ר' יהודה אומר אפי' בבית הקברות. עיין מ"ש הרע"ב ז"ל ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו כו'. נמצא משתמש באיסורי הנאה עכ"ל. מדלא מפלגינן מידי משמע דסתמו כפירושו דבמניחו בקרקע בה"ק. כסתם מניח עירוב תחומין שאינו צריך לבית או לבנין:
ותימה דהא קיי"ל בפ' נגמר הדין [סנהדרין ד' מ"ז ע"ב]. דקרקע עולם מותר לאתהנויי מניה. ושרייה שמואל לקבריה דרב דהוו נסבי מניה עפרא לאשתא מהאי טעמא. ואפי' בקבר לא אסרינן אלא בקבר בנין ותלוש ולבסוף חברו. דאית ביה תפיסת ידי אדם:
ונ"ל דמכל מקום הכא אסרי רבנן. כיון דבעינן בית שביתה. ולכן מקומו של עירוב תופס ד' אמות. וכדפירש"י כמה פעמים דלדידיה הוה להו כמאן דמלו דמו. דזהו ביתו שקנה בקניית עירובו זה. והו"ל כאילו מוקף מחיצות. וא"כ אע"פ שבאמת אינו נהנה אלא מקרקע עולם. כיון שטעם התרת העירוב כאילו קנה כאן בית לצורך שביתתו. רואין אותו כאילו הוא נהנה משל בנין ודוק:
משנה לחם
בלח"ש פ"ד ודוק. נ"ב. ואם קברי גוים ג"כ אסורין בהנאה. עשי"ע (סמ"א).