וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר. הדקדוק הוא תיבת לאמר מאי לאמר הא לא נאמר אח"כ כלום שאמר להם משרבע"ה זה המצוה ונראה לי כי איתא שאמירה היא בחשאי ודיבור הוא בהכרזה כי הרמת קול. ואיתא אין לך יפה מן הצניעות לפי שהלוחות הראשונות ניתנו בפומבי' נשתברו עוד איתא במאמרם אילו היו יודעים אומות העולם כמה משכן יכה להם היו מקיפין אותו כו' שמתחילה הי' דיבור יוצא והיו אומות העולם נתרזין כו' ואח"כ כשהוקם המשכן נתייחד הדיבור אל משה רבינו במשכן בחשאי וזה ביאור הכתוב שלפנינו וידבר ה' אל משה ר"ל בהכרזה והשמעות קול בפרסום במדבר סיני כי שם הי' בפומבי' כנ"ל וקאמר הפסוק אח"ז באהל מועד כו' בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר פי' באהל מועד הי' הדיבור בחשאי וזהו לאמר כנ"ל. ועל דרך הכנימי הענין הוא כך דאיתא בספרים הקדושים דיש קטנות ראשון וגדלות ראשון קטנות שני וגדלות שני ולהבין הדבר קצת דהנה דבר הזה נמצא ג"כ באדם רהיינו מתחילה אדם עיר פרא יולד והוא בקטנות וזה כקרא קטנות ראשון וכשבא לשכל להכיר את מי שאמר והי' העולם ומתחיל לעבוד את הבורא ית"ש זה נקרא גדלות ראשון ואז צריך לעבוד בכל כוחו הן בתורה והן בתפילה והן בעבודת המצות וצריך ליגיעה רבה בפירסום בכל כוחו מחמת שקשה לבוא תיכף ליראה ואהבה באמת אלא אחרי יגיעה ועבודה מחמת שיוצא מקטנות ראשון. ואחר גדלות ראשון יש קטנות שני שנופל אדם ממדריגתו הקדום ואח"כ צריך להחזיק א"ע להבין תחבולות היצר ולחזור לעבודת הש"ית ואח"כ בא לגדלות שני ואז אינו צריך לעבוד בעמל ויגיעה רבה רק יכול לעשות הכל בחשאי ובמחשבה הן תורה והן תפילה שלא יהי' נראה כ"כ בפירסום ואעפי"כ הכל יכול להיות ביראה ואהבה רבה אע"פ שאין נראה לבריות וזה מדריגה גדולה. וזה נרמז בפסוק הנ"ל וידבר ה' אל משה במדבר סיני פי' מתחילה הוא בדיבור בהכרזה ובפרסום כנ"ל שלכתחילה צריך האדם לעשות עבודת הש"ית בהרמות קול ובפירסום שיש עליו טורח גדול נגד הקטנות ראשון. במדבר ידוע דרשת חז"ל שצריך להיות הפקר כמדבר היינו שצריך האדם להפקיר א"ע ולעבוד את הש"ית בפומבי' וגמר אמר הכתוב ברמז אח"כ באוהל מועד באחד לחודש השני פי' כשבא לחידוש השני דהיינו בגדלות שני כנ"ל אז לאמר פי' אז יוכל לעשות הכל בחשאי ובמחשבה כנ"ל.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר וכו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם וכו'. והנה יש לדעת לאיזה צורך הזכיר הכתוב את יום הדבור והשנה ונ"ל בהקדם לפרש הכתוב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל וכו' השכל וידוע אותי והנה יש לדקדק כי לשון יתהלל משמע מפי אחרים ויותר היה לכתוב יהלל והענין כי עיקר העבדות הוא שלא יחשב בעיני הריצים להכנס בעבדות ה' שום מעלה של חכמה או גבורה או עושר כי צריך לדעת שהכל הוא מאתו ית"ש אשר לו הכח והחכמה והעושר ולא יתפאר את עצמו באחת משלש אלה ולא בשום מעלה בעולם רק בידעות ה' וממילא מי אשר נחלט זאת בלבו באמת ובאמונה ממילא שלא יפאר אף הוא את אחרים בשום מעלה ממעלות הזמניות לאשר הם בעיניו לכלום ולא יהלל ויפאר רק את הצדיקים ההולכים תמיד בתורת ה' ועובדים אותו באמת וזאת מחויב הצדיק הדור להכניס בלבות בני אדם שהכל לא יחשב בעיניהם וממילא לא יפארו שום ב"א רק את הצדיקים העובדים את ה' ועי"ז יתקדש כבוד שמים כי יכניס יראת ה' בלבות בני אדם בזאת אשר ילמדם דרך ה' שלא יחשב בעיניהם שום מעלה וצדיק כזה הוא מיחד את הכנסת ישראל להקב"ה ומעלה ומקשר נשמתם לשרשם מתתא לעילא ויוכל להעלות אף את הגדולים אשר בארץ למקור נשמתם וזה פי' הפסו' אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ר"ל שכל כך לא יחשב בעיני העובד את ה' מעלות הזמניות עד שגם לא יוכל להלל ולפאר את אחרים בשום מעלה רק בידיעת ה' ית"ש והנה ידוע מספרי הכוונות שהצירוף של חודש אייר הוא השם היוצא מר"ת "יתהלל "המתהלל "השכל "וידוע וגו' אשר שם זה הוא סוד תפילין של ר"ת וזה מרמזים הפסוקים הנ"ל וידבר ה' וכו' במדבר סיני ר"ל ששם הי' הקיבוץ הגדול אשר נתקבצו שם כל ישראל אל משה לשמוע ממנו דבר ה' למדו ה' שיכניס בלבם מדה זאת אשר לא יחשב בעיניהם שום מעלה כ"א יראת ה' כאשר נתבאר בהפסוק אל יתהלל וכו' וכאשר פרשנו וזה מרומז בתיבות באחד לחודש השני אשר הצירוף המאיר ביום זה הוא היוצא מר"ת של יתהלל המתהלל וכו' ובזה יתקדש כבוד שמים ויהי' יחוד אשר יתיחדו הכנ"י עם הקב"ה וזה מרומז בתיבות בשנה השנית כי שנה גימ' ספירה ר"ל מדת יסוד אשר היא הספירה השני' מתתא לעילא מקום היחוד שאו את ראש ר"ל צדיק כזה יוכל להעלות גם את הראשי בני ישראל לקשרם ברום המעלות שורש נשמתם ודו"ק.
א"י בזוהר הקדוש בתחלת פרשה זו וידבר ה' אל משה במדבר סיני כו'. ר' אבא פתח ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' האי קרא אתמר. ת"ח בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד לי' בדיוקנא דעלאי ותתאי והוה כליל מכולא והוה נהוריה נהיר מסייניא עלמא עד סייפי עלמא והוו דחלין מני' כלא כו' והוה מסתכל בחכמתא לעילא ותתא כיון דסרח אתמעטו פרצופין וחכמתא אסתלקת מניה ולא הוה מסתכל אלא במילי דגופיה לבתר אוליד בנין מעלאי ותתאי ולא אתישבו דא ודא עד דאוליד בר ומניה אשתלים עלמא דאקרי שת והא אוקמוה ועכ"ד עלמא תתאה לא אשתלים ולא הוה שלים ולא אשתכח בקייומיה עד דאתא אברהם ואתקיים עלמא אבל לא אשתלים עד דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ביה בימינא כמאן דאחיד בימיניה למאן דנפיל אתא יצחק ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב אחיד באמצעיתא בגופא ואתכלול בתרין סטרין אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט ועם כל דא לא אשתלים בשרשוי עד דאוליד תריסר שבטין ושבעין נפשאן ואשתלים עלמא ועכ"ד לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואתקם משכנא כדין אתקיימו עלמין ואתבסמו עלאין ותתאין כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא כו' אוף הכא בעא קב"ה למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא כלא כגוונא דלעילא דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא ובגין כך חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו בר אינון אחרנין דלית לון חושבנא ובגין כך כתיב וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד. אי באהל מועד אמאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא בהאי ובהאי באחד לחודש השני בשנה השנית בלא חד והאי אקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו לצאתם מארץ מצרים לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחודש הראשון הוה עכ"ל. והנה באמת דברי הזוהר הקדוש סתומים וחתומים באלף עזקין ולאו כל מוחא סביל דא לעמוד על סודו הפנימים. אמנם רצונינו להבין דברי קדשו ע"פ התפשטות וגם סוף דבריו הנ"ל לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחדש הראשון הוה הוא לכאורה בלתי מובן וכי מהכא נפקא והלא ידענו זאת מתורתינו הקדושה בהפרשיות אשר לפנינו ולהבין הענין הנה ידוע להמעיין בספרים הקדושים כי בתחלת הבריאה קודם חטא אד"הר הי' היחוד פא"פ והמוחין העליונים היו מאירים בהמדות ולא הי' שום מעוט אמנם אחר שחטא והגיע הפגם אשר נתמעטו הפרצופים ונסתלקו המוחין וזאת עיקר עבודתינו לתקן העולמות להאיר מוחין העליונים בהמדות לתקן הקומה למען יפחדו וירעדו כל העולמות מדיוקנא דאדם והנה כאשר באו אבותינו הקדושים הי' עבודתם לתקן העולמות ואברהם אחז במדת החסד אשר מכונה בשם זרוע ימין ויצחק במדת הגבורה זרוע שמאל ויעקב הוא הבריח התיכון כולל שתי המדות מכונה בשם לבא הממוצע בין הזרועות. אמנם לא תקנו רק המדות כביכול המכונה בשם גופא אמנם לא האירו המוחין העליונים עד אשר קבלו ישראל התורה הקדושה בהר סיני אשר הי' אז התגלות המוחין ונתיחדו אז הכנ"י עד כתר עליון כאשר גם אנחנו מייחלים לקבל הארה זאת גם ביום מחר בחג הקדוש הבא לקראתינו. אמנם ידוע שגם ע"י עסק התורה לבד לא נוכל להאיר הארת המוחין רק בהצטרף גם העבודה אשר הכהנים בעבודתם התקשרו א"ע במחשבתם בעולמות העליונים והאירו המוחין הקדושים שיאירו על המדות והעבודה זו תפילה אשר עתה היא במקום הקרבנות ואי אפשר לבוא לתכלית השלימות להארת המוחין רק על ידי עסק התורה והתפילה וגם בהמשכן היה עסק התורה והעבודה כי הכהנים היו צריכים לעסק התורה לדעת דיני הקרבנות וע"י עסק התורה בלי התאמצות בתפילה בכוונה עצומה ותפילה בלי עסק התורה לא נוכל לבא לתכלית השלימות הארת המוחין על המדות ולזה מרמז הזו"הק כי אף אחר שתקנו האבות הקדושים המדות הזרועים והגופא כמבואר בדבריו הקדושים לא אתבסם עלמא ולא אשתלים עד דקיימו ישראל בטורא דסיני וקיבלו התורה ואתקם משכנא המכוון לדברינו כי הארת והתגלות המוחין העליונים הי' רק ע"י עסק התורה והעבודה. וזהו אשר מרמז בדבריו הקדושים חילוי דאורייתא וחילוי דמשכנא והנה ידוע מספרים הקדושים שבליל א' דפסח נכנסו המוחין גדלות שני אמנם לא הי' רק לשעה בכדי להוציאם ממצרים ואח"ז נסתלקו וצריך לתקן זאת מיום ליום עד חג השבועות שאז מתגלים המוחין הגדלות שני כאז צאתם ממצרים וזהו כוונת הספירה לתקן המדות מאחת לאחת עד יום הקדוש המוכן לקבלות התורה. וע"י התאמצות גם בתפילה יתגלו האורות העליונים כי מי אשר אינו עוסק בתורה ובתפילה בדו"ר לא יכול לבוא לתכלית השלימות לקבל הארה הגדולה אשר אנחנו מקוים אליה ביום הקדוש הבא ודווקא ע"י שניהם התורה והעבודה זו תפילה וזה מרומז בזו"הק הנ"ל חילוי דאורייתא וחילוי דמשכנא כו' וכולהו הוין כחד ולא מתפרשין דא מן דא. וזה נוכל לרמז דברי המשנה במס' אבות שמעון הצדיק כו' הוא הי' אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים מכוין לדברי הזו"הק כי לא אתבסם עלמא עד דקיימו ישראל על טורא דסיני ואתקם משכנא וע"י שניהם אתקיים עלמא והי' עומד בלי התמוטטות וגמילות חסדים ר"ל שיש עי"ז שני גמילות חסדים אחד אשר גמלנו יוצרנו בנתינת תורתו הקדושה ולמדנו לעובדו ואשר אנחנו גומלים אתו חסד לקיים העולמות ולהעמידם על מצבם. וזה ירומז בהפסוקים אשר התחלנו בהם וידבר ה' כו' במדבר סיני באוהל מועד ר"ל כדברי הזוהר הקדוש. וכאשר פרשנו דבריו הקדושים שמרמז על תורה ועבודה וע"י שניהם בדחילא ורחימא יוגרם הארת המוחין התחדשות גדלות שני. וזה מרומז בדברי הפסוק באחד לחודש השני שע"י התורה והעבודה זו תפלה יתיחדו העולמות מתתא לעילא בתכלית היחוד המרומז במלת אחד ויתחדש גדלות שני ויאיר הארת הכתר במדת חכמה שהיא ספירה שני' מעילא לתתא כאשר אמרנו בדרוש הקדום כי שנה גימטריא ספירה כנ"ל ויאיר הארת הכתר בחכמה כאמרם ז"ל נובלת חכמה היא תורה. לצאתם מארץ מצרים ר"ל שאז יתגלה ההארה אשר האיר ה' ברחמיו בלי התעוררות בצאתם ממצרים הוא גדלות שני. ואחרי שעתה הי' התחדשות השני בההארה זו ממילא בליל א' של פסח הי' התחדשות ראשון ובזה יובנו דברי הזוהר הקדוש הנ"ל לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים בחודש הראשון הוה והבן.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם כו' להבין מפנימה במספר בני ישראל כתיב למשפחותם לבית אבותם וגבי מספר בני הלוים כתוב פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם ונראה בזה כי המספר היה לתקן את מה שפגמו כדאיתא בספרי הקודש והיה המספר לתקן הנשמות והנה אבותם שמתו במצרים לא היו מתוקנים כ"כ והיה המספר כאן כשהוקם המשכן לתקן כל הנשמות דהיינו סמ"ך ריבוא שהוא כלל נשמות ישראל כידוע ונתקנו הנשמות המגולגלים וזה נרמז בקרא דכתיב במספר בני ישראל לגולגלתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם שתקנו במספר זה את הנשמות המגולגלים וע"כ כתיב במספר ישראל למשפחותם לבית אבותם ר"ל שמשפחותם תקנו את האבות הקודמים משא"כ גבי שבט לוי שהאבות הלוים היו קדושים גם במצרים כידועי ממאמרם ז"ל והלוים נפקדו מחודש ולמעלה שהיו עדיין קטנים ולא נודע מה יהיה סופם אם יהיו צדיקים לכשיגדלו ע"כ כתיב לבית אבותם למשפחותם פי' שיעמוד להם זכות אבותם למשפחותם שיהיה אלו צדיקים כשיגדלו לפי שיעמוד להם זכות אבותם הקדושים.
עוד על פסוק הנ"ל בהקדם איזה דיקדוקים עוד ישאו את ראש כל עדת בני ישראל כו' ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא לכאורה קשה דהיה לו לכתוב לבית אבותיו יהי' דלשון הוא אינו עולה שפיר גם קשה שאח"כ כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות הי' לו לכתוב אשר נתפרשו בשמות עוד יש לדקדק שכתיב אח"כ אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל שנים עשר איש אחד לבית אבותיו היו גם כאן אינו מובן שאמר הכתוב איש אחד לבית אבותיו שהוא לשון יחיד ומסיים אח"כ הכתוב היו לשון רבים ונראה בזה דהנה אצל הלוים כתיב ויפקוד אותם משה עפ"י ה' ופירש"י ז"ל אמר משה לפני הקב"ה כו' הלך משה ועמד על פתח האוהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באוהל כו' ובוודאי גם המספר של ישראל היה ג"כ עפ"י רו"הק וכוונת המספר לא היה בשביל לידע מנינם רק לנשא אותם למעלה למעלה מכל העולמות לבל יחול עליהם שום קיטרוג רק רחמים וחסדים מגולים לכך נאמר שאו שהוא לשון נשיאות ראש וזאת אי אפשר אלא ע"י צדיקי הדור שהן כללות נשמות ישראל והן יכולים לקשר עצמם עם נשמות בני ישראל ולקרב אותן להבורא ית"ש וצדיק כזה יוכל להשפיע להם קדושה עליונה ע"י שהוא יחד עמם בכנסי' והן מעוררין את עצמם בעסק תורה או תפילה והצדיק ההוא שהוא שורש נשמתן מיחד א"ע בכללות נשמתן ומיחדם במוח שלו ומקשר אותן בשרשן בעולמות עליונים בנשמתן ונמצא כלול זה הצדיק בסוד העיבור וזהו שאמר מרע"ה אנכי הראתי לעם הזה ועי"ז ממשיך עליהם קדושה עליונה אבל מי שאין לו התעוררות מעצמו כלל שהצדיק יוכל לקבל אותו בסוד העיבור לזה אינו יכול לנשא ולהמשיך עליו קדושה עליונה לכן צוה הקב"ה את משה ואהרן שאו את ראש כל עדת בני ישראל ר"ל שהם היו כללות נשמות כל ישראל צוה הקב"ה שהם ינשאו את ישראל למעלה מכל העולמות וימשכו עליהם קדושות עליונות ואז לא יחול עליהם שום קיטרוג רק רחמים וחסדים גדולים ומגולים ואמר הכתוב ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא ר"ל שנשיא כל שבט ושבט הוא הכללות של שבטו והוא יכול לדבק עצמו עם שבטו ולקבל אותם במוח שלו בסוד העיבור לכן כתיב אח"כ ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות ר"ל שלקחו את האנשים אשר קיבלו את נשמות ישראל בסוד העיבור כדי לגדלם ולהשפיע עליהם קדושות עליונות וזהו אשר נקבו בשמות לשון נוקבא ר"ל כנקבה המקבלת את העיבור כדי לגדלו ואחר הפקידה כתיב אלה הפקודים אשר פקד משה כו' איש אחד לבית אבותיו היו ר"ל שאיש אחד היה מקבל נשמות בית אבותיו בסוד העיבור כדי להמשיך עליהם קדושות עליונות וחסדים מגולים לכן כתיב היו שכל נשיא השבט נכלול בו כל השבט וזהו איש אחד לבית אבותיו היו כמובן כנ"ל.
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באתות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו והנה יש להבין מאי לשון באותת לבית אבותם עיי"ש בפירש"י ז"ל ונראה ג"כ לבאר קצת מה היה ארבעה דגלים ובכל צד היה ג' שבטים דהנה הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לברואיו וכדי להשרות שכינתו בתחתונים ומתחילה היה עיקר דירתו בתחתונים עד שקילקלו הדורות וסילקו השכינה מארץ ואח"כ באו האבות הקדושים כו' עד שבא משה רבינו ע"ה וכו' עד שהוקם המשכן ואז נתבסם העולם והנה איתא אין מזל לישראל פי' האין מקור החכמה פלא העליון הוא מזל לישראל כי ידוע שהעיקר הוא למשוך הרחמים משלשה שמות הויות והוא המקור לי"ג מכילין דרחמים הנקראים י"ג ת"ד