בפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (ויקרא א, א-ב). והספיקות, עיין לקמן בפ' צו ע"ב ז' ספיקות שכתבתי אשתקד שנת תקט"ו, יעו"ש.
וכעת נראה לי עוד, דאיתא בש"ס דיומא פרק א' (ד:), ויקרא אל משה (וידבר) וגו' (שמות כד, טז), משה וכל ישראל עומדים, ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. מית[י]בי קול לו קול אליו (במדבר ז, פט), משה שמע וכל ישראל לא שמעו, לא קשיא הא בסיני, הא באהל מועד. ואי בעית אימא הא והא באהל מועד, ולא קשיא, הא בקריאה והא בדבור וכו'.
והקשה מהרש"א דמשני, הא בקריאה - היכא דכתיב קריאה כי הכא ויקרא אל משה, כל ישראל שמעו, ולא בא אלא לחלוק כבוד למשה, אבל היכא דכתיב דבור בלא קריאה לא שמעו כל ישראל וכו', ולהאי תירוצא לא מפליג בין סיני לאוהל מועד, אם כן הוא סותר מה דאמרינן בסמוך (יומא שם), ויקרא אל משה וידבר וגו' (ויקרא א, א), למה קדמה קריאה לדיבור, לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קוראו כו', דמשמע לכל הדבורים קדמה קריאה משום דרך ארץ וכו', ומפורש גם כן בתורת כהנים כך וכו'. ומשני, מכל מקום היכא דכתיב קריאה מפורש כי הכא, שמעינן מני' דכל ישראל שמעו בו, והיכא דלא כתיב קריאה מפורש כי התם, משום דלא שמעו ישראל, עכ"ל. ויש להבין טעם הדבר, למה אם כתיב קריאה שמעו כל ישראל, ואם לא כתיב קריאה לא שמעו.
ועוד יש להבין, דאמרינן למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר דבר לחבירו אלא אם כן קראו וכו'. מה יש בזה בקריאת חבירו דרך ארץ. ומוהרש"א פירש, שהוא כעין נטילת רשות מחבירו לדבר וכו', יעו"ש. וגם זה צריך טעמא.
ועוד י"ל, דדרשו בתורת כהנים (ויקרא פ"ב) אליו, למעט את אהרן, שלא לאהרן נאמר הדבור אלא למשה שיאמר לאהרן, לפי שבי"ג מקומות כתיב למשה ולאהרן וכו'. ויש לדקדק, לא נכתוב לא ה' ולא ו', למה נאמר בי"ג מקומות אהרן ואחר כך צריך מיעוט וכו', וכי תימא למשה שיאמר לאהרן אצטר[י]ך, גם זה אינו, דסדר הלימוד בלאו הכי כך הוא.
ונ"ל דזכרתי לעיל בפ' ויקהל ביאור משנה דאבות (פ"א מי"ד) אם אין אני לי מי לי וכו', והוא על פי קושיות הקדמונים למה קראו למשה עם אהרן ומרים שיצאו שלשתם וכו'. וביאור בספר יד יוסף על פי קושית הקדמונים איך זכו ס' רבוא ישראל לנבואה בהקיץ בלי הכנה, ומשני על ידי אמצעי - משה המוכן, תחול הנבואה גם לשאינו מוכן וכו', ודברי פי חכם חן. והעולה משם, שיותר טוב שיהיו כולם מוכנים וכו', יעו"ש.
ובזה תבין מה שאמרו חז"ל קריאה, לשון חיבה שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (ישעיה ו, ג) וקרא זה אל זה וגומר, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, טז) ויקר אלהים אל בלעם וגו'. ולכאורה איפכא הוא, למשה הטריחו שיבוא אליו יתברך, ובנביאי אומות העולם הלך בכבודו אצלם. ולדברינו הנ"ל אתי שפיר, כי אין הנבואה חל[ה] כי אם על המוכן, וזה שצעקו אהרן ומרים מים מים, מה שאין כן משה וכו'. והטעם לפי שקדמה קריאה אליו קודם הדבור שיכין עצמו לדבר עם כבודו יתברך, מה שאין כן אהרן ומרים שלא שמעו קול הקריאה, ופתאום שמעו הדבור קודם שאמר משה לאהרן שיעשה הכנה והבן, לכך צעקו מים ונתביישו שדברו במשה, והבן. וזהו י"ג פעמים לאהרן, שיאמר משה הקריאה לאהרן שיעשה הכנה, והבן. ואם כן זהו עצמו הטעם שנגלה על נביאי אומות העולם פתאום בלי שיעשו הכנה והם בטומאה, וזה שנאמר ויקר, והבן.
ובזה יובן, ויקרא אל משה (וידבר) וגו' (שמות כד, טז), משה וכל ישראל עומדין וכו', דקדמה קריאה עבור הכנה, וא"כ אין לומר עבור משה שהי' תמיד מוכן, ועל כן עבור ישראל ששמעו קול הדבור ויעשו הכנה. ושפיר למדו חכמינו זכרונם לברכה היכא דכתיב קריאה קודם, לרבות כל ישראל שמעו, מה שאין כן היכא דלא כתיב, לא שמעו בלתי הכנה.
וע"ז הקשו בש"ס (יומא שם) אח"ז בטוב טעם ודעת, ויקרא אל משה וידבר (ויקרא א, א) למה הקדים קריאה לדבור, וכתב דכדי שישמעו ישראל, וצריכין הכנה מקודם, קשה הא בתחול הנבואה על המוכן הוא משה רבינו עליו השלום, תחול גם על שאינם מוכנים, שהם ישראל, גם שיותר טוב שיהיו גם הם מוכנים, אבל מכל מקום אינו מעכב בדיעבד. אלא לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר דבר לחבירו אלא אם כן קראהו, ור"ל, שקורא אותו להכין לדבר עמו, כמו שלא יכנס לבית חברו פתאום, וק"ל.
ובזה יובן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. דקשה, ל"ל ויקרא גם וידבר, וכי תימא שיעשה הכנה קודם הדבור, הא משה היו מוכן תמיד. וכי תימא עבור ישראל שישמעו ויעשו הכנה קודם הדבור, קשה, הא מאהל מועד היו, ונפסק הדבור חוץ לאוהל. לכך ביא(ו)ר הפסוק עצמו ומשני לאמר, שיאמר משה הנבואה לישראל, ונבואת משה (היו) [הי'] בזה הדבר, שהשכינה עצמה דברה מתוך גרונו עמהם, ושפיר קדמה קריאה, שיצום שיעשו הם הכנה.
ולאידך מימרא משום דרך ארץ וכו', אתי שפיר נמי לאמר - שיאמר להם דרך ארץ וכו'.
אך קשה, הא זה אין שייך כאן בימי משה שהי' מוכן, ובאמצעות המוכן תחול על שאינו מוכן גם כן, והדרא קושיא לדוכתא לת"ק, למה קדמה קריאה.
ומשני, גם שתחול באמצעות המוכן על שאינו מוכן, אך רצונו יתברך הוא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכ"ם קרבן לה'. וז"ש חז"ל בעולת נדבה הכתוב מדבר, ור"ל שיותר טוב מי שנדבה רוחו שיעשו הכנה מכם להתקרב לה' ולעלות במעלות רמות עד שיתקרב קרבן ה' מצדכם, ולא מצד האמצעי, וק"ל.
אך לבאר שאר הספיקות. גם מן הבהמה וגו'. נראה לי, דכתוב בעוללות אפרים דף ל"ח ביא[ו]ר ש"ס דמנחות (סנהדרין כא:) אמר רבה, אף על פי שהניחו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו, שנאמר (דברים לא, יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. איתבי' אביי, וכ[ו]תב לו ספר תורה לשמו, שלא יתנאה בשל אבותיו. מלך אין הדיוט לא, לא נצרכה אלא לשתי תורות, כדתניא וכתב את משנה התורה (שם יז, יח) כותב לשמו שתי תורות, אחת שנכנסת ויוצאת עמו, ואחת שמונחת בבית גנזיו וכו'. וביאר, כי הידיעה במציא[ו]ת השם יתברך צריך שתהי' נוסף על הקבלה שיש לו מאבותיו, כי החוב מוטל על כל משכיל לבדוק ולחקור עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שלמדו מפסוק (עי' קהלת ז, יא) טובה חכמה עם נחלה ויותר טוב לרואי השמש וכו'.
