכתי, וראוי לקצר כמו שכתבתי כאן ובמקום אחר, ומה שקצרתי שם ראוי להרחיב כאן - שיתפרש בסוד עולם שנה נפש זה שאמר רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם וכו'. דכתבתי במקום אחר ביאור משנה (ר"ה פ"ג מ"ח) והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז, יא), כי עליית השכינה הוא בכשרון מעשי ישראל, וירידתה גם כן על ידי מעשי ישראל, בסוד (רות ג, ז) ותגל מרגלותיו, ושפחה תירש גבירתה (משלי ל, כג), והוא בימי הגלות, מה שאין כן בעליית השכינה אז השפחה מפני שרה גבירתה בורחת, עד שאמר לה המלאך שובי והתעני תחת ידי' (עי' בראשית טז, ח-ט), וזהו בכללות העולם. וכן בשנה. וכן בנפש האדם פרטי, כי בכשרון מעשי אדם אז הנשמה שולטת בגוף האדם, והיצר הרע שפחה בישא מפני שרה גברתה בורחת, כי אם להתענות תחת ידיה, ואז נכנע החומר אל הצורה. מה שאין כן כשגורם החטא אז אין הנשמה בביתה המיוחד לה, רק שירדה עד הרגלים בסוד ותגל מרגלותיו, והנשמה בגלות החומר והגוף בסוד שפחה תירש גבירתה, ואז מושלת על האדם, ואז איך אפשר לבדוק החמץ מאחר שהיא ברשות החמץ בגלות, ואיך אפשר לבערו שהוא שליט ומושל על הנשמה שהיא בבית האסורין ברשות היצר הרע, והיצר הרע מטהר השרץ בק"ן טעמים (עי' עירובין יג:), וטובל ושרץ בידו (תענית טז.), ואם כן אין תקנה ח"ו, כי אם לתברא בית האסורים על ידי תשובה ומעשים טובים, ואז יאמר לאסורים צאו כמ"ש בתיקונים (ת"ז ת"ו כב.), ואז חוזרת הנשמה למקומה בסוד תשוב ה' למקומה.
וז"ש רב נחמן בר יצחק בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם. ר"ל בסוד עולם שנה נפש, כאשר האדם העליון מצוי בביתו בסוד (חבקוק ב, כ) וה' בהיכל קדשו, ובסוד (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא כמראה אדם וכו', ואז בני האדם העליון, שהם ישראל אנשי הצורה, שהנשמה (היה) [היא] מקודשא בריך הוא ושכינתיה בסוד (דברים יד, א) בנים אתם לד' אלקיכם, אז הם גם כן מצויין בבתיהם, שהנשמה היא בביתה ולא בגלות החומר, שזה גורם לזה וכנ"ל, אז אור הנר של הנשמה שהיא שולטת בביתה יפה לבדיקה, והבן.
ונבוא לבאר פסוקי['] הנ"ל שלח לך אנשים וגו', כי תיבת שלח יש לו ב' משמעויות, א' כפשוטו. ב' לשון תירוכין וגירושין, כמ"ש (ירמיה טו, א) שלח מעל פני ויצאו, וכמ"ש (ישעיה נ, א) ובפשעיכם שלחה אמכם, וכמ"ש בזהר אחרי מות דף ע"ב (ע"א) אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן (בראשית לח, יז) למלכא דהוי לי' ברא משפחה וכו' אשלח, אתריך ואשדר לי' דלא אשתכח בהיכל וכו'. ושני הפירושים אמת, כי יש ב' אנשים, בסוד ב' מלאכים המצויין עמם, והם היצר טוב והיצר הרע, והיצר הרע מקדים לבא מיד לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), ולצאת האדם מרחם אמו, והיצר הטוב בא לאדם אחר י"ג שנה, אור לי"ד, ואז בודקין את החמץ, לבער חמץ היצר הרע לשלחו מעל פניו לגרשו, ואז יוכל האדם שהוא בן חורין להבחין איזה טוב, לעשות הטוב מצד מה שהוא טוב, ולמנוע מעשות רע מצד שהוא רע. מה שאין כן כל זמן שלא שלח היצר הרע מעל פניו והוא בגלות היצר הרע, עלול האדם שהוא מעורב טוב ורע, לומר על טוב שהוא רע ועל רע שהוא טוב, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) שהוא מצד חולי הנשמה. וכמאמר הנביא על אנשי ירושלים שהי' רבתי בדעות, ומכל מקום טעו, שנאמר (ישעיה ה, כ) האומרים לרע טוב וכו'. וכמו שכתבתי במקום אחר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (ויקרא טז, ח), היינו שיתן דעתו הטוב להבחין איזה יצר הרע לעזאזל, ואיזה יצר טוב לה' יתברך וכו', יעו"ש.
ונודע מה שנאמר בספר יצירה פרק (ה, ב), שיש שנים עשר מנהיגים בנפש האדם, והם י"ב אברים, ב' ידים, ב' רגלים, ב' כליות וכו', יעו"ש. וכאשר שליט היצר טוב בנפש האדם אז אלו י"ב אברים, שהם מנהיגים ראשים ונשיאים על כל אברי הגוף, מנהיגים לטובה. וכאשר שליט היצר הרע הוא להיפך. וכמ"ש בש"ס (ברכות סא.) צדיקים יצר טוב שופטן ורשעים יצר הרע שופטן וכו', ופירושו כנ"ל.
ובזה יובן, וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגומר, שהזהיר הקב"ה למשה, בחינת אנשי הדעת והצורה, שלח לך אנשים, ב' פירושי שלח משמשין כאן, שצריך לשלח ולגרש את היצר הרע, ואז שלח להיצר טוב ויוכל אז לתור את ארץ כנען היא חומר הגוף, אשר הוא כנען ובידו מאזני מרמה (הושע יב, ח), לטהר שרץ בק"ן טעמים, לומר על הטוב שהוא רע וכו'. ואי אפשר לתור כי אם בשלחו איש אחד מן ב' אנשים הנ"ל, הוא היצר הרע, ואז ויתורו את ארץ כנען - להבחין איזה טוב לעשותו, ואיזה רע שלא לעשותו. וז"ש אשר אני נותן לבני ישראל, שיהי' כנען, הגוף, נכנע לאנשי הצורה שנקרא בני ישראל. וז"ש שלח לך לדעתך, ר"ל שישלח לך, בחינת משה הדעת, עם אלו האנשים, שיתן דעתו היטב להבחין*הגה"ה ובזה יובן, אם אין מכירין אותו, איזה יצר הרע ואיזה יצר טוב. משלחין עמו אחר להעידו, דעת הוא עדות, היא הנשמה שנקרא דעת כנודע, שאין הנשמה בגלות היצר הרע זה יכול להעידו, מה שאין כן וכו', והבן. איזה יצר הרע ולשלח ולגרשו, ואיזה יצר טוב לשלחו לתור את ארץ כנען. ולפי שיש י"ב מנהיגים לכך אמר נשיא אחד לשבט וגומר.
וישלח אותם משה ויאמר עלו זה בנגב, ר"ל אלו י"ב אומרים גימטריא זה, שהיו בירידה ברשות היצר הרע, להנהיג הגוף בכל תאות רעות עולם הזה, ועכשיו אם ירצה להעלות שיהי' מנהיגין לטובה, וז"ש עלו זה בנגב - על ידי דרכי התורה שהיא בנגב ויבשה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו', זהו מדת
הסתפקות, מה שאין כן אם רוצה להשיג עושר אי אפשר לעלות, כמו שכתב בעולל[ו]ת אפרים (מאמר נה) מי יעלה בהר ה' נקי כפים (תהלים כד, ג) - שהוא נקי מנכסים וכו', וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש. וגם כי לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י, ב), לכך אמר עלו זה בנגב, דרום, לימין, שכל מעשיו יהיו לימין, להכניע שמאל בימין בלבישת בגדים ונטילת ידים וכיוצא, כמ"ש בכוונ[ו]ת, והבן.
ועליתם את ההר, כמ"ש מי יעלה בהר ד' נקי כפים וכו', והכי נמי עלו זה בנגב ויבשה, אז ועליתם את ההר. וגם רמז להיות גבור הכובש את יצרו שנדמה להר כמבואר בש"ס (סוכה נב.), ואז וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה וכו' - אחר שתתגבר על היצר הרע אז תוכל לראות ולתור את הארץ, חומר גוף האדם מה הוא. ואת העם היושב עליה, שהם י"ב איברים היושבים ראשונה לשפוט ולמשול בכל אברי האדם, כמ"ש (בראשית יט, א) ולוט יושב בשער סדום, ודרשו (בר"ר נ, ו) אותו היום מנוהו שופט וכו', וז"ש היושב עלי' - למשול עליהם איך הם מנהיגים הגוף.
החזק הוא, שהאמנתו ובטחונו בו יתברך, כמ"ש בחובות הלבבות שיהי' הכרתך חזקה, וזה ע[י]קר ראשון לקיום התורה והמצות, כמ"ש בש"ס דמכות (כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, וצדיק באמונתו יחי' (חבקוק ב, ד). וז"ש החזק הוא הרפה.
עיקר ב', השפלות, כמו שכתב היעבץ (אבות פ"ד מ"ד), כתבתי מזה במקום אחר, כי השפלות מופת המובהק לכל התורה, משל ב' עשירים סוחרים א' דר בכרך, ב' בכפר וכו', יעו"ש. וז"ש המעט הוא אם רב*הגה"ה או יש לומר, אם נשרש בחומר ימים מועטים או רב, כמ"ש בזהר (ח"ג רכז: עה"פ ויקרא יט לב) מפני שיבה תקום וכו' יבשה, וכולי., כמו שפירש רש"י בפרש' ואתחנן (דברים ז, ז) לא מרובכם מכל העמים בחר [ה'] בכם כי אתם המעט, שממעטין עצמן, אברהם אבינו אמר (בראשית יח, כז) [ו]אנוכי עפר ואפר וכו'.
ואחר שראיתם המדות, אחר כך תראו מה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה הוא אם רעה, ר"ל אם אלו י"ב מנהיגים לטובה או לרעה וכו'.
ומה הערים וכו' הבמחנים או במבצרים. דכ' בעקידה (שער כ) ענ[י]ן עיר מוקף חומה, שיעלה גדר וחומה לעצמו מפני יצר הרע, שלא יטה לתאוות הגוף וכו', יעו"ש. והנה אם במחנים שהוא פרוץ מגדר, פעמים נוטה לחסידות ופעמים לרשעות וכו'. אם במבצרים מוקף גדר וחומה, וכנ"ל.
ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין וגו', דשמעתי ממורי ביאור פסוק (ירמיה נ, כ) ביום ההוא יבוקש עון בית ישראל ואיננו וחטאת יהודה ולא תמצאנה. והקשה, למה יבוקש עון וכו'. וביאר, כי יש ד' סוגי תפלה, א' על כבוד ה' יתברך שנתחלל בין אומות העולם. ב' עבור עון. ג' פרנסה. ד' חיים וכו', ואיברי השכינה מעוטף תוך ד' עניני צער הנ"ל, כדי שידע ויתפלל ויתפרדו הגשמיים ויעלה ניצוצי השכינה למעלה וכו', מה שאין כן בדליכא ד' סוגים אלו אינו יודע על מה להתפלל, ובאמת התפלה לצורך גבוה היא ואי אפשר לבטלה, שהיא איברי השכינה. וז"ש [ו]בעת ההיא יבוקש עון בית ישראל, שיתפלל עליו, ואיננו. וגם חטאת חסרון שאר סוגים הנ"ל, ולא תמצאנה על מה להתפלל, כי אם שיהי' התפלה למעלה דרך יחודים וכו', ודברי פי חכם חן.
וז"ש ומה הארץ, שידע חסרונה ועל מה צריכה להתפלל, שיש חסרון זה בשכינה ארץ עליונה, ומה צריכה - השמנה הוא אם רזה, כמ"ש (ישעיה ו, י) השמן לב העם הזה, וצריך תפלה על העון. או רזה ועני' וצריך תפלה על הפרנסה. היש בה עץ, אם צריך תפלה על עץ חיים. אם אין, ר"ל שאין כבודו יתברך נתגלה עבור חלול ה' בין אומות העולם, וצריך תפלה לעשות מן אי"ן אנ"י כמו שביאר מורי, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה (קהלת ט, י) - לעשות יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ודברי פי חכם חן.
וז"ש והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. ר"ל דדרשו רז"ל (ברכות לב:) ד' דברים צריכין חזוק, ואחד מהם תפלה, שנאמר (תהלים כז, יד) קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. וז"ש והתחזקתם, ואז על ידי התפלה להעלות השכינה מיין נוקבין שקבל מלמעלה מיין דוכרין שהוא פרי הארץ העליונה, אז נוצר תאנה יאכל פרי' - ולקחתם אתם גם כן מפרי הארץ, והבן.
ובזה יובן משנה הנ"ל, הרואה כהן גדול כשהוא קורא וכו', כי יצר טוב בימין, כהן איש חסד נקרא כהן גדול שהוא קורא ושונה. והיצר הרע שנקרא חמץ, אין ביעור חמץ אלא שריפה (פסחים פ"ב מ"א), הוא סוד פרה אדומה שנקרא מצד החטא, ושעיר המשתלח בחוץ למדבר, ופר ושעיר הנשרפין בחוץ, לבטלו ולגרשו. ויש אנשים מצד היצר הרע, ויש אנשים [מצד] יצר הטוב, וז"ש הרואה כהן גדול וכו', כלומר רואה אני את דבריך, לשון הסכמה, והם ב' הפכיים, וכת הרואים ומסכימים עם מעשי יצר טוב, אינם רואים ומסכימים עם כת יצר הרע שהם פר ושעיר הנשרפין, כי שהיתה דרך רחוקה ביניהם - כי דרך של זה הוא רחוק וזר לזה, חיים של זה היא מיתה לזה. ומלאכת שניהם שוה כאחת - שהיצר הרע מלאכתו גם כן לפתות לעשות מצות כמו פעור, כמו מלאכת יצר הטוב לעשות הטוב, וכמ"ש בדרשות הר"ן (הדרוש השישי) ששאל אבוקרט, למה אין מבחינים בין רופא ובין רופא שאינו אומן, ומשני, כי מלאכת שניהם שווין, והכא נמי כך, עיין זה במקום אחר, והבן.
•
ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז). וכתב התרגום יונתן כד חמי משה ענותנותו של הושע קרא משה להושע יהושע. והוא תמוה. עוד הקשה במ"א, מה טעם התפלל משה על יהושע ולא על כלב. ותירץ, שהי' תלמידו. וקשה, הלא גם כלב וכל ישראל היו תלמידי משה רבינו עליו השלום. עוד יש לתמוה על כלב, שהי' עם המרגלים אחד בפה ואחד בלב, שאמר להם אני עמכם בעצה (במ"ר טז, יט), וזה הי' שקר, וקשה, הא אמת אחד משלשה עמודי עולם, כי על ג' דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום (עי' אבות פ"א מי"ז), ואיך הי' מוציא שקר מפיו, היפך עמוד האמת שהוא קיום העולם, ושקר הוא חורבן העולם.
וי"ל דכתבתי במקום אחר דהקשה מהר"י יעבץ (אבות פ"א מי"ב) כיוצא בזה על אהרן שהי' עושה שלום בין איש לחברו על ידי שקר, הא חותמו של הקב"ה אמת (שבת נה.) וכו'. ותירץ, כי שקר וכזב הם סמים הממיתים, שלא ניתן כי אם ביד נאמן וחסיד להחיות הבריות הצריכים לרפואה וכו', יעו"ש. ואם כן הי' כך כלב, שהוצרך לשמש במדת שקר וכזב להחיות את נפשו להנצל מעצת מרגלים, שלא יחטאו ושלא יהרגוהו, כדאיתא במד"ר שבקשו להרגו באמת. אמנם יהושע לא החזיק עצמו נאמן וחסיד שיהי' לו רשות להשתמש בסמים הממיתים, כי הי' עניו שהחזיק עצמו לשפל, לא הי' לו תקנה זו, עד שהוצרך משה רבינו עליו השלום להתפלל עליו וקראו יהושע, כדרשת חז"ל (סוטה לד:) י"ה יושיעך מעצת מרגלים.
ובזה יובן, כד חזא משה ענוותנותו, אם כן אין לו תקנה זו שעשה כלב על ידי שקר, לכך הוצרך להתפלל וקראו יהושע כדרשת חז"ל יה יושיעך מעצת מרגלים. וז"ש ויקרא וגו', וק"ל.
אך להבין מה טעם על ידי שם י"ה ינצל מעצת מרגלים. ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור שלח לך, לדעתך וכו', ואחר כך (שם, ג) אמר על פי ה'. וע"ש ביאור (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח ד' וכו'. דהקשה בעקדה (פ' נשא שער עג) איך אפשר שיהי' הדעת חוטא, וע"כ צריך לומר שנסתלק, אם כן הוי אונס וכו'. ובזה יובן שלח לך לדעתך, וכנ"ל, יעו"ש. והנה הדעת הוא הנשמה שנקרא יה, כמ"ש (תהלים קנ ו, פסוד"ז) כל הנשמה תהלל יה, כמבואר בכתבים, יעו"ש.
ובזה יובן שהתפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים, ר"ל שלא יסתלק ממנו הדעת שהוא שם י"ה, ואז ינצל מעצת מרגלים - שלא יחטא עם הדעת, כקושית בעל העקדה הנ"ל, והבן.
עוד י"ל, דכתבתי במקום אחר דשמעתי ביאור מד"ר ענותנותו של משה גרם שנשתברו הלוחות. והעולה משם, כי תועבת ד' כל גבה לב (משלי טז, ה) אי הוא מקצת או לא, וכשהוא עניו אז סבירא לי' לא מיני' ולא מקצתו. והנה כלב שהתחבר עמהם ע"כ הי' בו קצת מדת מהם, כדי שיוכל להתחבר עמהם, כמו שכתבתי ביאור ירושלמי (תענית פ"ב ה"ז) לבש שמואל חלוקן של ישראל ואמר חטאתי וכו', וביאור ש"ס דראש השנה (פ"ג מ"ח) כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח, והוא על פי משל שר אחד שינה לבושו ולבש בגדי פחותי הערך כדי שיוכל להתחבר עמהן וכו', יעו"ש.
והנה מדת המרגלים שהוציאו וספרו לשון הרע, זה נמשך להם ממדת הגאוה שהיה בהם, וכמו שכתב מהרש"א בעירובין שזה נמשך מזה, ושניהם נרמזו בפסוק אחד (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל וכו', יעו"ש. א"כ ע"כ כלב שהתחבר עמהם הי' בו גם כן מקצת גסות הרוח כדי שיתחבר עמהם, וכמאן דסבירא לי' מקצת גסות הרוח שמיני שבשמינית שרי לתלמיד חכם. מה שאין כן יהושע שהי' עניו, סבירא לי' שאפילו מקצת אסור, והכי נמי מבואר בפע"ח תיקוני עונות, להסיר הגאוה יכוין שם י"ה, וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש.
ובזה יובן, כד חזי משה ענותנותו, דסבירא לי' אפילו מקצת גאוה אסור, לכך התפלל עליו, ויקרא משה להושע בן נון יהושע, כלומר י"ה יושיעך מעצת מרגלים, ותנצל ותסיר הגאוה על ידי שם י"ה המביא לידי לשון הרע, ובזה נצול מעצת מרגלים, מאחר שאין לו עצה זו של כלב שיתחבר עמהם ולומר להם אני עמכם בעצה, הוצרך לתקן שם י"ה, ובהנצל מהחטא ממילא ינצל מסכנת מיתה של מרגלים שלא יהרגוהו, כי אין מיתה בלא חטא וכו' (שבת נה.), והבן.
ועל פי זה נבאר בפ' חקת ענין אפר פרה שמטהר טמאים ומטמא טהורים, וכתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש ביאור ש"ס מה פרה וכו'.
ונבאר תחלה בפ' קרח (במדבר יז, ו) אתם המתם את עם ה'. ויש להבין ענין תערומות זה שאין לו ביאור כלל, כי מה הי' למשה ולאהרן לעשות אחר שנחלק קרח ועדתו על משה ואהרן ונענשו, ומה הי' למשה ולאהרן לעשות, ואיך יכתוב זה בתורה דבר שאין לו שחר כלל. ואונקלוס תרגם, אתון גרמתון דמית עמא דה'. גם זה תמוה.
ונ"ל דכתבתי ביאור ש"ס (בבא מציעא לג:) הגד לעמי פשעם (ישעיה נח, א) אלו תלמידי חכמים וכו', ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ וכו'. וביאור פסוק (תהלים יב, ב) כי פסו אמונים מבני אדם לכך הושיעה ה' כי גמר חסיד, ונאמר לו בחלום, שמא איפכא וכו', יעו"ש. והמסקנא שם, כי משה רבינו עליו השלום, תלה גלות ישראל נמשך ממנו, שהרהר על מדותיו. והקב"ה יודע האמת כי משה רבינו עליו השלום בכל ביתי נאמן (במדבר יב, ז), ומה שהרהר על מדותיו נמשך לו מדתן ואבירם רשעי ישראל. ובזה ב[י]ארתי (שמות ו, ב) וידבר אלדים אל משה ויאמר אליו אני ה', יעו"ש.
ובזה יובן אתם המתם את עם ה', כתרגום אונקלוס שאתם גרמתון, ובאמת היה היפך, שמהם נמשך חטא לראשי הדור, כי נמשך מזה, והבן.
ולהכריע נ"ל דכתבתי (תהלים פא, יד) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי ילכו וכו'. וזה כתבתי במקום אחר בהגה"ה, אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון (תהלים לב, ב) שחטא אדם שלא יחשוב ה', הוא לו עון זה, שהוא הגורם, ותולה בעצמו הקללה. מה שאין כן שחת לא לו, בניו מומם וכו' (דברים לב, ה), יעו"ש.
ובזה יובן פ' חוקת, סמיכות הפרשה גם כן, ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו (יח, לב), וגומר זאת חקת התורה וכולי (יט, ב). והכוונה, את קדשי בני ישראל, שהם התלמידי חכמים, לא תחללו בב' פנים, א' שלא יגרמו להם איזה חלול שיחטאו, והיינו על ידי שלא תמותו אתם - לירד ממדרגתן שנקרא מיתה, כי על ידי התעוררות התחתונים גורם לעליונים. פירוש ב' את קדשי בני ישראל לא תחללו, לתלות הסרחון בהם, ולא יענשו שלא תמותו, כאשר קרה להם בעדת קרח שאמרו אתם המתם את עם ה' ונענשו ומתו, וסובל ב' פירושים ולא תחללו וגו', כנ"ל.
עוד י"ל, ולא תחללו לתלות החסרון בו מצד עצמו, רק בשבילכם שלא תמותו יתחברו עמכם להעלותן. וזהו שכתבתי במקום אחר יעזוב רשע דרכו (ישעיה נה, ז) וכנ"ל. ובמקום אחר אוהב ימים לראות טוב (תהלים לד, יג).
וזהו ענין חקת התורה שמטמא טהורים, שימצא בו שמץ חטא כדי שיתחבר עם המוני עם להעלותן, ואז מטהר טמאים. ובזה כתבתי ביאור פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם טהרת טמאים וטומאת טהורים נחשב לשני מצות או מצוה אחת, וכתבתי במקום אחר מזה, יעו"ש, והבן.
