ששכחו ולא עירבו. כתב התי"ט דאילו לא עירבו כלל לא הוי שייך למימר ששכחו עכ"ל. ואפ"ה אשכחינן לתנא דברייתא דתני ששכחו ולא עירבו ולגמרי משמע. עיין בגמ' דפרק כל גגות (דצא"ב):
משנה לחם
ומרפסת נ"ל שהיא מלשון מרפש רגל (יחזקאל ל"ד) על שם שהרבה פתחי עליות פתוחים לה. ונעשית למדרך רגל רבים. העוברים עליה תמיד. נראה כאילו נרפסת ונרמסת תחתיהם.
משנה לחם
ששכחו ולא ערבו עתי"ט שנדחק מאד ליישב יתור הלשון. וכן דחק בפירוש הכתוב ולא זכר שה"מ גו'. ואני מפרש ולא זכר בפעל. ר"ל בכוונה לא רצה לזכרו ולדבר ממנו. להעלות שמו על שפתו. ונמנע מלהזכירו לטובה. מחמת רשעתו. ועל ידי זה. וישכחהו. יצא זכרונו מלבו לגמרי. וכן פירשו חז"ל. זכור בפה. אל תשכח בלב. כלומר ע"י שתזכור בפה. תעשה רושם. שלא יבוא לידי שכחה. משא"כ כשתהיה הזכירה במחשבה בלבד. אינה בטוחה מהשכחה. זה פשוט וברור. ופירושו של התי"ט בכתוב. דחוק וזר. ולענין לשון המשנה. פשוט בעיני שר"ל. אע"פ שרגילים לערב כל פעם. ולא בכוונה ומזיד לא ערבו. רק מקרה קרה להם פעם ע"י שכחה בלבד. מ"מ כך הוא דינם.