וז"ש אף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, שהחכמה היא קבלה בידיו מאבותיו, מכל מקום מצוה לכתוב משלו, היא החקירה, כמו שכתוב (משלי ג ג, ז ג) כתבם על לוח לבך. ומצוה לכתוב משלו, היינו מטוב עיונו ושכלו. איתבי' אביי מלך אין הדיוט לא, למאן מלכי רבנן (עי' גיטין סב.) צריכין לחקירה זו, אמנם להדיוט תספיק הקבלה. ומשני, לא נצרכה אלא לב' תורות, כי המלך צריך לקשט עצמו וגם לזולתו, וז"ש אחת שנכנסת ויוצאת עמו, היינו מה שמקשט אחרים, על דרך (במדבר כז, יז) אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. ואחת שמונחת בבית גנזיו, היינו מה שמקשט את עצמו וכו', יעו"ש.
ונראה לי שזהו פירוש הפסוק (משלי טז, כ) משכיל על דבר ימצא טוב. ור"ל מה שהוא מצד הקבלה נקרא דבר, כמו (דה"א טז, טו) דבר צוה לאלף דור, וכשהוא משכיל מצד שכלו נוסף על דבר שקיבל מאבותיו אז ימצא טוב, וק"ל.
ובזה יובן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר, ר"ל חבה וקריאה היה משה מצד עצמו, שידע והשכיל נוסף על דבר וז"ש וידבר ה' אליו. נגד ב' בחינות, הקבלה הנקראת דבר, והידיעה מצד הדעת הנקרא משה. נגד ב' בחינות אלו היו קריאה ודבור למשה שיאמר לישראל גם כן ב' בחינות אליו, דבר אל בני ישראל מצד הקבלה, ואמרת שהיא אמירה בלב, כמו (אסתר ו, ו) ויאמר המן בלבו, והיינו הידיעה והשכלה בלב.
ומפרש והולך, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל נוסף על הקבלה בענין שמו הגדול הוי"ה - הי' הוה ויהיה, שהווה כל הנמצאים הנאצלים והנבראים והנוצרים והנעשים, לכך ראוי להתקרב לשמו הגדול יתברך שמו, מכל מקום נוסף לזה יהי' הידיעה מכם, מצד ידיעת עצמיכם. אך שמא תאמר דווקא תואר אדם כי יקריב יהי' מכם וכו', דהיינו כסברת אביי, מלך אין הדיוט לא, כי להדיוט תספיק הקבלה לחוד, לזה ביאר ואמר מן הבהמה, בני אדם הדומין לבהמה (חולין ה.), ומן הבקר וצאן, כל ג' סוגי אנשים שנמצאים, יהיו בכלל הנ"ל בידיעה וקבלה, וק"ל.
ועל פי הנ"ל יש לפרש פירוש הפסוק תהלים סימן ל"ו (א-ד) משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב, אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. ובסימן ל"ז (א-ד) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, כי כחציר מהרה ימלו וגו', בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך.
לדברינו הנ"ל אתי שפיר, משוך חסד(י)ך ליודעך, הם היודעים ומשכילים נוסף על הקבלה. וצדקתך לישרי לב, ר"ל יש שאינם רוצים להשכיל ולידע רק סומכין על הקבלה מצד ישרות לבם, שהם יראים לכנוס בחקירה, באמרם אל תבואני רגל גאוה ר"ל פן יכשל בחקירת השאלה היקום אשר ברגלו, בעלי הגאוה, שיד רשעים התקיפה אל תנידני לכנוס בהרהור על השם יתברך מפני מה רשע וטוב לו צדיק ורע לו (ברכות ז.), אשר עבור חקירה זו נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום, כמו אחר שיצא מן דת ישראל עבור שראה לשון רבי חוצפית שגררו דבר אחר וכו' (קדושין לט:), וכן תלמידי צדוק ובייתוס נעשו אפקורסים עבור ששמעו מרבם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס וכו', וכאלה רבים, לכך מאחר שמכוונים לשם שמים שלא יכנסו בחקירות, לכך צדקתך לישרי לב, על כל פנים מדת צדק תתן להם.
אמנם באמת רוח הקודש מודיע שאין זה שאלה כלל מדוע דרך רשעים צלחה (ירמיה יב, א), ומשיבה רוח הקודש לדוד, אל תתחר במרעים, שלא תתחר בשאלת הצלחת מרעים, ואל תקנא בהצלחת עושי עולה, כי כל הצלחתם אינו רק בעולם הזה הכלה ונפסד מהרה, וז"ש כי כחציר מהרה ימלו וגו'.
לכך בטח בה' ועשה טוב, ר"ל נוסף על הקבלה שהוא מצד שמו הגדול אשר ראוי לבטוח בו ולעשות הטוב מצד שהוא טוב ולא לתשלום גמול, ולכך אחד מן דרכי התורה (אבות פ"ו מ"ד) על הארץ תישן, וכמ"ש בעוללות אפרים (מאמר קמא) כי האוחז במדת הסתפקות הצריך למדריגות דרכי התורה, אז גם על הארץ תוכל לישן, על דרך (עי' איוב ג, יג) אז ישנת ותנוח לו, מה שאין כן העושר אין מניח לישן וכו', יעו"ש, וז"ש שכן ארץ, ורעה אמונה - מצד האמונה והקבלה. והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך - ר"ל אם נוסף על הקבלה שיש לך תענוג מצד החקירה והידיעה שלך שהוא תענוג על ה' שהוא קבלה מצד שמו הגדול, אז ויתן לך משאלות לבך גם שלא תוציא בשפתיך, וק"ל.
וזה נראה לי פירוש הזמר בשבח השבת משוך חסדך ליודע[י]ך אל קנא ונוקם, נוטרי ליום השביעי זכור ושמור להקם וכו'. ונשאלתי, שאין לו שחר. ולדברינו אתי שפיר, כי אין מקום לירא בחקירת הידיעה פן יכשול בשאלת רשע וטוב לו צדיק ורע לו, כי מפורש בפסוק (דברים ז, י) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כי משלם לרשע גמולו הטוב בעולם הזה כדי להאבידו מעולם הבא שהוא יום השביעי שכולו שבת. ומזה יובן משוך חסדך ליודעך, שיש לו ידיעה נוסף על הקבלה, ואינו מתירא מלכנוס בחקירה וידיעה פן יכשל בשאלת רשע וטוב לו וכו', כי יודע שזה הטוב הוא הנקמה להאבידו וז"ש אל קנא ונוקם, מה שאין כן להצדיק נוטרי ליום השביעי - לעולם הבא אז זכור ושמור להקם, מה שקיים מצות עשה שהוא מצד זכור, ומצות לא תעשה שהוא מצד שמור, אז להקם - בעולם הנצחי, לעולם שכולו טוב וארוך (חולין קמב.), וק"ל.
ובזה נראה לי דעה חכמה לנפשיך, ר"ל מצד הדעת נוסף על הקבלה, דעה חכמה לנפשך. והיא כתר לראשך - שמזה נעשה כתר לראשו, בסוד ועטרותיהן בראשיהן (ברכות יז:). נצור מצות קדושיך שהוא שמור שבת קדשך, סוד הדעת, לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא, יג), וק"ל.
והטעם שהקבלה הוא מצד שמו הגדול, תבין שאמר משה בשליחותו לישראל (שמות ג, יג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, והבן.
•
עוד יש לומר ביאור ויקרא וידבר וגו' הנ"ל. ונבאר משנה דאבות (פ"ד מ"ג) אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. וכבר ביארתי זה, יעו"ש.
וכעת נ"ל, דכתב בספר הגלגולים: כי האדם עץ השדה (דברים כ, יט), כמו עץ השדה אילן מאכל, יש לו פירות ועלין וקוצים, כך אדם מיוחד, ראש הדור או העיר, יש לו אנשים שהם פרי, ויש אנשים שהם עלין, וז"ש (תהלים א, ג) ועליהו לא יבול. ויש בו קוצים, שהם לצים, וצריך לתקן את כולם שהם שרשיו וענפיו וכו', יעו"ש. אם כן זהו שאמר התנא במתני' אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, להעלותן ולתקנן, כי אין לך אדם וכו', והבן. ועיין מה שכתבתי בשם מורי גם העבדים והבהמות שלו הם שרשיו וענפיו, יעו"ש.