שהיה נמשך על כנ"י ע"י אהרן הכהן וזה נרמז בקרא כשמן הטוב יורד על הזקן זקן אהרן שיורד עפ"י מדותיו והנה השלשה שמות הויות הם גימ' מזלא והם י"ב אותיות ועם המקור הם י"ג והם שורש לי"ג מכילין דרחמים והנה השבטים אמרו ליעקב אבינו קודם מותו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד לפי שהם היו י"ב שבטים והם כנגד י"ב צירופי הויות ועם יעקב אביהם היו י"ג גימ' "אחד ועונה יעקב אביהם אחריהם ב"ש"כ"מ"ל"ו לפי שכשעשה היחוד ע"י ונמשך הי"ג מכ"ד על כנ"י וכסדר הזה צוה להם שישאו מטתו ג' שבטים מכל צד כי ידוע שהשבטים הם כנגד י"ב צירופי הויות כנ"ל לכן בכל רוח ורוח הי' ג' שבטים דהיינו ג' צירופי הויות ועם המקור הם י"ג להמשיך הי"ג מכ"ד עכנ"י והיו כן בכל רוח ורוח מסביבין שיהיה בכל ארבע רוחות מסביב נמשכים הי"ג מכ"ד על הכנ"י וזה נרמז בקרא איש על דגלו באותות לבית אבותם פי' באותות ממש דהיינו בכל רוח ורוח יחנו סביב לאוהל מועד ג' שבטים דהיינו ג' צירופי הויות דהיינו י"ב אותיות הקדושים ועם המקור הוא י"ג כנגד י"ג מכ"ד ונגד המקור שהוא ג' שמות הויות עם המקור שהוא שורש לי"ג ת"ד דהיינו להמשיך מכל רוח ורוח י"ג מכילין דרחמי על כנ"י וזהו מנגד סביב לאוהל מועד יחנו דהיינו סביב סביב בכל צד ופינה יהיה רחמים דהיינו י"ג מכילין דרחמים על כנ"י אמן.
וידבר ה' אל משה לאמר הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו הנה יש להבין מאי ושרתו אותו וכי הם היו משרתים של אהרן הכהן עיין פרש"י. ותו יש להבין בפסו' שלאחריו ונתת את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל קשה מאי ונתתה וכו' נתונים נתונים המה לו וכי המה מתנה לגמרי לאהרן ולבניו שיהיו עבדי' לו זה לא מצינו בשום מקום שהלוים יהיו עבדים ומשרתים לכהנים ותו יש להבין הפסוק שלאחריו ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהנתם וכו' מה הי' צריך לצוות על זה עכשיו ופשיטא שישמרו את כהונתם כי כבר נצטוו בתורת כהנים על זה ומאי שייכת זה הפסוק הכא גבאי פרשת לוים. ונראה לי בדרך רמז כי ידוע כי מתחילת בריאת העולם נתאווה הקב"ה להיות שכינתו בתחתונים כנ"ל בכמה מקומות ובקימת המשכן וכל כליו אז ירדה השכינה בתחתונים כדאיתא באריכות בספרי הקודש והנה הגם שאין לנו עכשיו משכן ומקדש אעפ"כ ע"י התורה הקדושה והתחברות ואסיפות ישראל יחדיו לעבודת הש"י שורה השכינה בתחתונים והצדיקים שבישראל יכולים למשוך רחמים גדולים על כנ"י להמתיק כל הדינים והגבורות בשרשן כידוע והנה הצדיקים אינם שוים במידותם יש שמדתו מדת חסד ויש שיש לו זאת המדה ויש צדיקים שהם באים ממדת הגבורה והם צריכים לשמור מאד ומאד שלא לעורר הגבורות מצד מדתם כי חלילה יכולין להחריב העולם רק צריכים להרגיל א"ע במדת החסד והרחמים ולהמתיק הגבורות בשורשן וזה ידוע לכל כי הכהנים מדתם הי' מדת החסד והלוים מדתם הי' מצד הגבורות. וזה מרמז התורה הקדושה הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו פי' שהם ישרתו את אהרן הכהן שמדתו לגמרי במדת החסד והם ירגילו א"ע ג"כ במדת החסד ולא להשתמש במדתם במדת גבורות שלא יחריבו את