בפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגומר, ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים (יב, ב-ה). וי"ל, א' ל"ל כי תזריע וכו', וחז"ל דרשו וכו'. ב' למה בזכר טומאת ז' ובנקבה י"ד ימים, וחז"ל דרשו וכו'. ג' איך פרשה זו נוהג בכל אדם ובכל זמן, גם שאין לו זכר או נקבה, ותורת ה' תמימה.
וי"ל, דאמרו חז"ל (ב"ב כה:) הרוצה להחכים ידרים, להעשיר יצפין. וכתב בעולל[ו]ת אפרים אורך ימים בימינה (ו)בשמאלה עושר וכבוד וכו' (משלי ג, טז), יעו"ש. ול"נ כפשוטו, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו (קהלת י, ב), ר"ל מצד היצר טוב שבימין לבו נוטה להיות חכם וצדיק, ומצד היצר הרע שבשמאל לבו נוטה לאסוף הון ועושר, אשר היא סבה וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך (דברים ח, יג), כי הגאוה סבה לכל העבירות הנמשך מלב כסיל שבשמאל.
העולה מזה, כי מעשה הטוב נקרא זכר מצד ימין, והעבירות נקרא נקבה הנמשך משמאל. וז"ש (דברים לב, ד) צור ילדך תשי, תשכח כנקבה ח"ו. אך שמעתי ממורי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), ר"ל באותו טוב יש שמץ חטא מצד איזה פניי' וכיוצא וכו', ודברי פי חכם חן. ונודע שאין לך שום מצוה שאינו כלול מז' ימי הבנין, כמו שכתבתי בפר' שמות בשם מורי (משלי כד, טז) שבע יפול צדיק וקם וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, כי עסק המצוה צריך טורח, מה שאין כן העבירה מצד הקליפה, הנקרא חנם, וכן הסברא, כי המצוה צריך לעלות וצריך סיוע, כמ"ש (שבת קד ע"א) הבא לטהר מסייעין אותו, מה שאין כן כשיורד הוא בנקל, וכמ"ש (שם) הבא לטמא פותחין לו, וממילא יורד.
וז"ש אשה כי תזריע, על ידי חימום וטרחא. וילדה זכר, שהוא מצוה. אך מכל מקום יש בה שמץ חטא, שאין צדיק וכו', לכך וטמאה ז' ימים, בסוד שבע יפול צדיק וקם. ואם מצד המחשבה טמאה ז' ימים גם שהמעשה הוא טוב, אם כן כשחוטא במעשה ובמחשבה הטומאה כפל, י"ד. ונגד זה אם עשה תשובה נעשה מזדונות זכיות (עי' יומא פו:), גם ימי טהרה כפל בנקבה מזכר, וק"ל.
•
עוד י"ל, דכתב בעץ חיים שיש אור ישר מצד הרחמים על ידי כשרון מעשה התחתונים, ואז נקרא זכר. וכאשר פנו אליו יתברך עורף ולא פנים, אז גם הוא יתברך חוזר פניו מהם, והוא אור חוזר דין נקבה וכו'. יעו"ש.
ובזה יובן, אשה יראת ה' הנ"ל מלכות. כי תזריע, להעלות מיין נוקבין על ידי כשרון מעשה תחתונים. וילדה זכר, אור הרחמים, והטומאה מועט כי מיד ביום השמיני בשליט(ו)ת אור הבינה רחמים, ימול בשר ערלתו - להעביר מן מלכות יניקת הערלה והטומאה, כנודע בכוונת המילה. ואם נקבה תלד, שלא הוכשר מעשה תחתונים, ושולט אז אור החוזר דנקרא נקבה, יגברו ימי הטומאה בכפלים.