ובזה יובן אדם כי יקריב מכם קרבן, ר"ל כשיעלה ברצון אדם שיתקרב להשם יתברך, הוא מכללות כולכם, בין סוג אנשים, בין סוג בהמה ובקר וצאן, שהכל הם שרשיו וענפיו. וכמו שהוא מוזהר שיקריב מכם, כך אתם מוזהרין שתתקרבו אליו, וז"ש תקריבו את קרבנכם, והבן.
עוד י"ל פירוש המשנה אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר וכו'. והענין, כי כמו שיש אדם בקדושה, כך יש בקליפה אדם בליעל, כקוף בפני אדם, כי את זה לעומת זה עשה אלקים וכו' (קהלת ז, יד). ושמא תאמר שאין לעולם צורך בו, שהוא עבד מורד באדונו לפתות בני אדם שימרדו בו יתברך, ויש לבזותו ולהקל בו, אך באמת זה אינו, כי יש לעולם צורך בו, וכאשר ביארתי הפסוק (בראשית ג, א) והנחש הי' ערום מכל חית השדה אשר עשה ה', והקושיא מבואר, ל"ל אשר עשה ה', דכבר נודע שהכל מעשה ידיו. ובארתי על פי מה שכתב הרמב"ם (פיה"מ תמורה פ"ה מ"א) כיצד מערימין על הבכור, כי תחבולות ההיתר נקראות ערמה, ותחבולות האיסור נקראות מרמה וכו', יעו"ש. ובזה יובן והנחש הי' ערום, קשה, הא כל תחבולותיו הוא באיסור לעבור על דברי השם יתברך, ואין שייך לשון ערמה, רק מרמה הל"ל. ומשני, כי הוא אשר עשה ה', שנברא לכך לפתות האדם, וכמ"ש בזוהר תרומה (קסג.) משל לזונה שצוה המלך לפתות בני וכו', אם כן מבואר בפסוק הקושיא ותירוצו וכו', יעו"ש.
ובזה יובן אל תהי בז לכל אדם, אפילו אדם בליעל, שלא תאמר שהוא עבד מורד באדונו, כי גם הוא עושה רצונו יתברך, וק"ל.
אך לבאר אל תהי מפליג לכל דבר, כי מצינו מה שכתוב באברהם (נחמיה ט, ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך, שהי' עובד ה' עם היצר הרע, וכמו שכתב האלשיך בפירושו, יעו"ש, באופן שאין לדחותו רק למתקו.
ובזה נראה לי לבאר ש"ס דמגלה (ז:) אמר רבא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי וכו'. ורבו המפרשים בזה, וכי הותרה רצועה חס ושלום ביום שנעשה נס גדול כזה. ול"נ, דשמעתי ממורי אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו ואלו דברי אלקים חיים. והוא תמוה, איך אפשר זה. וביאר, כי בסוד ו' קצוות יש ימין ושמאל, חסד וגבורה, ומצד זה יש אוסרים ויש מתירין, אבל בסוד הבינה הנקרא אלהים חיים, ומשם ולמעלה, הכל אחדות אחד, והבן, ודברי פי חכם חן. And from that, it appears to me that the Talmud in Megaillah (7b) can be explained: Rava said, “One is obligated to become spiced (inebriated) on Purim until he does not know the difference between, cursed is Haman, and, blessed is Mordekhai, etc.” And there are many interpretations about this. But did the ‘strap become loosened,’ God forbid, on a day in which such a miracle was done?!? And what appears correct to me is that which I heard from my teacher: ‘Even though these forbid and those permit, these and those are the words of the living God.’ But it is a wonder, how is this possible? So he explained that with the secret of the six extremities, there is right and left, Kindness (Chesed) and Might (Gevurah). And from that angle, there are those that forbid and these that permit. But with the secret of Understanding (Binah), which is called the Living God – and upwards from there – everything is unified. And understand [this]; ‘and the words of a sage are grace (chen, also an abbreviated reference for secret wisdom).’