העולם וזה ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו נתונים נתונים המה לו דהיינו כנ"ל שהם לגמרי יבטלו מדתם מדת הגבורה ויתבטלו לגמרי לגבי אהרן הכהן ובניו וירגילו א"ע במדת הכהנים לגמרי וזה מרמז לנו הפסוק ג"כ ושמרו את כל כלי אוהל מועד כי ידוע מספרי הקודש כי יש עצמות וכלים ובכלים יש גבורות הקדושים וזה ושמרו את כל כלי אוהל מועד וכו' פי' שישמרו שלא ישתמשו במדת הגבורות שנקראים כלים רק הם במתנה נתונים נתונים לאהרן ולבניו הכהנים ויתערבו לגמרי עם הכהנים וקאמר אח"כ הכתוב ומזהיר לכהנים כי יש לחוש שלא ילמדו הכהנים ממדת הלוים להיות אצל הכהנים שמץ מה מצד הגבורות הקדושים מחמת שיתערבו א"ע הלוים עמהם לזה קאמר הפ' ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם פירש כנ"ל שישמירו א"ע שלא ילמדו א"ע מהלוים כלל רק ישמרו את כהונתכם להיות קיימים במדתם במדת החסד למשוך רחמים וחסדים על כנ"י.
במדרש רבה ד"א הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנ' רכב אלהים רבותים אלפי שנאן והיו כולם עשוין דגלים דגלים שנא' דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים התחילו מתאוין לדגלים אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר נרננה בישועתך אמר להם הקב"ה מה נתאויתם לעשות דגלי' חייכם שאני ממלא משאלותיכם שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך מיד מודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו איש על דגלו באותות. המדרש הזה בלתי מובן שאמר כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים דגלים התחילו מתאוין לדגלים וצריך להבין החמדה זו מה היא ואם נאמר שחמדו לעבוד את השי"ת כמו מלאכים גם בלא דגלים נמי מן הראוי שאדם יכסוף ויחמוד לזה לעבוד עבודה כמו מלאך ועוד צריך להבין הענין דגלים של המלאכים מה היא וכי דגלים של מפות היו להם גם המדרש הזה אין ראשו סופו שמתחיל הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כו' וראו ישראל המלאכים עשויין דגלים נתאוו לדגלים ואח"כ גומר הפסוק ודגלו עלי אהבה אלולי הוא מגדיל עלי אהבה וענין דגלים גומר בפסוק אחר ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות אך עכ"פ צריך האדם להתבונן ולידע ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב א"ע כמו שאיתא במדרש צדיק כתמר יפרח מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין וגומ' כך ישראל יש מהן בעלי מקרא בעלי משנה בעלי אגדה לכן צריך האדם להכיר ערכו באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהי' מנוחתו אשר יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ב"ה אף שמדומה לו כן ויוכל להיות שאמת אתו ע"י שישפיל עצמו ישיג אלהותו אעפי"כ לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשי"ת שיהיה בעזרתו ויוכל גם כאן בין הגדולים לבוא למדת הכנעה וכן קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לישב בראש קרוב להרב כדי שאשמע דברי אלקי' יוצאים מפה קדוש מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ב"ה