אמנם כי עצה היעוצה להכשיר מעשיו, לכך נ"ל כי תזריע, כי משמש לשון אשר, שיראה להזריע שיהי' זכר ורחמים בעולם, וק"ל*הגה"ה בפסוק אשה כי תזריע, וטמאה שבעת ימים, ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים. דכתבתי במקום אחר, דשמעתי פירוש הפסוק (תהלים לב, ט) אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון וגו', כי החיות רצוא ושוב (יחזקאל א, יד), ויש עליי' וירידה להמוני עם במעשה טוב או רע וכו', ויש עליי' וירידה לצדיקים במחשבה וכו', ודברי פי חכם חן. ובזה יובן, דנודע כי עולם העליון עולם המחשבה הנקרא ימים, וכמ"ש בכתבי האר"י זלה"ה הלכות פסח, והעולם הזה עולם המעשה נקרא לילות. וז"ש אשה כי תזריע וילדה זכר - אנשי הצורה, וטמאה שבעת ימים, רק המחשבה שנק' ימים זהו ימי טומאה וירידה שלו, וימי טהרה ועליי' הוא טהרת המחשבה ונקראים ימי טהרה. ואם נקבה תלד, הם אנשי החומר, וטמאה שבועיים, כפל במחשבה ובמעשה רע. וששים וששה ימים תשב בדמי טהרה, ולא כתב בימי טהרה, לרמוז שטהרתו אינו במחשבה רק במעשה הטוב, ועיין לקמן בענין אחר, יעוין שם..
•
עוד י"ל, דקבלתי ממורי, שיש לידע בעולם המיתה, אם נפשו חשקה לדבר לשון הרע וליצנות, וכיוצא בהיפוך אם נפשו חשקה בתורה ובמעשים טובים אז ידע בנפשו שהוא קשור בעולם החיים, ודברי פי חכם חן. ובענין זה כת' בספר הישר לרבנו תם, אם לבו חשק לעשות הטוב ידע שהוא צדיק.
ובזה יובן אשה כי תזריע, ר"ל הצורה המלובש בחומר הנקרא אשה. כי תזריע, ר"ל ונפשו חשקה בתורה ובמעשים טובים, וודאי ילדה זכר, הוא בעולם הרחמים הנקרא זכר. ואם נקבה תלד, ר"ל שנפשו חשקה בהיפך, אז הוא בעלמא דנוקבא שהוא דין. על כן יאזור כגיבור חלציו, וז"ש אשה כי תזריע, אשר וכו', וק"ל.
•
עוד י"ל, דראיתי כתוב בס' שבא בחלום להרב רבינו משה מקוצי, כי השכחה הוא שורש כל העבירות והזכירה הוא סבת כל הזכיות, לכך לא תשכח וכו', יעו"ש. והשכחה מעלמא דנוקבא והזכירה מעלמא דדכורא.
ובזה יובן, אשה כי תזריע וילדה זכר, ר"ל שצריך לטרוח להזריע לשנות פרקו מאה ואחד פעמים להוליד שיזכיר. ואם נקבה תלד, שרוצה להוליד בפעם אחת, אז השכחה מצויה מעלמא דנוקבא. ולכך אשה כי תזריע כו'. עיין עוד השייך לפרשה זו לקמן בפרש' קדושים, יעו"ש.
•
עוד י"ל בביאור ספיקות הנ"ל. וגם להבין, בלידת הזכר כתיב כי שהוא אשר, לשון ודאי, ובנקבה כתיב לשון ספק. ועוד בביאור פסוק שאחר זה (יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, והובא אל הכהן, וראה הכהן, ושער בנגע הפך לבן וגו', וטמא אותו הכהן, וביום הראות בו בשר חי יטמא וגו', או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וגו', וטהרו הכהן.
וי"ל, א' בנגעים למה זכר תאר אדם שהוא משובח שבבחי' גבר, אנוש, איש. ב' תאר שאת או ספחת או בהרת, והרב האלשיך (ויקרא יג, ב-ג) ביאר, כי הנגעים באים עבור לשון הרע, והוא נמשך מן ג' דברים, א' גסות הרוח, שנאמר (תהלים יב, ה) שפתינו אתנו מי אדון לנו, ב' בהתחברו אל אנשי הרשע, ג' מרוב עושרו יבזה כ"א וידבר עליהם תועה. והנה יוצר הכל משלם לאיש כמעשהו, אם הנגע מחמת לשון הרע מכח גאוה, נקרא שאת, התנשאות וגאוה. ב' נקרא ספחת, התחברות. ג' נקרא בהרת, שיש לו עושר ושפע ובהמות רב טוב נקרא בהרת וכו', יעו"ש.
ג' והובא אל הכהן, למה הקפידה התורה כהן דווקא ולא שאר חכם או רופא מומחה. ובזה קשה גם על חז"ל במשנה פרק ג' דנגעים (מ"א) הכל כשירים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן, אומרים לו אמור טמא וכו'. וכן בפ"ג, כיצד ראיית וכו' אפילו תלמיד חכם ויודע שהי' נגע וכו', אלא כנגע נראה לו בביתו וכו'. ד' הפך ללבן הל"ל, כמו בסיפא. ה' למה הפך ללבן סימן טומאה, ובסיפא נהפך ללבן וטהר הכהן.
וי"ל, דכתבו התוספות בפרק קמא דסוטה כל מי שיש בו גסות רוח רוח קימעא עוכרתו וכו', אדם שאין בו אלא רביעית דם וכו'. ובארתי זה במקום אחר על פי ששמעתי ממורי, כי על ידי עכירת הדם בא לשכחה, כי הוא בחינת אחוריים וכו', יעו"ש.
ובזה יובן, אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', דמבואר בכתבים סוד תאר אדם הוא כשנבלע הדמים תוך ז"א אז נעשה אדם, וכמ"ש הבבלי (שבת קלד., חולין מז:) המתיני עד שיבלע דמו וכו', עיין בפרי עץ חיים סוד ספירת העומר פרק א', עיין שם. ונודע על פי מה שכתבו חכמי הטבע, כי הנגע בא מחמת עכירת הדם, או עפוש הדם הפנימי, וכמו שכתב האלשיך בפרש' תזריע (ויקרא יג, א) וכו'. וז"ש אדם שנבלע דמו, רק שיש בו עכירת הדם על ידי שאת שהוא הגאוה, כי רוח קמעא עוכרתו. או ספחת, שמתחבר לרשע מחמת אכילת דברים טמאים, ומאלו הדמים נולד השכל, ולכך דעתו ושכלו נוטה להתחבר לרשעים, וכמ"ש במקום אחר ביאור משנה (אבות פ"א מ"ז) ואל תתחבר לרשע, יעו"ש. או בהרת, שמראה בהירות וזכות מעשיו, שהיא חסידה לבנה, ומראה סימני טהרה בעצמו, ותחתיו תעמוד הבהרת, שהוא הפך לבן אותיות נבל, וכמ"ש בעוללות אפרים בחזיר שמראה טלפיו סימני טהרה מבחוץ ומבפנים יש לו סימני טומאה (ויק"ר יג, ה) שאין תוכו כברו, והם הצבועים וכו', מובא לקמן, יעו"ש. וכן כתב במדרש במשנה דאבות (פ"ב מ"ד) אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו - שאם בא אורח מראה חסידות, אל תחזיקו לדין אותו בתאר חסיד, עד שתגיע למקומו שנולד שם ויודעין מהותו וכו', יעו"ש. וז"ש והיה בעור בשרו לנגע צרעת, כי עכירת הדם גורם שאת. וטומאת מאכלות שנולד שכל טמא, ושכל טמא גורם ספחת וכו'. ובהרת, שאין תוכו כברו.
והובא אל הכהן, עובד ה', להכריע אם הוא טמא או טהור (מאחר שאת (עצמו) [עצמן] אינם יכולים להכריע במעשיהם, שסוברין לאנשים שהם תלמידי חכמים), מה שאין כן לאנשים סוחרים גם שהם תלמידי חכמים, רק שאינם בתאר כהן איש החסד להתחסד עם קונו, אז אינם יכולין להכריע אם הוא טמא או טהור, מאחר שאת עצמם אינם יכולים להכריע, במעשיהם, שסוברים שעושין מצוה והוא לשם שמים והוא טהור, ובאמת הוא טמא, ומכל שכן אין יכולין להכריע את מעשי אחרים אם הוא טומאה או טהרה, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב ה"א) כמו חולי הגוף טועם מר למתוק וכו', כך חולי הנפשות וכו', וילכו לחכמים רופאי הנפשות שהם יכריעו וכו', יעו"ש.
וכן שמעתי בשם המנוח החסיד מוהר"ר צבי מבראד קושיא שהקשה הזהר בענין שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל וכו' (ויקרא טז, ח), מאן חמא עבדא דיפל גורל עם רבו וכו', וביאר, כי תעלה לפעמים איזה מחשבה לאדם שסובר שהוא מצוה לעשות הדבר ההוא, אל יעשנה במהירות, רק תחלה יפיל גורל במאזני שכלו אם הוא לה' אם הוא לעזאזל, כי כך דרכו של יצר הרע להוסיף מצות, ובאמת הוא גורע, שהוא עבירה, וז"ש (דברים ד, ב) לא תוסיפו ולא תגרעו. ובזה יובן ביא[ו]ר פסוקי תהלים סימן נ' (כא) אלה עשית והחרשתי, ודברי פי חכם חן. וכן שמעתי בשם מחותני הרב החסיד מוהר"ר חיים צאנזיר כמו שרוצה לומר דעה לשם שמים ברחוב העיר, אמור לו לך בחדרך להתבודד, ואחר כך תראה אם הוא לשם שמים אם לאו, ודפח"ח.
וז"ש והובא אל הכהן וראה הכהן ושער בנגע הפך לבן, ר"ל דווקא כהן עובד ה' תמיד, שפירש מעניני העולם הזה, הוא יוכל לראות ולשער בנגע, אם הוא הפך לבן דהיינו נבל, שמנבל אחרים, אז הוא סימן טומאה, וכמו ששמעתי בשם המנוח מוהר"נ מראשקוב אם פגע בך מנוול זה וכו' (סוכה נב.), ודברי פי חכם חן. ולכך וטמאו הכהן. מה שאין כן אם ביום הראות בו וגו' ונהפך ללבן, ר"ל שנעשה מן נבל ונתהפך ללבן, וטהרו הכהן, וק"ל.
ונחזור לבאר ספקות הנ"ל, דכתב בעקידה פרש' שמיני (שער ס) ביאור ש"ס דבבא בתרא, פרק הספינה, ענין שנברא זכר ונקבה, וסרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא וכו'. וביאר ענין לויתן הוא חבור השכל והחומר בבריאת האדם. ואמרו שאם נזקקין זה לזה היו מחריבין את העולם, דהיינו שאם יזקוק כח השכלי להשלים תאות החומר, יפסיד ענין השכלי לגמרי. וכן מהיפך, יבטל ויפריד ענין הגשמי. ולא יתקיים רצונו יתברך בענין בריאת האדם, לכך סירס את הזכר, שהוא השכל, מהיות שלם כמו שכליים הנבדלים, והרג הנקבה - לכבשה ולרדותה לכבוש תאוות החומר, כמ"ש (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי. ומלחה לצדיקים, שיהיה קיים לעתיד לבוא שכר כבוש זה, כמ"ש (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פרי' וכו', יעו"ש.
הלא כי השכל הוא הזכר, והחומר הוא הנקבה, וראה לסרס הזכר, שיעשה השכל דבר הכרחי לקיום הגוף והחומר במאכל ומשגל, ולהרוג ולכבוש הנקבה תאות החומר, ולהכניעו אל השכל.
והנה יש בזה ג' סוגים שבין השכל והרצון, שהם אנשי הרצון והחומר ובין אנשי הצורה והשכל, כי אנשי החומר מיד שרואה כי תאוה הוא לעינים והלב חומד וכלי המעשה גומרים מיד, מה שאין כן אנשי הצורה מחשב הפסידה כנגד שכרה, והוא מחזק וגם מטיל גורל אם היא לה' אם הוא לעזאזל וכו'.
ב' דכתיב בחובות הלבבות יהי' הכרתך חזקה וכו', וכן שמעתי הודאי שמו, מה שאין כן הספק הוא בקליפות וחיצונים וכו'.
ג' האדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (בראשית כח, יב), וכתבתי במ"א, שאם סובר [שהוא] מוצב ארצה על ידי חטאתו נגדו תמיד, אז ראשו מגיע השמימה, בשמים. ואם סובר שהוא עולה במעלת השלימות השמימה וראשו בשמים, אז הוא מוצב ארצה.
וז"ש הכתוב וביום הראות בו בשר חי יטמא, דכתבתי במקום אחר על פי ששמעתי ממורי פ' נושא עון ועובר על פשע וכו' (מיכה ז, יח). והנה כאשר רוצה להיות בשר חי, בחינת צדיק, אז יטמא - מראין לו כל טומאתו שהרשיע, וק"ל.
עוד י"ל, דשמעתי בשם מורי משל הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע וכו' (תהלים קכו, ו), ודברי פי חכם חן, כי הצדיק טומאתו וחטאתו נגדו תמיד, וז"ש [ו]ביום הראות בו בשר חי, בחינת צדיק, יטמא - שטומאתו לנגדו, וק"ל.
ובזה יובן, אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים, בזכר ג' בחינות הנ"ל, כי עיקר התכלית שיהא החומר הנקרא אשה נכנע אל הצורה הנקרא זכר, ויש בזה ג' סימני טהרה, א' כי וגו', לשון אשר, שהוא וודאי, שתהא הכרתך חזקה, היפך נקבה תלד, כאשר יבואר. ב' שיהא מתון מתון, היפך אם נקבה תלד בפעם אחד, כאשר יבואר. ג' וטמאה שבעת ימים, ר"ל כל שבעת ימי הבנין מחזיק עצמו לטמא, שחטאתו נגדו תמיד, ואז הוא טהור בעולם העליון, וז"ש כימי נדת דותה תטמא, מאחר שנתן תודה אותיות דותה, כמו שאמרו לעכן (יהושע ז, יט) בני שים כבוד לה' ותן תודה וכו', וביום השמיני, בעולם העליון, עולם הבינה שהוא שמיני, ימול בשר ערלתו, ויטהר. ושלושים ושלשה יום תשב בדמי טהרה, סוד ויעקב קרא לו גל עד, על דרך שם אכדטם מן בינה כנודע.
ובהיפוך אלו ג', אם נקבה תלד וטמאה שבועיים. ופריך בש"ס ואימא שבעים וכו'. והאמת הוא כך, והענין כי אם נכנע הצורה אל החומר, והסימן היפך ג' הנ"ל, א' אם נקבה תלד וכו', לשון ספק. ב' נקבה תלד בפעם אחד, שלא להיות מתון וכו'. וטמאה שבעים, סוד יין המשומר לעתיד, יין גימטריא שבעים, שם נראה טומאתו לעולם הבא, מה שאין כן בעולם הזה מחזיק עצמו לטהור, וז"ש וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה, כי עולם הזה הוא עולם העשייה משמש שם אדני, גימטריא ס"ו עם הכולל, והבן.
•
עוד י"ל ביאור אשה כי תזריע וגו', אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וגו' עד וטהרו הכהן מספחת היא וגו' (יב, ב - יג, ו). והספקות כנ"ל. עוד י"ל, דפרט נגעי הטומאה שאת או ספחת [או] בהרת, איך אמר אחר כך וטהרו הכהן מספחת הוא. וגם בלאו הכי צריך הבנה ל"ל כי מספחת הוא. ועוד, איך שייך בכל אדם ולכל זמן.
ונ"ל, דאיתא במשנה דאבות (פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. ונ"ל דאיתא בסוטה (ה.) אמר רבי זירא בשר כתיב בי' ונרפא, אדם לא כתיב ונרפא. אמר רבי יוחנן, בשר - ב'ושה ס'רוחה ר'מה וכו'. ופירש מוהרש"א (שבת סז.) בשר מורה שפלות שהוא בושה סרוחה רמה, מה שאין כן אדם וכו'.
אך דכתבתי במ"א אמר רבי אחא מאדם יהי' וכו' (ויק"ר טז, ח) דלפעמים צריך שיהא מתואר אדם ולא בשר, מטענת רבי עקביא וכו' ובא רבי עקיבא וסתרו, שראוי יותר שיראה עצמו בתאר חשיבות שנברא בצלם אלדים וכו', כמו שכתוב במדרש, עיין במ"א.
