ז) ואם אירע לו כן נוהגין הסופרים לכתוב אותיות קטנות דהיינו שארכן של אותיות כשאר האותיות ואך רחבן ממעטין וכן אין ממעטין עובי הקולמוס ובזה חושבין שאין נקרא שנוי כולי האי ומפרשים שזה שאמרו חז"ל שלא למעט הכתב וכן שלא להרחיבו היינו אם ממעטין או מרחיבין אורך ורוחב האות שזה הוי שנוי הניכר וכן אם לוקחין קולמוס אחר המשונה בעובי הוי שנוי הניכר אבל בלאו הכי לא מקרי שנוי ועל זה סומכין ודוחקין קצת וכן מרחיבין קצת כדי לסיים בסוף השורה ממש וכן שלא להוציא חוץ לשורה אפי' ב' אותיות במקום שאפשר שאומרים שיותר נוי הוא לספר לעשות הדף בשוה שלא תהיה שורה אחת נכנסת ואחת בולטת מהזהר להרחיב ולקצר כל שהוא באופן הנזכר שאינו משונה מחברותיה כ"כ ועכ"פ אין מרחיבין אותיות הכפולות שהם מנצפ"ך וכן יש אותיות צריכים להיות מרובעים דוקא ועיקר האותיות שמרחיבים הם א' ד' ה' ל' ק' ר' ת' ולפעמים מרחיבין גם מ"ם סתומה ואז לא ימשוך גגה לבד כ"א גגה ורגלה בשוה ככל מ"ם סתומה וצריך לדקדק עכ"פ שלא תשונה האות מצורתה שלא יהיה רי"ש כמו וא"ו וכן בי"ת או כ"ף כמו נו"ן וטוב מאד שלא יאריך שום אות פן תשתנה מצורתה מלא"ש כלל י"א אות ב' בחכמה קסת הסופר סי' י"ב אות ה' ובלשכה אות ד' אניה דיונה פרק ט"ו אמ"ש כלל ט"ז אות וא"ו ומנהגנו פה בגדאד יע"א אותיות שמרחיבים הם ל' ה' ד' ר' ת' ולפעמים עושים חי"ת פשוטה ומרחיבים אותה ולפעמים מרחיבים מעט מ"ם סתומה: