שלא היה בה כשיעור. עבתי"ט שכתב ולמאי דאמרן כו' שיש להם דין המקו' שהם עוברים בו. וא"כ כי באו מי האמה הזאת מכרמלית כו'. אמאי לא תסגי לה בכותל שע"ג טפי מבור שבין ב' חצרות כו' עכ"ל:
ולק"מ דבור בכל מקום סתמו עמוק עשרה. ורה"י הוא לעולם בין שהוא ברה"י בין בר"ה. כדכתיבנא במ"ד פי"א דשבת. וה"ט דלעיל שתי רשויות הן. אע"פ שהכל רשות א' היא דבר תורה שהחצרות עם הבור רה"י הן. וראויין לערב זה עם זה. לפיכך מצא מין את מינו. ונאסרו זה על זה כשלא עירבו. אם לא עשו מחיצה. משא"כ כאן באמת המים שאינה עמוקה עשרה. דבחצר דינה כחצר. והכא לא איירי כי אם בחצר גופה שהיא רשות אחת שאין לחוש שילך הדלי לרשות אחרת וימלא שם. ואפשר דסמוך לכניסה ויציאה. היכא דאיכא למיחש להכי. אין ה"נ דאסור. והכי משמע בגמרא:
מיהא בחצר אחת שעירבה קיימינן. ובאמה שאין בה כשיעור שנידונת כמוה. משום מאי תיתסר. ואי משום דבאין מכרמלית. הא אסיקנא בגמרא דאין חורין לכרמלית. (ואין ספק שלא עמד בתי"ט על מסקנת הגמרא. שא"כ לא היה כותב מה שכתב). ואי נמי מר"ה קאתו. הא קיי"ל חורי ר"ה לאו כר"ה דמו. ואף למ"ד דיש חורין לר"ה ולכרמלית. הא אוקמה למתני' במופלגת וכדפרי' ולית בה ספיקא. ואשמיטתיה סוגיא דתלמודא בהא ודוק:
וכללא דמילתא דמשום דעריבי מיא ליכא קפידא. דבהא ודאי כ"ע מודו דהיכר מחיצה כל דהו סגי. דקל הוא שהקלו במים. והוא הדין דכותל שע"ג נידון משום מחיצה. א"כ לא צריך מחיצה לגמרי לענין זה. אלא במקום שיש לחוש שיעמוד ברשות זה וימלא מים מרשות אחרת. והיינו ההיא דבור. משא"כ כאן דמיירי באופן שממלא ברשותו. ובכה"ג לא איכפת לן במים מהיכן שיבואו. מהתחלת זחילתן ומקורם. דמים ע"ג מים היינו הנחתן. וקנו מקומן בכל מקום שהן. ולא צריכי למחיצה. דמחיצה לא מהניא בהו אפילו של ברזל כדאי' בגמ' דפ' מי שהוציאוהו (דמח"א):