בזה יובן, אל תהי בז לכל אדם, ר"ל שירצה לומר מאחר שאמרו חז"ל אדם לא כתיב בי' ונרפא, פן יטה לומר כל אדם במשמע, ואין לחלק בין גשמי לרוחני נגד היצר הרע, לכך בא לחלק אל תהי בז לכל סוג אדם לומר כל אפין שוין, כי הכל לפי השעה והזמן, שאם בא היצר הרע להשפילו וכו' אז יקח תואר אדם נגדו וכו'. וזהו שמסיים, שאין לך אדם שאין לו שעה, ר"ל לפי השעה והזמן וכאמור.
וגם מה שאמרו במשנה דאבות (פ"ד מ"ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח וכו'. וכתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ב) כי בכל מקום דרך המיצוע הוא טוב, מה שאין כן בשפלות צריך להפליג עד קצה האחרון וכו', יעו"ש. הוא גם כן לפי המקום והענין, אם הוא בגשמי אז צריך להשפיל וכו', ומה שאין כן אם הוא במקום הרוחני - אל תהי מפליג לכל דבר, לילך עד קצה אחרון, כי בזה צריך החסיד לאחוז הגאוה נגד היצר הרע, וכמו ששמעתי ממורי מה בין תלמידי אברהם אבינו וכו' (אבות פ"ה מי"ט), וזה שסיים שאין לך דבר שאין לו מקום. ומה דנקט הש"ס סתמא, שהוא נגד העולם, מה שאין כן מילי דאבות הוא לחסידים (עי' ב"ק ל.) פירשו היטיב לחלק כו', כי לרופא מומחא הרשות נתונה להשתמש בסמים הממיתים להחיות הנפשות, ולא להמוני עם (פי' היעבץ אבות פ"א מי"ב), והבן.
והנה נודע, כי תואר אדם כולל ב' סוגים, חומר וצורה, עיין במ"א, והצורה נקרא אדם, והחומר נקרא בשר אדם, כמ"ש בזהר (ח"א כ:) אדם מלגאו, והגוף מלבוש נקרא בשר אדם וכו'.
ובזה יובן, כי מקודם כתבתי מה שכתב האלשיך שאת הוא הגאוה, ספחת הוא התחבר[ו]ת, בהרת הוא בהירות ורב טוב וכו', יעו"ש. וז"ש אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או וכו', ר"ל תואר אדם על שם הגאוה והתנשאות, הוא טוב רק ברוחני, מה שאין כן אם יהי' בעור בשרו, בגשמי, שאת וגאוה, אז הוא וודאי נגע. אך שלא ניתן רשות הכרעה זו לכ"א שהוא אומר על כל עבירות שהוא לשם שמים, ואם כן יש לומר גם על שאת שאינו נגע כי כוונתו לשם שמים. או דהיינו ספחת, היא התחברות, שכוונתו להתחבר עם הרשעים בלבוש גרוע זו שיתחברו עמו להעלותן, וכמו שכתבתי במקום אחר. או בהרת, שאוחז במדת שאת והתנשאות נגד היצר הרע הרוצה להשפילו, והוא לוחם נגד היצר הרע מצד בהירות נשמתו, שהוא ממקום גבוה מכסא הכבוד, בהיר הוא בשחקים, להתנשא ולהגיס דעתו לשם שמים. או יש לומר, שכונתו להרשיע, והוא נגע. לכך והובא אל הכהן, עובד ה', היודע להכריע.
וראה הכהן את הנגע ושער בנגע הפך לבן, ר"ל שמשער בדעתו ושכלו הקדוש בנגע שהוא הפך לבן, נבל שמו, וטמאו אותו. ואם בהרת לבנה הוא, ר"ל אם משער הכהן בדעתו שהוא כוונתו לשם שמים, שהיא בהירות לבנה, והסגירו הכהן והנה כהה הנגע וכו', ר"ל כאשר הוא אין לו התחברות עם אנשים אינו מתנשא, וכהה הנגע, לכך וטהרו הכהן מספחת הוא, שעושה רק כדי להתחבר וכו', והב(י)ן.