ובזה יובן חייב אינש לבסומי בפוריא וכו', ר"ל בפורים יש הארה גדולה בכל העולמות על ידי גילוי יסוד אבא, הנקרא (אסתר ח, טו) [ו]מרדכי יצא מלפני המלך, וכמבואר בכתבים, יעו"ש. והנה היסוד עולה עד הדעת, ועל ידי הדעת יכול למתק ולבסם כל הגבורות על ידי החסדים, כאשר בארתי לעיל בביאור ש"ס (ברכות לג.) דעה ניתן בין ב' אותיות וכו', יעו"ש, ודעת כולל חכמה ובינה, וכמ"ש במשנה (אבות פ"ג מי"ז) אם אין בינה אין דעת וכו', ושם בבינה הכל אחדות, אין שו"פר. וז"ש כי שם בדעת דלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי, והבן. And with this, “One is obligated to become spiced on Purim, etc.,” is understood. It is meaning to say that on Purim, there is great enlightenment in all of the world by way of the revelation of Father, who is called, “And Mordekhai left from before the king” (Esther 8:15), and as it is written in the writings, see there. So behold that the Foundation (Yesod) rises to Knowledge (Daat); and with Knowledge, it is able to sweeten and spice all of the Stringencies with the Kindnesses, as I explained above, in the explanation of the [passage] in the Talmud (Berakhot 33a), “Knowledge was placed between two letters,” see there. And Knowledge includes Wisdom (Chokhmah) and Understanding, as it is written in the Mishnah (Avot3:17), “If there is no understanding, there is no knowledge, etc.” And in Understanding, everything is unified, there is no Satan or evil encounter. And this is [the meaning] of that which is written; since it is there in Knowledge, that he does not know the difference between, cursed is Haman, and, blessed is Mordekhai. And understand [this].
וז"ש אל תהי מפליג לכל דבר, לדחותו, רק למתקו, וכאשר כתבתי, משל למלך שצוה לעבדו לשנות כסות ולשון כאלו מרד במלך, להבחין בני המדינות, והיו בהם כמה סוגים שונים, יש שמרדו, ויש שעשו מלחמה, ויש שבמתק לשונם וחכמתם עמדה להם וכו', יעו"ש, והבן.
ואגב אזכיר מה שביארתי בזמר לשבת (פיוט מה ידידות) הלוכך תהי' בנחת, עונג קרא לשבת, והשינה משובחת כדת נפש משיבת וכו'. דכבר כתבתי ששמעתי משל למלך ששלח בנו למרחקים לפחותי ערך, כדי שאחר כך יהא לו תענוג יותר, מה שאין כן תענוג התמידי וכו'. כי הלכה אותיות הכלה, ואחר כך קבלה, ליחדה עם החתן אותיות נחת, וז"ש הלוכך תהי' בנחת. עונג קרא לשבת כי השינה משובחת - שיעשה מן נגע שהוא למטה, למתקה, ויתהפך לעשות מן נגע עונג שהוא למעלה, שהכל רחמים, כמ"ש עד דלא ידע דין וכו', וק"ל.
ועל פי זה נבאר ש"ס פרק קמא דשבת (שבת י:) הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם. וכתבו התוספות (שם ד"ה הנותן) דוקא מתנה אבל צדקה וכו', עי[י]ן מזה בפ' חוקת, וביאורו שם, יעו"ש.
ונבאר קושית התוספות בש"ס דביצה (טו: ד"ה לוו), לוו עלי ואני פורע, דסותר מה שנאמר (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ונ"ל דבארנו לעיל, שהידיעה במציא[ו]ת השם יתברך צריך שיהי' נוסף על הקבלה וכאמור. וכמו שהוא בנפש אדם כך הוא בעולם ושנה, בסוד (ס' יצירה פ"ג מ"ג) עולם שנה נפש, שיהי' בכל ב' בחינות הנ"ל, כי עולם הזה הוא מצד הקבלה כמו הכלי והגוף, ועולם הבא הוא הדעת והנשמה. וכמו שהוא בעולם כך הוא בשנה, ששת ימי החול הוא מצד הקבלה, ושבת הוא הדעת והנשמה של כל ימי השבוע. וכן בנפש אדם, אנשי החומר הם מצד הקבלה כלי וגוף, ואנשי הצורה הם הדעת והנשמה, ובחבור שניהם במשכיל על דבר ימצא טוב, והבן.