אלא ישב במקומו הראוי לו ואל ידחוק א"ע יותר ממחיצתו ומצפה להשי"ת שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחק מקום וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל כמו שלמד בגזירה שוה נאמר כאן מנגד ובהגר נמי כתיב מנגד וכו' עיי"ש ולאעלו במעלות לדחוק א"ע שיהיו קרוב לארון ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו ומהיכא נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו אמר המדרש הביאני אל בית היין והמדרש הזה בעצמו איתא בפ' יתרו ושם איתא יכול אעפ"י שרבים היו דחוקים היו תלמוד לומר שאנן והשקט ואיתא שר"ת "שאנן הוא "שור "ארי' "נשר ונון פשוטה רומז לאדם שבמרכבה ורומז שירד הקב"ה על הר סיני עם כל המרכבות והן מלאכי ימין ושמאל מזרח ומערב ואין שים מלאך היה משתוקק למקום חבירו ולא דחק את חבירו לכנוס למחיצתו כמו שאיתא שם יכול אעפ"י שרבים היו דחוקים היו ר"ל שהיו דוחקים זא"ז שאחד יכנס למחיצת חבירו ת"ל שאנן שאנן והשקט ר"ל שכל אחד עמד במקומו שאנן והשקט אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו שם הוא התגלות השכינה יותר אעפי"כ לא זז ממקומו הראוי לו וזה פירוש המדרש הנ"ל ד"א הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות של מלאכים שנאמר וכו' והיו עשויין כולן דגלים דגלים פי' שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ב"ה אלא כל אחד עמד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה' יראה במקומו הראוי לו וכשראו ישראל זאת התחילו מתאווין לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן ר"ל הלואי שיהי' בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות למעלה אלא יצפה להקב"ה ויעזור לו שיוכל ממקומו להשיג ולשמוע עבדות ה' לכך נאמר ודגלו עלי אהבה וכו' אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה ר"ל אלולי הוא אם יהיה רצונו ית"ש מגדיל עלי אהבה שאהוב אותו ית"ש אף אם אשב במקומי אשיג אהבתו ית"ש ואם לא יהיה רצון הבורא ית"ש אף אם אעלה השמימה לא אשיג מקטן ועד גדול ואמר המדרש וכן הוא אומר נרננה בישועתך ר"ל בזה נרנן בישועתו אם הוא יושיע נשיג אלהותו ית"ש ולא בזה תלוי' שנדחוק עצמינו למחיצות חבירינו הגדולים ממנו אמר הקב"ה מה נתאוויתם לעשות דגלים ר"ל שלא יצא איש ממדריגתו לדחוק עצמו למקום חבירו רק ידע ערכו הראוי לו ולא יכנס למחיצת חבירו חייכם שאני ממלא כו' ומדריגה זו למדו ישראל מסיני שראו המלאכים נעשים דגלים שלא נכנס אחד בתחום חבירו מיכאל נכנס בתחום גבריאל וכו' רק כל אחד עמד על מקומו ומשם השיגו כל אחד כפי שכלו כך נתאוו ישראל ואמרו הלואי אנו עושים כך שלא ידחוק אדם את חבירו לכנס לפנים ממדריגתו הראוי לו ואמר הקב"ה למשה עשה להם כך ר"ל הואיל שנאוויתם לדגלים שלא יכנס אחד בתחומו של חבירו רק כל אחד ירצה לקבל כפי הכנתו עשה להם כך מחנה לוים לחוד מחנה ישראל לחוד כל אחד על דגלו אלו מן המזרח ואלו מן הדרום וכו' שלא יכנס כל אחד רק אצל דומם לו כמו שמבואר במדרש שכל השבטים של הדגלים היו שייכים להדדי כל דגל ודגל לפי הראוי לו והבן.