אמנם כדי לבאר אשה כי תזריע וגו', דשמעתי מהרב המגיד מוהר"ם פ' וישלח יעקב, מובא בכתבי הגדול, כי האדם הוא עולה ויורד, בסוד (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב, ויש בזה ב' בחינות בסוד אנשי החומר, וב' בסוג אנשי הצורה, ונקרא עלי' וירידה, והם ב' בחי' חולת אהבה, כי אנשי החומר הירידה שלהם שנטרד בעסקי עולם הזה, ושכורת ולא מיין, והעלי' שלהם שיצטער על ריחוקו מן העבודות השם יתברך. ואנשי הצורה בחינת ירידתן היא עלי' של אנשי החומר, שמצער על ריחוקו מעבודת ה', ועלייתן כשהוא דבוק בו יתברך בתורתו ועבודתו, והנפקותא וכו'. ונודע כי אנשי החומר נקרא אשה, ואנשי הצורה נקרא איש או אדם.
ובזה יובן אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו', ר"ל אנשי החומר הנקרא אשה, כי תזריע וילדה זכר וכו', דהיינו העלי' הנקרא [זכר] והירידה הנקרא נקבה, וז"ש וילדה זכר - שזוכר(ה) על כל פנים שרחוק מעבודת השם יתברך ומהקדושה והטהרה, רק השבעה ימים כלה מטומאת העולם הזה, וז"ש וטמאה שבעת ימים - שיודע מימי טומאתו וגו'. ואם נקבה תלד, דהיינו ירידתו, אז וטמאה שבועיים, והוא מ"ש בש"ס (סנהדרין ד.) ואימא שבעים, דהיינו ע', והוא באמת לפי הענין רמז הזה, כי כל שבעים שנותיו לא זכר כלל שהי' כל ימיו ימי טומאה בעסקי העולם הזה ורחוק מטהרת עבודת הקודש, וכמו שכתוב בעולל[ו]ת אפרים (מאמר יד) פירוש הש"ס (תענית כג.) מי איכא דניים ע' שנין וכו'. וזהו ב' בחינות עלי' וירידה של אנשי החומר.
מה שאין כן בבחי' של אנשי הצורה, אמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל הכהן וגו', ור"ל אדם שהי' אנשי הצורה, ירידתן הוא עלייתן של אנשי החומר, כי יודע שיש בעור בשרו שאת, לשון משא, כמ"ש בפ' מקץ (בראשית מד, א) אוכל כאשר יוכלון שאת וגו', כי עכירת בשר חומרו גברה על הצורה שלא יוכל לדבק בו ית', ומשום הכי כי יהי' בעור בשרו שאת, כי משא החומר שנקרא עור בשר, גברה על הצורה שבו. ואינו יודע אם זה נמשך מהתחברות אנשי דורו, שנקרא ספחת, וכמו שכתב האלשיך (ויקרא יג, א) הובא דף י"ד, וכדאמרינן בש"ס (עי' סוטה מח:) ראוי הי' שמואל הקטן שתשרה עליו השכינה אלא שאין דורו ראוי לכך וכו'. וז"ש ואינו יודע אי ספחת. או בהרת - שיש לו בהירות ושפע רב מעסקי עולם הזה ומעכב הצורה לדבק בו יתברך, וכמ"ש ביום א' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים וכו', עיין זה במקום אחר. והיה בעור בשרו לנגע וכו', מה שהי' עונג, עכשיו על ידי התגברות משא החומר עור ובשר הי' עבודת ה' לו לנגע צרעת וגו'. וז"ש והובא אל הכהן, ר"ל בע"כ הובא אל הכהן עליון, דהיינו שאין לו תענוג בתורה ועבודת ה' הוא כאילו בע"כ הובא אל הכהן עליון*הגה"ה וכמ"ש בש"ס (סנהדרין לט.) אלהיכם כהן, כי קבר למשה במה טבל וכו'. אמנם אח"ז ראיתי בפסוק כתוב אל אהרן הכהן, ומפורש בזהר תזריע דף מ"ט עמוד ב', הכהן סתם זה קודשא בריך הוא וכו'. מכל מקום י"ל והובא אל אהרן, לדבק אל התלמיד חכם עובד ה' הוא בעל כרחו, וממילא גם להקדוש ברוך הוא הוא בעל כרחו, כי בו תדבק (דברים י, כ) דרשו הדבק בתלמידי חכמים, והבן., כמ"ש בסבא (זח"ב צה.) ובת כהן כי תהי' לאיש זר וכו' (ויקרא כב, יב). וזה נקרא ירידה וימי קטנות וימי טומאה וגו'. וביום הראות בו בשר חי יטמא, ר"ל שזה סימן שיודע שהוא טמא אז הוא בשר חי בחי' צ"דיק.
וימי עליה היינו או כי ישוב בשר החי ונהפך ללבן, ובא אל הכהן וראה הכהן והנה נהפך הנגע ללבן וטהר הכהן את הנגע טהור הוא. ור"ל דכתבתי במקום אחר מה ששמעתי ממורי כי יתרון האור נמשך מן החושך, ונמשך מן עונג נגע, ומעלת החכמה נודע מן הטפשות וכו', יעו"ש. והכי נמי, כי ישוב בשר החי ונהפך ללבן, ר"ל על ידי הנגע יש לו עונג כו'. ובא אל הכהן מעצמו לדבק בו יתברך, וזה שאינו אומר והובא אל הכהן כמו לעיל, רק ובא מעצמו, שיש לו עונג ובא לדבק בו יתברך שנקרא כהן.
וז"ש וראה[ו] הכהן והנה נהפך הנגע ללבן, ר"ל על ידי הצער הדין והנגע נהפך ללבן רחמים ועונג, שיש לו עתה יותר תענוג ושמחה בתורה ועבודת ה', לכך וטהרו הכהן, שזה ימי עלייתן, והבן. וזה נ"ל פירוש ספר יצירה (ב, ד) אין למעלה מענג וכו'. שזה נמשך מזה, שאין למטה מנגעו, ואז בחינה שלמעלה נקרא עונג.
ועל פי זה נראה לי לבאר פסוק (שמות טו, כו) והיה אם שמוע תשמע וגו' ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. והקושיא מפורסמת, אם לא אשים למה רפואה. ובש"ס דסנהדרין דרשו, ואם הושם כאילו לא הושמו, וצריך הבנה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, כי אשים הנגע לתכלית עונג, ולכך לא הושמו, והבן. עיין מזה במקום אחר, ובדף שאחרי זה.
ועל פי זה נבאר פסוק ב' (יג, ט-יא), נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, וראה הכהן והנה שאת לבנה בעור והיא הפכה שער לבן וגו', צרעת נושנת הוא, וטמאו הכהן וגו'. דכתב בזהר (ח"ג רכז:) מפני שיבה תקום (ויקרא יט, לב) קודם שיבה דילך וכו', ובכתבים שיבה יבשה, משל לאגוז וכו'.
ובזה יובן, נגע צרעת כי תהיה באדם, ר"ל בנשמה של תלמיד חכם שנקרא אדם, ובו נגע, שאין לו עונג מתורה ועבודת ה', שנחשב לו זה נגע. והובא אל הכהן, זה הקדוש ברוך הוא, בעל כרחו, וכנ"ל. וראה הכהן והנה שאת לבנה וגו', ר"ל שהנגע שנקרא שאת, לשון משא כבד, נתייבש ולבנה, והיא הפכה שער לבן, שהי' בו כשהי' בבחרותו ושער שחור, עד שנתיישן בזקנותו, כך והפכה שער לבן, שנעשה שיבה. ומחית בשר חי בשאת, ר"ל שמחזיק עצמו לצדיק שנקרא בשר חי כנודע בעוד המכה בו הנקרא שאת וכו'. וטמאו הכהן צרעת נושנת היא, שכבר נתיישן, ואין לו תקנה כי אם שכולו הפך [לבן] אז טהור הוא, שעל ידי זה היפך היצר הרע מנבל ללבן, שנתלבש במדותיו לשם שמים כאשר כתבתי במקום אחר, אז טהור הוא, והבן.
ובזה תבין ש"ס פרק קמא דסוטה (ה.) אדם לא כתוב בו ונרפא, בשר כתוב בו ונרפא (ויקרא יג, יח) וכו'. ר"ל אם הנגע בנשמה ברוחני הנקרא אדם, אין לו רפואה. מה שאין כן בשר בגשמי וחומר כתוב בי' ונרפא, שעל ידי זה נכנע החומר אל הצורה, וזה רפואתו, והבן, עיין בדף שאחרי זה.