וכבר זכרנו בביאור פסוק (תהלים לו, יא) משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב, הם היראים ליכנס בידיעה וחקירה שלא יצאו חוץ לדת וכו'.
ובזה יובן עשה שבתך, שהוא דעת, עשה חול - שיסמוך רק על הקבלה כדי שלא יצטרך לבריות, לרפואה. מה שאין כן אנשי שלומי הדעת, לוו עלי, להתחבר על ידי הדעת, בסוד (עי' בראשית ד, א) וידע אדם וכו', וק"ל.
ובזה יובן, הנותן מתנה לחבירו, שהתורה נקראת מתנה, שנאמר (שמות לא, יח) ויתן אל משה, ודרשו בש"ס (נדרים לח.) וכו', ומשה נתן מתנה שהיא התורה, לחבירו לישראל, וגם שבת נקראת מתנה - ישמח משה במתנת חלקו וכו' (עמידה דשחרית לשבת), ששקול ככל התורה (תנחומא כי תשא לג), ונתן לחבירו, שהוא הקבלה שמוסר ונותן איש לחבירו, מקובל איש מפי איש. צריך להודיעו, שיהי' הדעת נוסף על הקבלה. שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם, אמר הקדוש ברוך הוא מתנה טובה יש לי בבית גנזי, שהוא עולם הבא, ושבת שמ"ה, אותיות מש"ה, ר"ל שיש ב' בחינות הנ"ל בעולם שנה נפש, דעת בעולם הוא עולם הבא הנקרא בית גנזי, דעת בשנה הוא שבת, דעת בנפש האדם נקראת מש"ה אותיות שמ"ה, על כן לך והודיעם, בחינת משה ילך להודיעם, והבן.
•
עוד יש לומר בפ' ויקרא, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו', דפתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים. ונראה לי, דכתב בזוהר פ' צו ברעיא מהימנא דף כט ע"ב: אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז), כי אדם צריך להקריב בכל לילה קרבן נפשי' רוחי' ונשמה דבעירין קדם ה', ויתודה בכמה וידוין, ויסלק לון במחשבתו קורבנא קדם ה' לאפקא לון בקריאת שמע וכו', וז"ש חז"ל כאלו כל העולם תלוי בו, ויכוין בנפשי' רוחי' ונשמתי' למעבד לון קורבנא עם כל בני עלמא, והקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה, ובדא אדם ובהמה תושיע ה', עכ"ל.
ובזה יובן אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל מכם ממש יקריב קרבן, נפשי' רוחיה ונשמתי' יעבוד לון קורבנא עם נפש רוח נשמה דבעירין - אנשי החומר וכל בני עלמא, בכל לילה. וז"ש מן הבהמה, אנשי החומר שיש בהם ג' בחינות שזכרתי לעיל - אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן (תהלים לב, ט), א' ההולך בתום מעצמו, זהו מן הבהמה. ב' מן הבקר, אותיות קבר פתוח גרונם (תהלים ה, י) לסור מדרך הישר. ג' מן הצאן ההולך אחר מנהיגו, כמו שכתבתי לעיל וינהג את הצאן אחר המדבר והמנהיג, ואז אדם ובהמה תושיע ה', וק"ל.
עוד י"ל, דכתבתי בדף קחו מא"תכ"ם (שמות לה, ה) וכו', יעו"ש. ובזה יובן, כי מכם הוא מ"ך כ"ם, ועם האות ל' שבאמצע הוא או כלם או מלך, והכל תלוי באדם, שיקריב למעלה קרבן לה' מכם - שיהי' מן כ"ם מ"ך, שהוא מלך, והבן.