ובזה נבאר משנה (אבות פ"ג מט"ז) הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה, כתבתי מזה במקום אחר. וכעת נ"ל לפי הנ"ל, הוי קל לראש, ר"ל הוי יודע כי הקלות שלך הוא מגיע לראש, שהם התלמידי חכמים ראשי העם בחינה הנ"ל, או להעלותן או וכו', לכך הוי נוח לתשחורת, הם התלמידי חכמים שמשחירים פניהם בתורה ובעבודת ה', שאת קדשי בני ישראל לא תחללו - לא תחללו לבזותן, לתלות החסרון בהם מצד עצמן, כמו שכתבתי במקום אחר כל המבזה לתלמיד חכם אין רפואה למכתו וכו' (שבת קיט:), יעו"ש, רק יתלה חסרון התלמיד חכם נמשך מהם להמוני עם. וגם התלמידי חכמים יקבלו את כל האדם בשמחה, שיתלה החסרון בעצמו ולא בהם, ובזה כל אחד על מקומו יבא בשלום, והבן, ועיין מה שכתבתי במקום אחר מזה.
עוד יש לומר דכתבתי במקום אחר רוח קמעא עוכרתו וכו', וכתבו התוספות (שם ד"ה אדם) רביעית דם צלול וכו', ושמעתי וכו'. וכתבתי במקום אחר אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), כי הגאוה חמור מחטא וכו'. ובזה יובן ענין הפרה מטהר טמאים - על ידי חטא וטומאה לבו נשבר ונטהר, מה שאין כן כשהוא טהור בלי חטא, אז גסות רוחו מטמאו, והבן.
ועל פי זה נבאר משנה דאבות פרק ד' (מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם שתקות אנוש רמה. והספקות בזה רבו.
ונ"ל דכתבתי במקום אחר ביאור התוספות (סוטה ה. ד"ה אדם) רביעית דם היינו דם צלול וכו', ועיין במקום אחר כתבתי בשם מורי זללה"ה, כי דם האדם הוא רבוע אהי"ה, וכשיש עכירות בדם אז האדם הוא בחינת אחוריים דאבא ואמא גימטריא תשכח וכו', מה שאין כן הפנים וכו', ודברי פי חכם חן. והשכחה נמשך מגסות הרוח, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וגומר, ואתי שפיר יעו"ש. ובזה כתבתי ענין מיתת מרים שנסמך לפרה וכו', ועיין במקום אחר מזה.
והנה וביאר בספר פרי עץ חיים הלכות ספירת העומר (פרק א) ענין שופך דם האדם באדם (בראשית ט, ו), וביאר דמים בדמים נגעו (הושע ד, ב), כי יש דם למעלה רבוע אהי"ה גימטריא מ"ד, ויש דם למטה שם מ"ה בלי א', וכאשר נבלע ומתפשט דם העליון בזעיר אנפין נעשה שם מ"ה גימטריא אדם וכו', יעו"ש. ונודע כי בינה נקרא ענוה, בסוד (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', ואם כן אי אפשר להמשיך חיות האדם שיעשה מן דם מ"ה, גימטריא אדם, כי אם על ידי ענוה, משם סוד רבוע אהי"ה בינה.
ובזה יובן, מאוד מאוד, מן ב' מיני דם הנ"ל בחינת אדם אותיות מאד מאד, היינו על ידי שפל רוח יהי' בבחינת פנים של אדם, של האדם העליון דווקא. מה שאין כן על ידי גסות רוח ורוח רמה, רוח קמעא ע[ו]כרתו, שהוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכח הבא על ידי גסות הרוח, והוא תקות אנוש רמה, להרים ראש ולהתגבר על זולתו, ונסתלק חיות האדם הנ"ל ודמים בדמים נגעו, ומת ונעשה רמה ותולעה, על כן תואר חכם הלומד וממשיך חיות מבחינת כל אדם דווקא, והבן.
ועל פי זה נבאר ותמת שם מרים וכו' (במדבר כ, א), שנקרא בארה ושפע וחיות של מרים, על ידי שחטאו ומרו נגד פניו, מה שאין כן וגו'. וז"ש (שם כא, יח) באר חפרוה וביישוה, שרים - על ידי שרים, שהם גסי הרוח, חפרוה על דרך (ישעיה כד, כג) וחפרה הלבנה וגומר. ואחר כך כרוה נדיבי [ה]עם וכו', כתבתי מזה במקום אחר, יעו"ש, והבן.