ואגב נבאר פסוק במגילה, (אסתר י, ג) כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. והספיקות רבו, עיין במקום אחר. ונ"ל, דאמרו חז"ל (מגילה יג.) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וכו', וענין עבודה זרה הוא מ"ש בש"ס פרק קמא דסוטה כל המתייהר כאלו כופר בעיקר, שנאמר (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וכו'. ובזה יובן, כי מרדכי היהודי, שנקרא יהודי על שכפר בעבודה זרה גסות הרוח, ולכך גם שהוא משנה [למלך], וגדול ליהודים, מכל מקום הי' גם כן מצד השפלות, ורצוי לרוב אחיו ולא לכולם, מצד שהוא דורש טוב לעמו, ר"ל למוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב (משלי כד, כה), כדאיתא בש"ס דתמורה כל זמן שתוכחה בעולם ברכה בעולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם וגו', אך דנגד אמרו בש"ס (כתובות קה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתי' לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, וז"ש שהי' רצוי רק לרוב אחיו ולא לכולם, והטעם, שהיה דורש תוכחת מוסר שיבוא טוב לעמו, ולכך לא מרחמי לי' כולם.
ודובר שלום לכל זרעו, כי ביארתי פסוקי יתרו (שמות יח, יט) הי' אתה לעם מול האלקים וגו', שיהיה אמצעי בינו יתברך לבין העם להשפיע שפע על ידו וכו', יעו"ש. וז"ש, גם שהוא משנה למלך אחשורוש, מכל מקום הי' דבוק בו יתברך שיושפע השפע על ידו, שיהי' דובר שלום, בסוד (משלי י, ו) (ברכה) [ברכות] לראש צדיק הנקרא שלום (זח"ג לא ע"א), לכל זרעו, וק"ל.
עוד י"ל, דבארתי משנה (קדושין פ"ד מי"ב) מתייחד אדם עם אמו ועם בתו וכו', להתבודד מקצת יום, ואחר כך לפקח בעסק הצבור וכו'. ובזה יובן, כי מרדכי היהודי - ששמר דת יהודית כשהי' משנה למלך כמו שהי' תחילה, [ו]גדול ליהודים, ומכח זה שהי' גדול ליהודים, שיש לו צד שררה ומנהיגות, אי אפשר שיהי' רצוי לכולם, רק לרוב אחיו, כנהוג.
או י"ל ורצוי לרוב אחיו, שהם הלומדים הנקראים אחיו, לא לכולם, א' מצד שהי' דורש טוב לעמו, שהי' דורש פשטים טובים, והי' קנאה. ואם הי' דורש מוסר, משרבו המנאפים בטלו מי המרים (סוטה מז.), שכל אחד סובר אליו נתכוין, כאשר ביארתי שם. סיבה ב', ודובר שלום לכל זרעו, שלא הי' יושב בדין רק בפשרה לעשות שלום לכל זרעו, לכך בעלי הדין והמריבה לא היו רצוי להם.
ועוד י"ל, דבארתי קושית התוספות (שבת פח. ד"ה כפה) מכאן מודעא רבא לאורייתא, והקשו, הא אמרו (שמות כד, ז) נעשה ונשמע ברצון וכו'. ול"נ, דדינא אחרי רבים להטות (שמות כג, ב), והרוב אמרו נעשה ונשמע, מה שאין כן המיעוט שסרבו אז לקבל התורה, הנקראת טוב. גם בכל דור ודור הדורש טוב לעמו אינו רצוי להם כי אם לרוב אחיו, והבן.
ונ"ל, דכתבתי במקום אחר ביאור ש"ס דחולין (פט.) יכול יגיס דעתו וכו', שהוא בניחותא יכול, להיות שלפעמים צריך נגד היצר הרע להגיס דעתו וכו'. וז"ש (דברים לג, כט) [ו]אשר חרב גאותך, ועל ידי זה ויכחשו אויבך לך, שהוא היצר הרע וכו', יעו"ש. ולעיל זכרנו שמרדכי נקרא יהודי על שכפר בעבודה זרה שהוא גסות הרוח נוהג שפלות נקרא יהודי, ומרגלא בפומא דאנשי, מי שגס רוחו לאמר עליו שיש לו גאוה כהמן.
ובזה יובן לעשות כרצון איש ואיש, ר"ל שצריך עזר לפעמים נגד היצר הרע בשפלות, שיעשה כרצון מרדכי, ולפעמים נגד היצר הרע צריך להגיס דעתו ולעשות כרצון איש זה המן, באופן שיראה לכאן ולכאן, כמו שכתבתי במקום אחר, ביאור פסוק (מל"א ג, כג) בנך המת ובני החי וכו', יעו"ש, וק"ל.